... איך לעשות שלום בעולם? איך לקדם שלום בעולם? חלק 2 וברגע שתינוק נולד, כולם חוגגים ושמחים כמו משוגעים על כך שהתינוק נולד, ואף אחד לא קולט שהתינוק הזה הולך
למות. כי מיד ברגע שהאדם נולד, מיד הוא מתחיל
למות . והחיים הם מחלה סופנית. ואף אחד לא יצא מהם בחיים. כי סוף האדם
למות. וכאשר הילד גדל בשנה, כולם חוגגים לו שהוא גדל בשנה, ושחייו התקצרו בעוד שנה, ושהוא התקרב
למוות שלו בעוד שנה. וכאן זה בית משוגעים מאוד גדול. כי אנשים חיים בהכחשה עצמית מאוד גדולה. כי אם האדם היה זוכר שבסוף הוא
מת, ממילא לא היה לו חשק להתאמץ בשביל שום דבר. כי בשביל מה להתאמץ עבור משהו זמני, שיודעים שבוודאות שהוא רק זמני ושסופו להיעלם מהעולם. ולכן בני אדם חיים בהכחשה מאוד עצומה של
המוות. כי ברמה ההגיונית זה לא הגיוני להשקיע ככ הרבה מאמץ עבור משהו שמראש יודעים שהוא יעלם. והאדם מתאמץ להשיג דברים, שהוא יודע מראש שבתחנה הסופית לוקחים לו אותם. ולכן האדם חי בהכחשה עצמית מאוד גדולה של
המוות. ואז
המוות מפתיע את האדם שחי שבהכחשה עצמית מאוד גדולה. כי ברגע שאדם
מת, כולם מופתעים. כאילו שזה לא היה ברור מראש שהוא
ימות. ואם היה לאנשים שכל,
המוות לא היה מפתיע אותם. ומי שרוצה לראות חולים סופניים, עליו פשוט להסתכל על כל בני האדם סביבו, כולל על עצמו במראה, ולראות בני אדם שהולכים
למות. כי כולם הולכים
למות כל הזמן. וכאשר האדם מסתכל על ילד שגדל, או על אדם שמקים משפחה וכיוב, האדם החכם רואה מולו אדם שהולך
למות. כי כולם הולכים
למות כל הזמן. ובכל רגע ורגע האדם מתקרב אל התחנה הסופית של
המוות. וברגע שיש לאדם קצת שכל בקודקודו, על ידי זה הוא לא מרגיש הפתעה גדולה
מהמוות. כי הוא תמיד זוכר שבסוף האדם
מת ושהכל זמני. ולא צריך להיות חכם גדול כדי לזכור שבסוף האדם
מת, אלא פשוט לא צריך להיות טיפש גדול ושקרן גדול, כדי לא לזכור שהאדם בסוף
מת. וכל דבר שקיים בעולם, סופו
למות. כי לכל דבר יש התחלה ויש סוף כידוע. וכל ישות שקיימת בעולם, סופה
למות. והחומרים מתפרקים, ושום דבר לא באמת יציב, והכל חוזר לשורשו. ולא צריך להיות חכם גדול כדי לזכור שבסוף מתים, אלא מספיק לא להיות טיפש, ופשוט לזכור שבסוף מתים. אלא שכאשר האדם זוכר שלבסוף הוא
מת, אז על ידי זה הוא עוד יותר מרגיש תסכול. כי הוא קולט שהוא מתאמץ עבור משהו שהוא יודע מראש שהוא סופי. וגם התסכול הזה, גם הוא יוצר אצל האדם המון כעס פנימי, שבא לידי ביטוי באלימות ... שהיא בעצם ביטוי של הכעס שיש בתוך בני האדם על עצמם ועל העולם וכולי. והבעיה הזאת של זה שהחיים הם רק זמניים ולא נצחיים, היא נכונה גם מנקודת מבט של אחרי
המוות ושל חיים נצחיים. כי גם מנקודת מבט של חיים אחרי
המוות ושל נצחיות התודעה, גם מנקודת המבט הזו יש את הבעיה של הארעיות של החיים הנצחיים. וזה משום שאף אחד לא שולט בקיום העצמי של התודעה שלו. ולצורך העניין נסתכל על התודעה כעל ישות כלשהי ...