... שפשוט יבדוק מה הוא רוצה. כי כל רצון, פירושו סבל, שהאדם חווה פחד שיקרה אחרת מרצונו. ושהאדם חווה
שהמציאות טובה יותר, בצורה כזו ולא בצורה אחרת. ומי שנדמה לו שהרצון שלו בשליטתו, שיואיל נא לנסות להפסיק ולבטל את רצונו. כי אם לא יהיה לאדם שום רצון כלל, לא יהיה לו ... זמן ומקום באופן כללי, ששום דבר לא יכול להיות בלי זמן ומקום כלשהם. כי גם האני תופס מקום כלשהו בתוך
המציאות כולה, והוא קיים בזמן כלשהו וכולי. וזה בעצם אומר, שלמרות שלאדם נדמה שהאני שלו הוא ישות עצמאית, הרי שהמקום והזמן, ממלאים את האני של האדם. או במילים אחרות,
המציאות ממלאת את האני של האדם. וגם אם נדמה לאדם שהוא ישות עצמאית שהיא נפרדת משאר הדברים, הרי שבפועל המקום והזמן
והמציאות, הם ממלאים את האדם עצמו. ואין שום מקום וזמן, שאין בהם את
המציאות עצמה. וזה בעצם אומר, שהקיום של האדם, והאני של האדם, והרצון של האדם, והפעולות של האדם, וכל מה שישנו, אלו הכל תנועות שונות של מרחב הזמן והמקום ושל
המציאות עצמה. והאדם הוא לא יותר מאשר דמות דמיונית בתוך המחשבה של
המציאות עצמה. כי אין שום הבדל כלל, בין האני של האדם, לבין כל דבר אחר, כגון לדוגמה דומם צומח וכיוב, כי את הכל ממלאת הוויה אחת. וכל תנועה של ההוויה, היא זו שמניעה ... יותר, שבה האדם מבין שכל הקיום שלו, ובכלל זה האני ואילך החוצה, זה הכל לא יותר מאשר זרוע מבצעת של
המציאות, וביטוי של ישות אחרת, שהיא זו שאחראית לכל מה שהיה הווה ויהיה במציאות כולה. ומנקודת המבט הזו, האדם רואה גם, שכל הזמן והמקום כולם, וכל מה שיש בהם, אלו רק ... צורה של משהו אחר, אז על ידי זה האני של האדם נעלם לו, והוא מקבל אני חדש, שהוא בעצם האני של אלוהים
המציאות, עצמם. כי ברגע שהאדם מבין שהאני שלו הוא ביטוי של ישות אחרת, אז זה מביא את האדם למצב שבו, כאשר הוא אומר אני, הוא מתכוון לישות האמיתית שהיא זו שאומרת את האני דרכו. עד שהאדם אומר אני, וחווה את
המציאות עצמה. וכאשר אנחנו אומרים שהאדם חווה שהאני שלו, הוא
המציאות עצמה, היינו שהאדם חווה שהאני שלו זאת הישות האחת, שקיומה קודם לקיומם של הזמן והמקום, שהיא הוויה של הכל, שאין בה שום צורה כלל וכולי. והדבר דומה לאדם שנמצא ... לקיום שלי? וכולי, עכשיו האדם שואל את זה כאלוהים וכמציאות, בגוף ראשון. דהיינו, האדם שואל מה תכלית
המציאות? ומה הסיבה שאלוהים ברא את העולם? והאם מישהו ברא את אלוהים? וכולי, אבל הוא שואל את זה מתוך תודעה של אלוהים עצמו. כי מצד אחד הכל זה כרצונו של אלוהים. אבל ... ממש. ואעפכ מצד הנפרדות, האדם קיים. ואם הוא קיים, אז קודם כל הוא אלוהים שקרי, דהיינו, זה שחושב את
המציאות כולה, ואחראי לכל מה שהיה הווה ויהיה. והוא, האדם עצמו, כאלוהים עצמו, הוא מצמצם את עצמו לתוך תודעה נפרדת, שהיא חווה זמן ומקום בצורה אחרת, ממה שאלוהים עצמו ...