... והנה, הכלום הגדול ביותר, הוא הדבר הממשי ביותר. משום, שככל שהדבר הוא יותר כלום, כך קיומו יותר מחויב. כי הצורות, אין קיומן מחויב, אלא קיומן הוא רק אפשרי בלבד. והמחויב, הוא דווקא הכלום, שהוא חסר כל צורה, ושהוא המהות של המציאות, שנמצאת מחוץ לזמן ולמקום, שהיא כלום ממש. והנה, הכלום הזה שיש באדם, הוא מת. כי ... מזדהה רק עם מה שהוא יש. ולאדם נדמה, שהכלום הוא איננו, ושהוא לא נמצא בכלל. והאדם לא מתייחס בשום צורה שהיא, לכלום שהוא עצמו. והאדם ככ רחוק מהכלום, עד שהאדם לא יכול, אפילו לא לחשוב על דבר שהוא כלום. ...

... טוב. ומה שהאדם באמת רוצה, זה שהתודעה שלו תחווה את השלמות. כי הגוף של האדם, הוא לא יותר מאשר צורה, שהתודעה של האדם מזדהה איתה. וכל דבר שהאדם מזדהה איתו, הוא הופך להיות האני של האדם. והאדם בצדק מבין, ששום צורה כאן בעולם הזה, לא תביא לו שקט נפשי. כי לא משנה איך שהגלגל מסתובב לו, תמיד האדם מרגיש שחסר ... עדן. כי או שתמיד רע לך או שתמיד טוב לך באמת מבפנים). ואז נדמה לאדם שאם הוא יחליף את הצורה החיצונית של העולם הזה, אז אולי יהיה לו טוב יותר. ועל האדם להתבונן קצת ולהבין, כי מהות הסבל, היא ... של האדם, פנימה אל תוכו. כי למזלו הגדול של האדם, הוא כבר ממש כרגע, גם רק לא קיים בשום צורה שהיא. כי כל הקיום כולו, הוא מתהווה מהעדר הקיום המוחלט, ששם אין שום צורה כלל. ולכן קיומו של האין האמיתי, הוא המצוי הראשון, שממלא את כל הצורות שיש בעולם. כי האני של האדם, הוא לא יותר מאשר צורה של ישות אחרת. ויש ישות ראשונה שבה אין שום צורה כלל, ושבה האדם לא קיים כישות נפרדת כלל, שזאת המהות של המציאות. ומהמהות הזאת, מתהוות הצורות השונות, שאחת מהן היא האני של האדם. ובעולם של הצורות, כל אחת מהצורות, חסרה את כל שאר הצורות. או נכון יותר לומר, שכל אחת מהצורות, חסרה את מהותה, שהיא בעצם השלמות של כל הצורות. ומה שהאדם באמת רוצה, זה לחזור ולהתחבר, למה שהוא היה, לפני שהוא היה. כי הטועים שנדמה להם, שהם זה ...

... למציאות, שבה יש רק ישות אחת בלבד, הרי שממילא אין שום זמן ומקום. כי גם הזמן והמקום, גם הם צורות שונות וריבוי ושתי ישויות שונות. כי המקום והזמן, נפרדים ושונים זה מזה בצורת החוויה שלהם. ושתי הצורות האלו של הזמן והמקום, הן שתיהן ממהות אחת, שהיא אחדות המציאות, שהיא מחוץ לזמן ולמקום, והיא מהווה אותם. כי ... אפשרי, הוא דווקא האפשרי? ואולי מבחינה אובייקטיבית, כל ההפרדה שהאדם עושה בין יש לאין, היא טעות בלבד, שאינה משקפת בצורה כלשהי, את תמונת המציאות באמת? ועל ידי זה שהאדם מתבונן באמת, אל תוך מהות היש והאין, ומתבונן באמת, היינו ... שאר השאלות המעשיות של האדם, כגון לדוגמה האם דבר כלשהו ממשי קיים או לא, שאז האדם חווה את השאלה בצורה אחרת. וכל זמן שנדמה לאדם אפילו כחוט השערה, שדבר כלשהו, יותר ישנו מאשר איננו או להפך, הרי שהאדם לא ... זה האדם זוכה לראות את האמת, שהכל אחד באמת, ושהיש והאין מאוחדים. ואז האדם חווה את הנפרדות של היש, בצורה חדשה לגמרי, דהיינו, כחוויית אחדות ממש. ואז האדם רואה שהכל אחד, וזוכה לצאת מחוויית המקום והזמן. דהיינו, שהאדם חווה את הזמן ואת המקום בצורה חדשה לגמרי, כפי מה שהם באמת מצד מהותם האמיתית. ונסכם: על ידי השמדת הגבול שבין היש לבין האין, שנעשית ...

... מלא בעולם שלם של נפרדות, ושל הגדרות ושל סבל, שהן הפך חוויית האלוהות, שהיא אין סופית במהותה, ללא שום צורה והגדרה, אפילו ללא הגדרת תודעה עצמית. והמקום היחיד שבו נמצאת האחדות של המציאות, היא רק בתוך עומק פנימיות האני ... לו אחיזה ישירה בשכל של האחדות. כי השכל של האחדות, הוא חסר כל הגדרה, ואין לאדם אפשרות לאחוז בו בצורה ישירה. והאדם צריך לבושים ואמצעים, שבאמצעותם יוכל האדם לאחוז בשכל של האחדות. (ומצד האחדות, האדם תמיד כבר אוחז בה ...

... משום ששום דבר אינו מוחלט באמת יותר מאשר דבר אחר. וכדי להבין את האמת המוחלטת, לשם כך צריך לחשוב בצורה מוחלטת. דהיינו, על האדם להבין, שהאמת המוחלטת, מהותה שונה מכל אמת שהיא. כי כל האמיתות, הן אינן מוחלטות. והאמת ... אל המוחלט שנמצא בכל דבר. והמוחלט שנמצא בכל דבר, הוא השום דבר / כלום / אין, שהוא חסר כל צורה, ולכן שום דבר לא יכול לסתור אותו. וגם כאן יש רמות עומק. כי האין, ההעדר שלו הוא היש. אבל ...

... כי זה שאתה רואה שמשהו קורה פעם אחרי פעם, זה עדיין בשום דרך, לא גורם לתהליך הזה, להיות מוכרח בצורה כלשהי. ובכל רגע ורגע, תמיד יש אין סוף אפשרויות, כיצד המציאות יכולה להיות, ותמיד יכול להיות, שבדיוק עכשיו, הכל ... דבר, הוא לא באמת הסיבה של שום דבר. כי שום דבר, לא באמת מסוגל להכריח שום דבר אחר, להיות בצורה כלשהי. כי לצורה של המציאות, אין שום כוח מעצמה. ומה שמחייב את הצורות להיות כפי מה שהן, זו מהותן. ולא כמו שהטועים חושבים, שצורה אחת של רגע אחד, היא זו שמחייבת את המציאות להיות בצורה אחרת ברגע אחר. כי אלו שחושבים כך, הם אנשים זקנים, שאצלם, הכל המשך של הרגע הקודם. אבל מי שיש ... שהאדם מתרץ לעצמו, למה הוא מרגיש רע, הן כולן סיבות של שקר. והסיבה שהאדם מרגיש רע, היא לא בגלל צורה מסוימת, שהיא זו שגורמת לאדם להרגיש רע, אלא בגלל הקיום של הצורות עצמן. כי בלי שום צורה, דהיינו, אם הייתה קיימת רק ישות אחת, היא לא הייתה יכולה להיות חסרה שום דבר, כי אין את מה ... או טוב שקרי, כלל. והסיבה שרע לאדם, היא רק בגלל שהוא חי בעולם הנפרדות של היש והאין, שיוצר את הצורות של המציאות, שגורמות לכך, שתמיד האדם ירגיש, שחסרה לו צורה כלשהי. ואחרי שהאדם מבין את זה, עכשיו עליו לשאול את עצמו ולברר את האמת, האם אכן זו האמת. האם ... מתבונן אל תוך המהות של מה שישנו, כדי להבין קודם כל מה בכלל ישנו. וכאשר האדם מתבונן אל תוך צורה כלשהי של נפרדות, אז האדם מגלה, שבאמת הכל אחד ממש, ושאין שום צורות נפרדות כלל, אלא הכל אחד ממש. ואז ממילא האדם מבין, שאין בכלל שום שאלה למה רע לו, כי כאשר ...

... אמיתי, כפי שכבר ביארתי במקום אחר). ולמה? ונקדים ונאמר, כי כל בני האדם בעולם, תופשים את ישותו של אלוהים, בצורה שגויה. ועצם זה שהאדם עושה הפרדה בינו לבין אלוהים, הרי שממילא זה אומר שהוא תופש את אלוהים, כישות סופית. ... כאשר ישות האדם מתאחדת עם הכל באמת, אז התודעה אינה חסרה דבר. משום, שהיא לא נפרדת משום דבר בשום צורה. והשאלה הנשאלת היא, האם האדם יכול להפוך להיות אלוהים האמיתי באמת? והתשובה היא די פשוטה, כי יש שתי אפשרויות. ... האחת היא, שהאדם הוא כבר אלוהים, והאפשרות השנייה היא שהאדם הוא לא אלוהים. ואם האדם הוא לא אלוהים בשום צורה, אז אין שום דרך שהוא יהפוך להיות אלוהים. כי מהות האלוהים והאדם היא שונה לגמרי. וכמובן שלמזלו של האדם, ... נצחי ולא מחויב, והיא אינה מוחלטת. והדבר היחיד שכולם מסכימים עליו, זה שום דבר. כי כולם מתווכחים רק על הצורות השונות, אבל אף אחד לא מתווכח על כלום, כי כולם מסכימים על כלום ועל שום דבר. והכלום הזה שכולם ... מוחלט. ותכף ומיד האדם יגלה באמצעות החיבור שלו אל המוחלט, ששום דבר אינו אמת מוחלטת, כי הכל אלו רק צורות של הכלום המוחלט. ועל ידי זה האדם מצליח לחבר את התודעה שלו אל אלוהים האמיתי. ואחכ האדם חוזר אל ...

... כי היא ריבוי של האחדות. כי באמצעות האין סוף נפרדות שיש, על ידי זה האדם יכול לחוות באין סוף צורות, אין סוף פעמים את חוויית השלמות, של הנפרדות, שנכללת באחדות, בכל פעם מחדש. ואעפכ מצד אחד, אין שום התחדשות ...

... חושב, שהסיבה שהנייר נשרף, היא האש הבוערת. והאדם לא מבין שמבחינה לוגית, זה שהאש בוערת, זה לא מחייב בשום צורה שהיא, את הנייר להישרף. ונכון הוא הדבר, שתמיד כאשר האדם רואה אש בוערת ליד נייר, אז האדם רואה גם ... הזמן. כי משמעות הסיבה והתוצאה היא, שהמציאות שיש ברגע אחד, היא זו שגורמת לכך שברגע הבא אחריה, המציאות תהיה בצורה כלשהי. ומי שיש לו שכל ישר, הוא מתבונן על המציאות ועל רגעי הזמן, ומבין מיד, שגם אם תמיד הוא ... פוטנציאל אין סופי, ותמיד יכול להיות שבדיוק עכשיו יקרה אחרת, בשונה מכל שאר הפעמים שהאדם רגיל לראות שהדברים קורים בצורה כלשהי. בפרט כאשר האדם מודע לכך, שיש עוד אין סוף יקומים מקבילים וגם עולמות אחרים, שההיגיון אומר, שאם יש ... לכך, שאין שום אפשרות שדבר אחד יחייב דבר אחר לקרות. משום, שמכל מציאות, ניתן להגיע ברגע הבא, לאין סוף צורות שונות, של מציאות אחרת. כי יש אין סוף צורות אפשריות של המציאות. ובכל רגע ורגע יכולה להיות צורה אחרת של מציאות. ושום דבר לא מכריח את המציאות להיות ברגע כלשהו בצורה כלשהי. והאפשרות שברגע הבא, המציאות תהיה בצורה אחרת, מתוך אין סוף הצורות האפשריות, האפשרות הזאת תמיד קיימת. ומאחר שתמיד קיימת האפשרות שבדיוק עכשיו מערכת החוקים שהאדם רואה תשתנה, הרי שזה אומר ... מקום ושום זמן, לא מחייבים זה את צורת זה. והשכל הישר אומר, שכנראה שיש משהו שהוא נמצא מחוץ לכל הצורות כולן, שהוא זה שמחייב את הצורות להיות כפי מה שהן, בכל רגע ובכל זמן. (ובשורשו, כאשר הכל אחד תמיד, שום דבר לא מחייב שום דבר, כי אין שום שינוי צורה כלל). ונחזור לאותו הטועה, שחושב שהסיבה שהוא אוכל, היא משום שהוא רעב. והוא לא מבין, שמאחר שהרעב שלו, לא ... שלא לאכול. ומאחר שקיומו של הרצון הוא לא מחויב, בדיוק כמו גם זה ששום דבר קיומו לא מחויב, כי הצורה היא לעולם לא מחויבת, כי תמיד יכולה להיות צורה אחרת, והרצון הוא לא יותר מאשר צורה ואפשרות בלבד, ואכ צריך לשאול, מה הסיבה של קיומו של הרצון עצמו? כי מאחר שקיומו של הרצון הוא לא מחויב אלא רק אפשרי, אכ האדם מוכרח להבין, מהי הסיבה האמיתית, שמחייבת את הרצון להיות ברגע הזה, בצורה הזאת ולא בצורה אחרת? ולכאורה, אפשר אולי לומר שיש מחייב ראשון, שהוא נמצא מחוץ לכל הצורות כולן, דהיינו, גם מחוץ לצורת הזמן והמקום, שהרי גם הם, לא יותר מאשר צורה, ושהוא זה שמחייב את הצורה של הזמן ושל המקום ואת כל הצורות שבתוכן, להיות כפי מה שהן בכל זמן ובכל מקום. דהיינו, אולי יש איזה אלוהים, שהוא מחייב את הכל תמיד ...

אחדות המהות והצורה - היש איננו והאין ישנו - למה מוכרח שאין שום דבר, ושהיש איננו? ומהו סוד האחדות? והעניין הוא, כי ... מקום ובשום זמן, הוא איננו, שזאת הגדרת האין, שאינו נמצא בשום מקום ובשום זמן, אלא הוא כלום ממש. והנה, הצורה ישנה ומהותה איננה. כי הצורה היא הזמן והמקום, שהם צורות, של האין, שהוא מהות המציאות והוא איננו, משום שהוא ללא צורת הזמן והמקום. ומהות המציאות, שהיא המצוי האמיתי המחויב הראשון, היא ממלאת את כל הצורות כולן, ובלעדיה אין שום חיות לשום דבר בעולם. והצורה היא היש, והמהות היא האין. ומי שיתבונן היטב יראה, שמבחינה הגיונית, מוכרח שאין שום צורה כלל. כי מאחר שאין שום דבר שיכול להיות קיים בלי מהותו, הרי שזה אומר, שלא יכולה להיות שום צורה כלל, אלא רק מהות בלבד. כי אם כל הצורה כולה, היא עשויה ממהותה, אז כיצד זה שיש הפרדה בין הצורה לבין מהותה. ואם המהות היא מחויבת, אז זה אומר שמחויב גם שאין שום צורה כלל. כי עפ השכל, אין שום אפשרות שמשהו יהיה קיים בלי ההוויה שלו, וכיצד יש מציאות של צורה, שהיא נפרדת מההוויה שלה?! כי הצורה, היא נפרדת מההוויה שלה. כי אם הן היו ישות אחת, אז אין שום צורה כלל, כי יש רק הוויה. והצורה נפרדת מהוויה שלה. והשאלה היא, כיצד אפשרי הדבר, שיהיה דבר כלשהו, שהוא נפרד ממהותו? וכיצד הצורה נפרדת ממהותה? דהיינו, מה מחייה את הנפרדות של הצורה? כי מצד אחד, המהות מהווה את הצורה. אבל מה מהווה את החלק, שנפרד מההוויה עצמה? וכיצד אפשרי הדבר, שיהיה דבר שמהותו שונה מהמהות של המציאות? ומאחר שהמהות של המציאות, היא חסרת כל צורה, ומאחר ששום דבר לא יכול להיות קיים בלי מהותו, ממילא זה אומר, שלא יכולה להיות קיימת שום צורה. כי במהות אין שום צורה. ואם אין שום קיום בלי המהות, הרי שאין קיום לצורה. ואכ היש איננו, והדבר היחיד שישנו, זה האין. ואם נאמר שהצורה חסרת מהות, הרי שלא אמרנו בכך דבר. משום שלהיות חסר מהות, פירושו, שהכלום וההעדר, הוא המהות. וזה בדיוק כמו ההבנה, שהאין, הוא המהות של הצורה. כי כאשר האין הוא מהות צורת היש, הרי שמהות היש איננה, תרתי משמע. שהיא איננה כלל, משום שהמהות, היא ... חסר מהות שנפרדת ממנו, והוא עצמו מהותו. וזה, הוא דבר שהוא אינו אפשרי לומר. כי אם מהות המציאות, היא הצורה עצמה, אכ כיצד זה שיש ריבוי צורות. ואם הצורה היא המהות של הדבר עצמו, דהיינו, שמהות המציאות, היא הצורה עצמה, גם אז מוכרח שיש רק צורה אחת של מהות, ואכ לא יכולות להיות ריבוי צורות. וכאשר אין ריבוי צורות, אין נפרדות, ואין יש, ואכ הכל אין. כי המהות של המציאות היא אחת, כי המצוי הראשון, הוא אחד. כי ... ואז, רק האין ישנו. ואם נאמר שמהות הדבר, היא הצורה הסופית עצמה של היש, כגון לדוגמה שנאמר שמהות אחת מהצורות, היא הצורה עצמה, הרי שזה מחייב שלא יהיו שום צורות שונות מאותה הצורה האחת, שהיא עצמה מהות המציאות. כי לא אפשרי שיהיו ריבוי מהויות. ולא אפשרי שתהיה מהות של ... שישנו, עשוי ומתהווה מאותה המהות האחת. וזה דבר שאינו אפשרי כלל. כי ממהות אחת, אין אפשרות לריבוי כלשהו של צורות. ומאחר שמוכרח שיש מצוי ראשון ומהות אחת, אכ מוכרח שאין שום צורות כלל. ואעפכ יש צורות, וגם המהות עצמה, גם היא צורה. משום שהיא נפרדת, מהצורה עצמה. כי כאשר יש מהות וצורה, אז גם המהות ... כי תמיד קיימת האפשרות לקיומו של היש. וזהו סוד הצמצום, שאינו אפשרי שיהיה צמצום, ואעפכ יש צמצום, כי יש צורות ונפרדות. כי גם המהות היא עצמה צורה. וגם אם יש רק מהות, הרי שיש רק צורה של מהות, וזה ... הוא נגד השכל. כי זה בעצם אומר שיש ריבוי של מהויות ראשונות, שמצד אחד הן נפרדות זו מזו, כי הצורות נפרדות זו מזו, ומצד שני הן אחדות אחת, כי המהות של הכל היא אחת ממש. כי כאשר כל צורה נמצאת באחדות עם המהות האחת, הרי שהצורות הן אחת, למרות שהן נפרדות זו מזו. וזה אומר שהריבוי והאחדות הן ישות אחת. כי הצורות של היש שיוצרות את הזמן והמקום, שקיומם תלוי בקיומן של הצורות השונות, וגם המהות האחת של הצורות, שהיא האין, הכל ישות אחת ממש. וזאת אחדות המציאות, ששם אין שום שאלה כלל. ואעפכ ניתן לומר שיש הפרדה ...