תחיית המתים - מהי? איך להחיות מתים? והעניין הוא, כי האדם הוא אפס. ולא סתם אפס, אלא אפס אמיתי, כלום אמיתי של ממש. ככ כלום, עד שאפילו כלום, זה יותר מידי עבור מה שהאדם באמת מצד האמת. והנה, הכלום הגדול ביותר, הוא הדבר הממשי ביותר. משום, שככל שהדבר הוא יותר כלום, כך קיומו יותר מחויב. כי ... כל צורה, ושהוא המהות של המציאות, שנמצאת מחוץ לזמן ולמקום, שהיא כלום ממש. והנה, הכלום הזה שיש באדם, הוא מת. כי האדם מזדהה רק עם מה שהוא יש. ולאדם נדמה, שהכלום הוא איננו, ושהוא לא נמצא בכלל. והאדם לא מתייחס בשום צורה שהיא, לכלום שהוא עצמו. והאדם ככ רחוק מהכלום, עד שהאדם לא יכול, אפילו לא לחשוב על דבר ... היותר, האדם יכול לחשוב על מקום ריק וכיוב, אך לא על העדר מקום וזמן מוחלט ועל כלום מוחלט. ומי שמתקרב לצדיק (= חכם) אמיתי, הוא מקבל גדולה. ועיקר הגדולה, היא השפלות והענווה האמיתית (עפ רבי נחמן מברסלב). והעניין הוא, ... הוא כבר גם רק כלום. כי מהות האדם ומהות הישות כולה, היא כלום ואין ואפס ממש. והאלוהות שבאדם, היא מתה. כי האלוהות, היא הכוח שמניע את הכל, שהוא הכלום המחויב והאחדות הראשונה. והאלוהות הזאת, היא מתה בתוך האדם. שהאדם לא חווה, את האין שמהווה את היש. ומי שזוכה להתקרב לצדיק אמיתי, הוא מתחיל לקבל כבוד אמיתי. כי הצדיק האמיתי, מנפץ לאדם את הכבוד השקרי שלו. כי הכבוד של האדם, הוא בזכות האני של האדם. כי האדם מזדהה רק עם האני המצומצם והנפרד שלו, שהוא לא יותר מאשר כמו דמות בדיונית באיזה סרט מצויר, או כמו דמות שאינה ממשית, שנמצאת בתוך חלום. ונדמה לה שהיא דמות ממשית, למרות שהיא כמעט כלום של ממש. וכאשר האדם חושב בטעות, שהוא הדמות שנמצאת בתוך החלום ובתוך המחשבה של המציאות, אז האדם מקבל כבוד שקרי. והאדם רודף אחרי הכבוד הזה, והכבוד הזה ... התחושה של האלוהים, שהיא, שהכל כרצונו תמיד. אבל מי שזוכה לחזור בתשובה אמיתית, על ידי התקרבות לצדיקי (= חכמי) אמת, שהם מלמדים את האדם לחשוף את כל השקרים האפשריים, ולגלות את המחויב, אז על ידי זה, האדם חוזר בתשובה אמיתית ושב להיות מי שהוא באמת. דהיינו, הישות שחושבת את החלום, שזהו האלוהים, הכלום הראשון המחויב, שממלא ומקיף את המקום והזמן כולם וכולי. וזוהי תחיית המתים, שהשפלות והכלום של האדם מתעורר לתחייה. שהאדם מתחיל להזדהות עם הכלום האין סופי שהוא. ושהאדם מצליח לצאת ממגבלת השכל שלו, שמאפשר לו לחשוב רק על מה שישנו, והאדם מצליח לחשוב על מי שהוא ועל מה שהוא באמת, דהיינו, הכלום. ואז האדם קם לתחייה, כי האדם מתעורר מהשינה, ומתחבר לתודעה של הישות שחושבת את החלום ואת המציאות שלנו, ואז האדם חוזר להיות אלוהים, ומקבל כבוד אמיתי, שהכל כרצונו תמיד, ואז האדם חי חיים טובים באמת לנצח נצחים.

... וכל זמן שהאדם קיים כישות נפרדת, הרי שהוא חי בתחושת בית הקברות הגדול ביותר, שהוא עולם הנפרדות, שהוא עולם מת. שבו, לפעמים הלבושים מתחלפים, אך המהות נשארת אותו הדבר. ואז האדם חווה סוג של שעמום / מוות וסבל נצחי, ללא שום התחדשות כלל. משום שהדברים במהותם, לא משתנים לעולם. ומי שרוצה לחוות התחדשות, אסור לו להיות ... המשך של הרגע הקודם, כך האדם הופך להיות יותר ויותר זקן, וכך גם האדם מרגיש יותר ויותר, את טעם המוות של הנפרדות, שרחוק משורש החיים שהיא האחדות שמהווה את הנפרדות. ומי שרוצה לחיות טוב באמת, ולחוות בכל רגע ורגע את המקום ואת הזמן, כישות חדשה ממש, בכל רגע ובכל מקום ממש, דהיינו, מי שרוצה לראות ולחוות בכל רגע מחדש, את בריאת העולם ואת ההתהוות של העולם, ולראות את הבריאה הזאת, מנקודת מבט שקודמת לעולם לפני הזמן והמקום, דהיינו, מנקודת המבט של אלוהים, שעל ידי זה האדם חווה גם את הנפרדות אחרת, דהיינו, מתוך ידיעה שהוא אלוהים וכולי, מי שרוצה לזכות לכל זה, עליו לדעת, שאסור לו להיות זקן. והכוונה היא, שאסור לאדם לעשות שום דבר בעולם, מתוך הרגל. ולא משנה מהו ההרגל, אסור לעשות שום דבר בעולם מתוך הרגל. אלא, אם אכן נכון לעשות את הדבר הזה ברגע הזה, אז יש לעשות את הדבר ברגע הזה, ואם לא, אז לא. אבל אסור לאדם באיסור חמור, לעשות את מעשיו, מתוך הרגל כלשהו. ואפילו הרגל מחשבתי, אסור. כי אסור לאדם להיצמד לשום דבר, שהוא אינו אמת מוחלטת. ועל האדם לברר היטב היטב, האם האמונות והמחשבות שלו, האם הן אכן אמת מוחלטת (טיפ: לא, אף אחת מהן לא אמת מוחלטת! אאכ מדובר בשכל על אנושי, שבו האמונה השקרית, גם היא אמת), או שמא הן לא יותר מאשר הרגל מחשבתי. ועל האדם לחקור ולשאול תמיד על כל דבר, למה הדבר הוא ... לקבל שום תשובה שהיא, גם אם היא נראית לו כאמיתית ביותר. כי כל התשובות כולן, הן כולן שקר!, בייחס לאמת המוחלטת. וכל זמן שיש תשובה יחסית, יש שקר. ולא רק כאשר יש שאלה, יש שקר, אלא, כל זמן שיש ... היא שקר. משום, שהיא נשענת על השכל. והשכל, הוא עצמו גם שקר. משום, שהוא אינו מחויב, ולכן הוא לא אמת מוחלטת. ולכן אסור לאדם באיסור חמור, לעצור את השאלות שלו, כאשר הוא מגיע לתשובה כלשהי. ועל האדם להמשיך לשאול ... האדם להמשיך לשאול שאלות, ולעקור את כל ההרגלים המחשבתיים שלו, שגורמים לו להיות זקן, וגורמים לו גם להרגיש את המוות ואת חוסר ההתחדשות של החיים. עד שבסופו של דבר, האדם רואה את האמת, שהכל אחד. שהאדם מגלה, שבאמת הכל אחד ממש. ושאין שום תשובה ושום שאלה כלל. כי באחדות המציאות השכל שונה, שבו היש והאין הם אחד, ... של המציאות. ואחכ כאשר האדם נוצר ונולד מחדש אל תוך הנפרדות, אז האדם זוכר ויודע שהכל אחד, דהיינו, שהכל מתהווה מתוך האחד בכל רגע מחדש, ואז האדם קם לתחייה ומתחיל לחיות חיים חדשים, בכל רגע מחדש. ומי שרוצה לעלות מדרגה לדרגה, בכל רגע מחדש, ולחוות התחדשות בכל רגע מחדש, ... הגיעו למה שהגיעו, ועצרו שם. אבל מי שרוצה להתחדש בכל רגע מחדש, עליו להבין את מהות היש, ולראות את האמת, שהוא מתהווה בכל רגע מהאין. ואז האדם חווה התחדשות חדשה בכל רגע ורגע מחדש, בהמון דרכים וצורות ולבושים שונים וכולי.

התאבדות - מהי מהות הרצון של האדם להתאבד? ואיך להתאבד באמת?! כי לפעמים חושב האדם להתאבד. ובעיני האדם, להתאבד, פירושו לעזוב את גופו כאן בעולם הזה, ולעבור למצב אחר ללא ... והוא רק משנה את צורתו כל הזמן, וכך גם התודעה. ואם התודעה היא חלק מהגוף, אז היא ממשיכה להיות קיימת, מאחר שגם הגוף ממשיך להיות קיים, ואם היא נפרדת מהגוף, גם אז היא ממשיכה להיות קיימת בכל מקרה (ואם התודעה מחוברת אל הגוף, לאיזה חלק בדיוק היא מחוברת? והאם כאשר גופו וגם מוחו של האדם ... שיותר טוב. וכאשר האדם חי כאן בעולם הזה, נדמה לו שהעולם הזה הוא רע ושהוא מקום הסבל. כי מצד האמת, האדם חי בגן עדן של ממש. אלא שהשקרים של האדם, מסתירים ממנו את הבנת השלמות של המציאות, ואת חוויית הגן עדן של המציאות. והאדם רוצה להרגיש טוב. ומה שהאדם באמת רוצה, זה שהתודעה שלו תחווה את השלמות. כי הגוף של האדם, הוא לא יותר מאשר צורה, שהתודעה של האדם מזדהה איתה. וכל דבר שהאדם מזדהה איתו, ... ואו שחסר לו שיהיה טוב יותר, או שחסר לו שלא יהיה טוב פחות וכולי. והאדם שעדיין לא רואה את השלמות, מבין, שאכן אין שום עולם הזה כלל, כי כאן הוא הגיהנום (עבור מי שלא חווה אותו כגן עדן. כי או שתמיד רע לך או שתמיד טוב לך באמת מבפנים). ואז נדמה לאדם שאם הוא יחליף את הצורה החיצונית של העולם הזה, אז אולי יהיה לו טוב יותר. ... רק בגלל שהוא חווה, גם את מה ששונה ונפרד ממנו. ועצם חוויית האני, מכילה בתוכה חוויה של חיסרון. שהאדם מתבונן סביבו, וחווה שהאני שלו חסר את הישויות שהן נפרדות ממנו. ולכן האדם תמיד סובל בכל צורת קיום של התודעה, ... הגדול של האדם, הוא כבר ממש כרגע, גם רק לא קיים בשום צורה שהיא. כי כל הקיום כולו, הוא מתהווה מהעדר הקיום המוחלט, ששם אין שום צורה כלל. ולכן קיומו של האין האמיתי, הוא המצוי הראשון, שממלא את כל ... ראשונה שבה אין שום צורה כלל, ושבה האדם לא קיים כישות נפרדת כלל, שזאת המהות של המציאות. ומהמהות הזאת, מתהוות הצורות השונות, שאחת מהן היא האני של האדם. ובעולם של הצורות, כל אחת מהצורות, חסרה את כל שאר הצורות. או נכון יותר לומר, שכל אחת מהצורות, חסרה את מהותה, שהיא בעצם השלמות של כל הצורות. ומה שהאדם באמת רוצה, זה לחזור ולהתחבר, למה שהוא היה, לפני שהוא היה. כי הטועים שנדמה להם, שהם זה גופם, אז הם מדברים על התודעה ועל הנשמה שלהם, כעל ישות חיצונית שנפרדת מהם. ונדמה להם שאחרי המוות של הגוף, האדם חוזר להיות מה שהוא באמת, דהיינו, תודעה. ואלו, חייהם אינם חיים, כי הם מתים חיים. משום שהאני שלהם, מזדהה עם גוף שהוא מת. ומי שמתבונן, הוא מבין שהוא זאת התודעה עצמה שמודעת לקיומה, ושהיא אותה תודעה, עם או בלי גוף. כי הגוף הוא רק ... ועם תחושת האני של האדם בפרט, שהיא עצמה הגוף והגבול של האדם. כי תחושת האני, כולאת את האדם בתוכה, ומצמצמת את חוויית השלמות של האדם. והאני של האדם, גם הוא רק גוף, ביחס לאני העליון ממנו, שהוא שלמות המציאות. בדיוק כמו בחלום, שבו האני האמיתי של הישויות שבתוך החלום, הוא האני של הישות שחושבת את החלום. וכך גם כאן, האני האמיתי של האדם, זאת השלמות של המציאות, ששם אין שום אני כלל. כי בשורש המציאות, כל הישויות מתאחדות כישות אחת שהיא מהות המציאות, ושם היודע הידיעה והידוע, הם כולם ישות אחת ממש. והאדם רוצה לחזור להיות מה שהוא היה לפני שהוא היה. דהיינו, שהאדם רוצה לחזור ולהיות השלמות של המציאות, שזה מה שהאדם היה, לפני שהוא הפך להיות ישות שמודעת לקיומה. והמזל של האדם הוא, שכבר כרגע הוא גם רק השלמות של המציאות, שהיא לא משתנה לעולם. כי בלבוש החיצוני, האדם נפרד ממהות המציאות. אבל מנקודת המבט של האחדות, אין ... עוד יותר ונאמר, כי גם בשורש המציאות, גם שם האדם כן קיים כישות נפרדת. כי שם כל הנפרדות כולה קיימת כנפרדות מוחלטת. אלא ששם באחדות של המציאות, הנפרדות כולה קיימת כנפרדות, אבל שם מהות הנפרדות שונה. כי כאן אצלנו יש הבדל בין נפרדות לבין אחדות. אבל בשורש המציאות, האחדות ... את תחושת הקיום הזאת, שבה האני הנפרד, נכלל בתוך העדר הנפרדות של האני, עליו להתבונן אל תוכו ולהיות איש אמת באמת. ועל האדם לנסות להבין מיהו ומהו? ומהי התודעה שלו? ואיך היא קיימת? ומה גורם לה להיות קיימת? וממה היא עשויה? וממה עשוי הדבר, שממנו התודעה עצמה עשויה? וכך האדם מתבונן, עד שהוא מבין שממש כרגע הוא כלום של ממש, ואז חוויית המציאות של האדם משתנה וכולי.

... הרגש האלוהי כי האדם, הוא גם רק מושלם כאלוהים ממש. ובכל רגע ורגע, יש בתוך האדם רגש מודחק של שלמות / אלוהים ממש. ולכן האדם, לעולם לא מאושר בשלמות. משום, שהוא רוצה להעצים ולגלות את הרגש של האלוהים שבו. והאדם לא מרוצה משום רגש שיש בעולם, מלבד הרגש ... האלוהים. וגם להפך, שכל רגש רע, הוא משום הסתרת הרגש של חוויית האלוהים. והנה, הרגש הזה של האלוהים ושל השלמות, שכבר נמצא בתוך האדם, הוא מוסתר ומודחק בתוך האדם. והסיבה שהאדם מדחיק את הרגש הזה של השלמות, היא משום שהאדם רוצה להרגיש גם רע! ומצד האחדות, הסיבה האמיתית לכך היא, שאין שום שאלה כלל. אבל מצד ... הרגשות, שגם היא תהיה מוסתרת. והאדם מפחד לבטא את הרגשות שלו כלפי עצמו. דהיינו, שהאדם מפחד לומר לעצמו את האמת, לגבי מה שהוא מרגיש. כי עבור מי שמודה שהוא רוצה שלמות, העולם הזה, הוא גיהנום של ממש, שבו תמיד חסר לאדם משהו. והאדם מפחד להודות, שתמיד חסר לו משהו, ושהוא ... שדים אכזריים, שמפחידים את האדם לא להתקרב אליהם. והם גורמים לאדם, לפחד להיות מודע אל הרגשות שלו. וככל שהאדם מתבונן, פנימה יותר אל תוכו, כך, מהיבט מסוים, הוא מפחד יותר לאבד את הטוב השקרי שלו, ומהיבט אחר, הוא כבר רוצה להתחבר אל הטוב האמיתי באמת. כי ברגע שהאדם מסתכל פנימה באמת, הוא רואה את האלוהים שהוא, והאני השקרי של האדם נעלם. והאני הזה מפחד למות, ולכן הוא מפחיד את האדם, שלא יסתכל פנימה. כי גם הנפרדות, רוצה לשרוד כנפרדות. ולכן היא מרחיקה את האדם מהאחדות. ועל ידי זה שהאדם נצמד אל האמת, שאליה הוא כן יכול להתחבר בקלות, דהיינו, שהאדם משתדל להיות כמה שיותר אמיתי, במה שכן קל לו להיות אמיתי, ... ואמיץ, והוא מסתכל אל תוכו פנימה, דהיינו, אל תוך מהותו, ואל תוך השכל של עצמו. ואז הוא רואה את האמת שהכל אחד ממש, ואז מתגלה הרגש האלוהי, שהוא החוויה של השלמות. ובסיכומו של דבר, אסור לאדם להדחיק את הרגשות שלו, כי זה גורם לאדם, לא להרגיש את האלוהים שהוא ואת ... האדם לפקוח את עיניו, ולא לשקר לעצמו לגבי הרגשות שלו באשר הם, טובים או רעים. ועל האדם להודות על האמת, גם כאשר הוא מרגיש רע, ולא להדחיק את זה שהוא מרגיש גם קצת טוב, ולא לשקר לגבי כמה רע או טוב הוא מרגיש, ומה בדיוק הוא מרגיש, אלא להיות מדויק בשלמות, לגבי ההבנה שלו את מה שהוא מרגיש, ולמה באמת הוא מרגיש כך וכולי. ועל ידי זה, האדם מתחבר ומגלה את האמת ואת הרגש הפנימי ביותר שלו, שהוא הרגש של האלוהים שהוא.

שטן משוגע / אלוהים שטני ומשוגע - למה האדם עצמו, הוא שטן משוגע? מי שרוצה להיות איש אמת, עליו להודות על האמת, שהפוטנציאל של המציאות הוא אין סופי, ושכמות האפשרויות שיש במציאות, היא לא מוגבלת. וזה בעצם אומר, שקיימת אפשרות אחת, שהאדם עצמו, הוא החכם הגדול ביותר בעולם, אלא שהוא לא יודע זאת. אבל קיימת גם האפשרות, שהאדם, הוא המשוגע הגדול ביותר בעולם, אלא שהוא לא יודע זאת. למרות, שמי שהוא החכם הגדול ביותר בעולם, אם הוא באמת חכם כזה, הוא מוכרח לדעת שהוא חכם כזה. כי אחרת, חוכמתו אינה שלמה. ואם האדם לא יודע שהוא החכם הגדול ביותר בעולם בוודאות, הרי שהוא טיפש בוודאות. והטיפש שאינו יודע ... טיפש, אלא שחושב שהוא חכם, ממילא הוא טיפש, כפי כמה שהוא חושב שהוא חכם. והאדם, לא מבין את המציאות בשלמות. וככל שהאדם פחות מבין את המציאות, וככל שרע יותר לאדם, דהיינו, פחות מבין את המציאות, זה מעיד על כך, שהאדם הוא טועה יותר גדול. וככל שהאדם יותר בטוח שהוא חכם, למרות שבאמת הוא בכלל טועה, כך זה אומר, שהוא טועה יותר גדול. כי האדם הוא ככ טועה, עד שנדמה לו שהוא חכם. ולמרות שיש לו הרבה סימנים, שהוא לא באמת חכם אמיתי, כי הרי את המציאות עצמה הוא לא מבין. כי אף אחד לא באמת מבין למה הוא חי? ולמה העולם קיים? ולהיכן בדיוק הוא מתקדם? וכיוב. כי כל תשובה שהאדם נותן, היא תשובה חלקית בלבד, כי הרי אפשר לשאול גם עליה עוד שאלות. ככה שיש לאדם הרבה סימנים, להבין שהוא לא יודע הכל. אבל הוא בוחר להתעלם מהם, ולחשוב שהוא חכם. וכאשר האדם מתבונן על המציאות, ועל זה שרע לו, עליו לקחת בחשבון את האפשרות שהוא טועה לגמרי, ושכל מה שהשכל שלו אומר ... שיכול להיות שהוא ככ טועה, עד שאפילו זה שנדמה לו שהוא קיים, גם זאת אולי רק הטעיה כלשהי, שאינה קיימת כלל. ואולי האדם הוא בטעות ככ גדולה, עד שנדמה לו שהוא קיים, למרות שהוא כלל לא קיים?! וגם אם האדם אולי כן קיים, הרי שהאדם לא באמת מבין את הקיום שלו. כי האדם לא באמת מבין, מהו ומיהו באמת. ואעפכ, האדם הוא ככ טועה, שהוא מספר לעצמו וגם לאחרים סיפורי אלף לילה ולילה, כמה הוא מוצלח וחכם ומוכשר, ... ורוב העולם הם חכמים בעיניהם, והם אינם יודעים, אפילו לא, מי הם. כי כאשר האדם אומר אני, אין לו באמת מושג אמיתי, מהו האני המפורסם הזה, שהוא מדבר עליו וחושב עליו ככ הרבה. והאדם עושה הרבה רוח וצלילים כאילו ... ויודע, והוא אפילו אינו יודע, מהו האני שלו. כי זהו עולם הטעות, שכולם נדמה להם שהם משקרים את כולם. ובאמת, האדם משקר, רק את עצמו. כי השקר, הוא רק בתוך האדם עצמו. ומי שלא ישקר את עצמו בכלל, יראה ... אוהב את עצמו ואת קיומו, שהוא צריך כל מיני דברים חיצוניים שישמחו אותו. והכל משום זה שהאדם לא נצמד לאמת ולא רואה את השלמות שיש בכל דבר. כי הרע, הוא ההפרדה מאלוהים, דהיינו, המציאות המושלמת. וההפרדה מאלוהים, היא גם החטא, והיא גם, העונש עצמו. כי תפישת הנפרדות, היא גם חטא וגם עונש. כי הנפרדות, היא חוויה של צמצום וגבולות, דהיינו, חוויית חסר ועונש. והעונש של האדם, על זה שהוא כופר בשלמות של המציאות, הוא, שהוא כופר בשלמות של המציאות, וממילא הוא חווה את הסבל והחיסרון, של הנפרדות של העולם. ויש, שני אני. והאני העליון, הוא האחדות והשלמות של המציאות. שהיא הישות שחושבת את המציאות שלנו. ומצד האמת, האדם הוא גם רק אלוהים. אלא, שגם אלוהים יכול להשתגע (מנקודת המבט של הנפרדות. כי מנקודת המבט של האחדות, ... אלוהים שקרי. דהיינו, שיש שלמות בכל חיסרון. כי ריבוי הנפרדות, הוא דווקא טוב מאוד, עבור מי שזוכה לדעת את האמת, שהוא בכלל אלוהים האמיתי ושהכל אחד ממש. שאז אין שום רע כלל, וכל הנפרדות, היא ריבוי אין סופי, של ... רואה שהרע נמצא בתוכו, ושהוא עצמו יוצר את הרע. כי קיומו העצמי, הוא עצמו יוצר את הרע. והאדם לא באמת יכול לברוח מהרע שמחוצה לו, אלא אך ורק על ידי זה, שהאדם, מבין בשלב הראשון שהוא טועה. כי עובדה ... זה אומר שהאדם הוא המשוגע האמיתי. ואז האדם הולך ומחפש רופא נפשות חכם אמיתי. והאדם זוכר גם, שהוא לא באמת יכול לדעת מיהו החכם האמיתי, כי הרי הוא עצמו עדיין גם משוגע. ועוד על האדם לזכור, שגם אם הוא במקרה, כן מצא חכם אמיתי, הרי שעדיין, הוא לא באמת מבין את החכם האמיתי, כפי מה שהחכם האמיתי באמת מתכוון. אלא הוא מבין את החכם האמיתי, לפי מה שהמשוגע שבו, מבין את החכם האמיתי. דהיינו, הבנה שיש בה סם חיים וסם המוות. כי בהתחלה, היא הבנה של שיגעון, שמזדככת, עד שהיא הופכת להיות הבנה של אמת. ועל ידי ההבנה הזאת של האדם שהוא טועה, ושהשכל שלו טועה, על ידי זה האדם מבין, שבמקום לנסות לשנות את המציאות, הוא צריך להבין את המציאות. כי קודם כל תנסה להבין את המציאות באמת, ורק אחכ תנסה לשנות אותה. ובמקרה תגלה גם, שלא צריך לשנות אותה, כי הכל כבר מושלם. ועל ידי ההבנה ... לו שהוא לא משוגע ושהוא קצת חכם, הרי שאולי זה הכל שקר לגמרי, ואולי הוא כן טועה לגמרי. ומצד האמת, כל המחשבות של האדם, הן גם שיגעון. כי מצד האמת, הכל אחד. והרע, הוא יוצר את הנפרדות שיש אצל האדם, בין יש לבין אין, על ידי האמונה. כי רק האמונה, מאפשרת את הקיום של השקר. כי בלי אמונה, יש רק הבנה של אמת שהכל אחד מושלם. וכנל, למרות שהרע והאמונה השגויה, היא טובה מאוד, עבור מי שזוכה, הרי שהיא רעה, עבור מי ... כדי שעל ידי זה, האדם שנמצא בתודעה חסרה, על ידי זה הוא יגלה את האלוהים שהוא, ואז הוא יעבור מתודעה של אלוהים שחושב שהוא לא מושלם, לתודעה של לא מושלם שיודע את האמת שהוא אלוהים מושלם, ושהוא נמצא בתודעה של אלוהים. ובסיכומו של דבר, על האדם להתבונן ולהבין, שתפישת האני שלו הנוכחית, היא שורש הרע והכפירה, במי שהוא באמת, דהיינו, אלוהים. ועל ידי זה שהאדם נצמד לשכל של החכם האמיתי, על ידי זה האדם זוכה לחזור ולהיות אלוהים האמיתי, כפי מה שהוא באמת.

להיעלם - פחד להיעלם ולא להיות קיים - איך להישאר קיים תמיד? כי כאשר האדם מתבונן על האמת לאמיתה, הוא נעלם לגמרי. דהיינו, שהאני הנפרד שלו נעלם לגמרי, כאילו הוא לא נמצא כלל במציאות, ללא כל הוויה כלשהי (גם לא כצופה מהצד, או כל שקר אחר). וכאשר האדם מתחיל להתבונן על האמת לאמיתה, הוא לאט לאט מתחיל להרגיש שהוא נעלם. והדבר הזה מפחיד את האדם. ונראה כאילו האדם רוצה לסבול. ואם הוא לא יהיה קיים, כיצד ... כישות נפרדת. כמו החכם האמיתי, שהוא נהנה מהסבל של הנפרדות, והוא רוצה להמשיך להיות קיים כנפרד. אלא, שאצלו הוא באמת נהנה מהרע של העולם, מה שאין כך אצל האדם הרגיל, לפחות לא בלבוש החיצוני. כי החכם האמיתי, הוא זה שראה את האמת שהכל אחד, ונעלם אל תוך האחדות הזאת, ששם אין שום תודעה עצמית כלל ושום הוויה ושום ישות נפרדת כלל. ... האדם חוזר אל הנפרדות שלנו, אז בעצם הוא חווה אותה כמו אחדות, למרות שהיא נפרדות. ועל האדם לדעת את האמת, שבאמת מצד האמת, אי אפשר להיעלם כלל. כי מה שקיים, נשאר קיים. והדברים רק משנים את הצורות שלהם. ואי הקיום שיש באחדות, ... וממלא את כל המציאות כולה, כולל את כל הזמן והמקום בבת אחת. עד כדי כך שנשארת רק ישות אחת קיימת בלבד. עד שאין שום דבר שנפרד מהאני של האדם, עד שאין שום משמעות כלשהי לאני עצמו של האדם, כי ... גם חוויית חסר של האדם. ולהיעלם לגמרי, פירושו לחזור להיות הוויה אין סופית בגודל אין סופי, שממלאת את הכל באמת בשלמות. עד כדי כך שאין שום אני כלל, כי יש רק אני כישות אחת ויחידה בלבד. והאדם דומה לדמות שנמצאת בתוך חלום, שהיא מפחדת שיפסיקו לחלום אותה. כי האדם הוא לא יותר מאשר דמות בתוך מחשבה של ישות אחרת. והאדם שמזדהה עם האני הרגעי שלו, דהיינו, כל אני באשר הוא, כולל גם הנשמה או כל רעיון אחר, הוא בעצם, חי מת, שקיומו אינו תלוי בו. כי האדם מזדהה בטעות עם מה שהוא אינו. וכאשר האדם מזדהה עם מה שנמצא אחרי ... גם לא יכול ליצור את רצונו, עם רצון חופשי. כי בלי שיש רצון, איך אפשר ליצור רצון?! ומאחר שהכל מתהווה מתוך שום דבר, לכן האדם יכול להיעלם כלא היה, בפחות מרגע אחד. כי קיומו של האדם, הוא לא מחויב כלל. ... העצמי, גם ברגע הבא. כי קיומו של האדם, לא תלוי בו ולא יכול להיות תלוי בו. ולכן האדם מפחד מהמוות, בין אם זה המוות של הגוף, או של הנשמה. כי באמת מצד האמת, האדם הוא כלום בצורת משהו, שבטעות הוא חושב שהוא משהו ממשי. ונדמה לו שהוא והוא... ובאמת הוא כלום, וברגע אחד כל קיומו ועולמו והישגיו, כולם יכולים להיעלם בפחות מרגע אחד, כלא היו. והאדם מתאמץ ככ להשיג דברים, שיכולים בפחות מרגע אחד להיעלם לו. כי הוא כולו, יכול להיעלם בפחות מרגע אחד, אם הוא ... וכל זמן שהאדם לא חווה את האחדות של המציאות, אין לו שום הוויה ושום ישות עצמית כלל. אלא הוא מת לגמרי, ללא כל חיים משל עצמו. וכאשר האדם זוכה לראות את האחדות של המציאות, אז ורק אז הוא חווה אחדות עם שלמות המציאות, ואז ורק אז הוא מתחיל להיות קיים באמת. כי אחרי שהאדם נכלל באחדות המציאות, אז, כאשר האדם אומר אני, הוא חווה גם את אחדות המציאות, שהיא ההוויה של המציאות, שהיא הקיום האמיתי. ואז האדם מתחיל לחיות באמת ויש לו חיים נצחיים משל עצמו. כי הוא חי תמיד. והאדם חווה באמת, את זה שהוא חי תמיד, על ידי זה שהוא מגלה, מי הוא באמת. וכאשר האדם מבין, שהוא אחדות המציאות וחווה זאת, אז ממילא הוא גם חווה, שהוא עצמו, מחייה מהווה ומקיים את כל העולמות כולם בכל זמן ובכל מקום תמיד לנצח נצחים, כולל גם ביקומים המקבילים וכולי. כי האדם מקבל את החוויה של הכוח האין סופי, של מי שהוא באמת. ואיך לזכות לכל זה? תשובה: על ידי זה שהאדם מתבונן אל תוכו ורק אל תוכו, ככ עמוק, עד שהאדם רואה את מי שהוא באמת, את מה שהוא באמת, את מה שהוא היה לפני שהוא היה מודע לעצמו. שהאדם מבין מה הוא היה, לפני שהוא ידע שהוא עצמו ...

... לא רוצה - למה האדם משקר את עצמו וסובל מכך? איך לשקר בלי לסבול? והעניין הוא, כי להיות איש אמת, זה יותר פשוט מפשוט. כי לשקר, זה קשה, ולהיות איש אמת, זה הדבר הקל ביותר בעולם. כי איש אמת מוחלטת, הוא לא צריך להפעיל את השכל שלו כלל, אלא הוא נהנה מהשלמות של המציאות, ללא כל מאמץ כלשהו. והאמת האמיתית שהיא הידיעה שהכל אחד ושהכל מושלם, היא אינה סותרת שום דבר, כי היא מכילה בתוכה את הכל, ואין בה שום מאמץ כלל, אלא רק חיים טובים באמת. וכאשר האדם מתבונן על עצמו, ועל כך שהוא רחוק מהאמת, נדמה לו לפעמים, שלהיות איש אמת זה דבר קשה ביותר. כי האדם תוהה לעצמו, אם זה באמת ככ פשוט, אז למה אני לא עושה את זה?! כי האדם בטוח שהוא רוצה להרגיש טוב. ובנוסף, הוא מבין ... לסבול, כי איזה אדם ירצה לסבול?! ולכן נדמה לאדם, שאם הוא משקר וסובל, אז כנראה שזה אומר, שלהיות איש אמת זה קשה ביותר. ולא כך הוא הדבר. וראשית על האדם לזכור, שעליו להטיל ספק בכל דבר. כי זה שאינך מצליח להיות איש אמת או להשיג איזה דבר, זה לא אומר שהדבר אינו אפשרי, וזה אפילו לא אומר, שהדבר קשה להשגה. וזה כן ... שאפילו צריך להתאמץ במיוחד, כדי לא להשיג את הדבר, ואעפכ אינך משיג את הדבר, רק משום שאינך רוצה אותו באמת. כי להיות איש אמת, זה הדבר הקל ביותר בעולם. ולהיות איש אמת זה מאוד קשה, עבור מי שמשקר אפילו קצת. כי תכף שהאדם משקר קצת, מיד הוא מרגיש קושי להתקרב אל האמת. אבל להיות איש אמת בשלמות, אין דבר קל מזה. כי כאשר האדם מחובר לאמת בשלמות, הוא לא קיים כלל, והוא לא צריך להתאמץ כלל על שום דבר. כי מי שמשתמש בשכל שלו באמת, הוא רואה את האמת האמיתית. ושם אין לאדם שום בחירה חופשית כלל לשקר, ולכן אין לו צורך בשום מאמץ להיות איש אמת. והאדם משקר את עצמו שיש חוסר שלמות, בלי להיות מודע לכך וסובל מכך, רק משום שהוא רוצה לשקר ולסבול. ... והאדם סובל, רק בגלל שהוא רוצה לסבול. והאדם סובל, בדיוק כפי כמה שהוא רוצה לסבול. וההוכחה היא, שכאשר האדם באמת לא רוצה איזה דבר, אז הוא עושה את כל מה שהוא יכול לעשות, כדי להסיר מעצמו את הדבר הזה. וכאשר האדם באמת לא רוצה איזה דבר, אז כל הרצון שלו וכל המחשבה שלו, ממוקדים, רק באיך לפתור את הבעיה הזאת. וכאשר ... אומר שהוא לא רוצה את הסבל שלו. אבל מצד שני עדיין הוא מצליח ליהנות מכל מיני דברים. ואם האדם באמת לא היה רוצה את הסבל שלו, אז הוא כל כולו היה מרוכז, בכך שהוא לא רוצה את הסבל שלו, ... שאין פתרון, והיה מפסיק לחפש פתרון, אלא היה משלים עם הסבל, שגם אז ממילא הסבל היה נפסק. והאדם לא באמת רוצה להפסיק את הסבל שלו. כי העובדה היא, שזה לא הדבר היחיד החשוב בחיים של האדם, אלא יש עוד דברים שחשובים לו. וכאשר האדם מצליח להתרכז בעוד כל מיני דברים, הרי שלא באמת כל הרצון שלו ממוקד, באיך להפסיק את הסבל שלו. ובפועל, האדם סובל, בדיוק כפי כמה שהוא רוצה לסבול. ויש ... לשנות. ואם קשה לאדם להפסיק לשקר את עצמו בתת מודע, הרי שזה משום שהוא חושב שהוא צריך לשנות משהו. ובאמת לא צריך לשנות שום דבר כלל. ומי שרוצה לשקר את עצמו ולסבול, זה בסדר גמור ואפילו מלכתחילה!, שהאדם ישקר ויסבול. ולהפסיק לשקר ולחיות טוב באמת, המשמעות היא, להבין את האמת על המציאות. דהיינו, כאשר האדם יוצר שקר ונפרדות של סבל, כגון לדוגמה שהאדם חושב ש - לחיות, זה יותר ... סבל ושקר, זה בסדר גמור מלכתחילה, שהאדם ישקר וייצור סבל עבור עצמו, אבל האדם מוכרח להבין, שזהו שקר ולא אמת. זא זה בסדר גמור לשקר את עצמך, בתנאי שאתה זוכר ומבין, שאתה משקר את עצמך. ואדרבה, משחק אפשרי, רק ... השקר, יוצר ריבוי של טוב, על ידי זה שהוא יוצר זמן ומקום שבתוכם יש המון טוב. כי חוויית השלמות, מתפרשת על פני יותר זמן ומקום, כאשר יש שקר, שיוצר את הזמן ואת המקום. והרעיון הוא, שלהפסיק לשקר, זה הכי קל בעולם, כי לא צריך לשנות שום דבר כלל. ורק דבר אחד צריך לעשות, והוא לזכור את האמת, שהיא כבר ידועה, והיא, שמצד האמת הכל מושלם והכל אחד ממש. וזהו! אין לך דבר קל מזה. וכאשר האדם רוצה איזה דבר, דהיינו, משקר ויוצר ... זה בסדר גמור מלכתחילה, שהאדם ישקר ויצור לעצמו סבל של נפרדות ורצון. אבל האדם מוכרח לזכור, שזהו שקר ולא אמת. שאז, אין השקר מזיק לאדם כלל. ולפעמים האדם רוצה שחוויית השקר תהיה חזקה יותר, ואז הוא משקר את עצמו ... שלמות. והקיום העצמי של האדם, הוא מספיק חיסרון, כדי להזכיר לאדם שזהו לא מקומו הטבעי. כדי שהאדם יתבונן, וייזכר באמת, שבאמת הכל אחד, ושהוא זה שמשקר את עצמו, כדי לסבול. ולכן, האדם סובל, רק כי הוא גם רוצה לסבול. ומי שבאמת לא ירצה לסבול כלל, לא יסבול כלל. והסיבה שנדמה לאדם, שלהיות איש אמת זה קשה, גם זה עצמו רק בגלל השקר. כי להיות איש אמת, זה הכי קל. כי האמת כבר ידועה, ורק צריך לזכור אותה. כי צריך לזכור, שהאמת האמיתית, היא לא דבר שהאדם עדיין לא יודע אותו. כי אם אפשר לא לדעת את הדבר, הרי שהוא לא אמת. (וכיוב הטוב האמיתי, שהאדם כבר חווה אותו בשלמות. כי אם לא כך, אז הוא לא נצחי, והוא לא טוב ...

גאווה ושחצנות - רדיפת כבוד - למה רק שקרנים וטיפשים, מתגאים על אחרים? ובו יתבאר העניין של רדיפת הכבוד השקרי, בדרך הפוכה ממה שחושבים העולם. כי מי שהוא חכם ואיש אמת (שזה בעצם אותו הדבר, כי חכם, הוא רק מי שהוא איש אמת שיודע את האמת של המציאות שהכל אחד), מי שהוא חכם ואיש אמת כזה, הוא לא רודף אחרי הכבוד כלל, והוא לא אכפת לו כלל על כבודו. ולא משום שיש לו רגשי נחיתות כלשהם, או משום שהוא לא מחזיק מעצמו, אלא ההפך המוחלט הוא הנכון. כי מי שהוא איש אמת וחכם אמת, הוא יש לו את כל הכבוד שבעולם, תמיד, ללא כל הפסקה וללא כל יכולת של אף אחד בעולם לפגוע בכבודו האמיתי. משום, שהוא יודע את האמת שהוא עצמו אלוהים האמיתי, ובאחדות של המציאות יש שלמות מוחלטת. וגם מצד הנפרדות של המציאות, הרי שהוא אלוהים השקרי, ... ביארתי את כל זה במקומות אחרים), אז, כאשר יש לאדם רגשי נחיתות ככ גדולים עד שהוא שוכח מי הוא באמת, והוא בטעות חושב שהוא הדמות שנשקפת אליו במראה, ושהוא הדמות הדמיונית שנמצאת בתוך החלום, על ידי זה האדם נופל ... ויהיה, זה הכל כרצונו של האדם תמיד. אבל האדם הוא מזדהה בטעות עם הצורה החיצונית שלו, אבל בתוכו הוא מתגעגע לחזור ולהרגיש את המלך שהוא באמת. ואז על ידי זה האדם מתחיל לרצות שיכבדו אותו, כי הוא מתגעגע לתחושה של המלך שהוא, שהיא רק נשכחה אצלו, מחמת הטעות שלו. וכאשר האדם שהוא מלך אמיתי, מזדהה בטעות עם העבד, שהוא מחופש אליו, על ידי זה האדם חווה ... זה שהוא רוצה שיכבדו אותו, ושיאהבו אותו, ושיכירו אותו, ושיכירו את מעלותיו וכיוב, שאלו כל התכונות שיש למלך, שהאדם מתגעגע לתחושות האלו, ורוצה אותן. והנה, המלך של המציאות, היא האמת. כי האמת האמיתית דהיינו, האמת המוחלטת, קיומה מחויב תמיד. והיא המלך של כל העולמות כולם, כי היא מחייה את כל העולמות כולם. והאמת מנצחת תמיד, ואף אחד לא יכול לנצח אותה לעולם. וגם אם יעלה האדם לשמים וירד לארץ, הוא לעולם לא יצליח לשנות או להסתיר את האמת המוחלטת, כי היא זו שמחייה אותו, גם כאשר הוא חושב שהוא רחוק ממנה, ואותה אף אחד לא מנצח לעולם. ומי שהוא חכם אמת, השכל שלו מנצח תמיד את כולם. ולא משום שהוא שקרן שמרמה אנשים בערמומיות, אלא משום שהוא איש אמת, והאמת מנצחת תמיד את כולם. וכאשר האדם נמצא בדרגת האמת האמיתית עצמה, הוא בטוח בעצמו, בדיוק כמו שהאמת האמיתית, שהיא אלוהים עצמו, בטוח בעצמו. והאדם זוכה לזה, רק אם הוא אמיתי באמת, עד שהוא רואה שהכל אחד ממש, והוא חווה את אלוהים האמיתי עצמו. ויש כאלו שיש להם גאווה פסולה, שהם חושבים בטעות שהם משהו, אבל זה על המשהו הלא נכון. כי האדם, הוא באמת משהו אמיתי, כי הוא מהות המציאות שמחייה את כל המציאות כולה. אבל האדם, מחמת שהוא משוגע, נדמה לו שהוא הצורה החיצונית של המציאות, והוא בטעות מחזיק מעצמו משהו, אבל בטעות הוא מזדהה עם צורה שאין לה שום כוח מעצמה כלל. והאדם הוא חי מת. שבאמת הוא חי, אבל הוא חווה את המוות. כי במקום שהאדם יחווה את החיים של המציאות כולה, הוא חווה את המוות של הצורה, שאיתה הוא מזדהה. וכאשר אדם כזה, שחושב בטעות שהוא צורה דמיונית, כאשר הוא נתקל בחכם אמיתי שיודע את האמת שהכל אחד, ושהוא אלוהים האמיתי, ושמצד האמת גם האדם שמולו וגם כל דבר אחר הוא אלוהים האמיתי ממש, כי הכל זאת ישות אחת ממש, כאשר האדם ... בטעות ובשקר, שהחכם האמיתי, יש לו גאווה גדולה, ושהוא בטוח בעצמו, כאילו הוא אלוהים נצחי. והאדם הטועה לא יודע, שבאמת הוא מקנא ובצדק, בחכם האמיתי. כי כל אדם, רוצה יותר מכל, להיות שלם עם עצמו באמת. ושלמות יש רק לאלוהים האמיתי. ומי שנכלל בו, על ידי זה שהוא יודע מהי אחדות המציאות, דהיינו, מהות הבורא, ... שיודע מהי המהות הזאת, הוא נכלל באלוהים, ומקבל את השלמות האלוהית. ומי שנכלל באלוהים, הוא יש לו את שלמות האמת ושלמות הענווה, כי הוא מבוטל לשורשו לגמרי, עד שהשורש מתגלה דרכו כישות אחת ממש. ויש לו גם את שלמות הגאווה, כי השורש מתגלה דרכו לגמרי. כי על ידי שלמות הענווה, שהאדם נעלם לגמרי ואינו קיים כלל, על ידי זה האדם חוזר להיות מה שהוא היה לפני שהוא היה, דהיינו, האני העליון יותר, ואז ממילא האני העליון יותר מתגלה דרכו, וזה נראה כגאווה אלוהית, למרות שבאמת זו אכן גאווה אלוהית, שאליה האדם זוכה, רק כאשר יש לו ענווה אמיתית באמת. ויש שחושבים שהחכם האמיתי מתגאה ...

התחדשות אלוהית, או מוות אנושי - איך להתחדש בכל פעם מחדש? והעניין הוא, כי חוויית הזמן, היא המוות האמיתי, המוות של התודעה. כי החוקיות של העולם קיימת כל הזמן, והחוקים לא משתנים לעולם, אלא עולם כמנהגו נוהג. וכאשר האדם חווה את הזמן, דהיינו, שהוא חווה שהרגע הזה, הוא המשך של הרגע הקודם, הוא בעצם סוג של מת. כי הוא לא חווה את ההתחדשות שיש בעולם, בכל רגע מחדש. וכל השיטות הרוחניות בעולם, וגם כל השיטות הגשמיות והחומריות, אף אחת מהן לא יכולה לספק לאדם חוויה של התחדשות מתמדת כל הזמן. כי הן יכולות לגרום לאדם לחוות התחדשות, רק עד נקודה מסוימת, אך לא מעבר לכך. כי האדם מוגבל, מצד מהותו. כי יכולת התפישה של האדם מוגבלת. ולמרות שכמות הידע אינה מוגבלת, הרי שמהות הידע היא מוגבלת. והאדם יכול בכל יום לאכול אוכל אחר, אבל מהות חוויית האכילה, ... לחוות את החוויה הזאת, מי שרוצה לזכות לזה, עליו להגיע לשכל של האחדות. שבו כל האדם כולו רואה בעיניו בשלמות, שהכל אחד ממש, ושהאני שלו עצמו מתחדש בכל רגע מחדש, ואז ורק אז האדם חווה את כל המציאות כולה, בצורה חדשה לגמרי בכל רגע מחדש. כי בכל רגע ורגע, הכל מתחדש מחדש לגמרי, יש מאין מוחלט. ובנוסף, ההתחדשות היא חדשה, בכל פעם בצורה חדשה. ובכל צורה של התחדשות, יש שכל חדש לגמרי. שבמהותו, הוא תמיד אותו השכל של השלמות, אבל בצורתו, הוא בכל פעם חדש ומחודש. ולזכות לזה, הוא על ידי זה שהאדם מרגיל את עצמו, להתחיל התחלה חדשה בכל פעם מחדש. כי האדם, הוא פועל מתוך ההרגלים שלו. ועל האדם לשנוא בתכלית השנאה, את ההרגלים שלו, ובכל רגע ורגע ממש, לעשות התחלה חדשה לגמרי, ולבדוק ולראות מה האמת ברגע הזה? האם נכון ברגע הזה לעשות כך או אחרת, בלי קשר לרגעים הקודמים? והאדם מוכרח לצאת מכל ההרגלים ... ידי זה שהאדם שונא את ההרגלים, ומנסה להתחדש בכל רגע ורגע מחדש, אז בסופו של דבר הוא רואה את האמת שהכל אחד באמת, ושהכל מתחדש מחדש. ואז הוא זוכה לראות כיצד נוצר הרצון הראשון והתודעה הראשונה של אלוהים עצמו, וכיצד נוצרה הסיבה הראשונה עצמה. ואז ורק אז הוא יודע ומבין, כיצד הנפרדות מתהווה מתוך האחדות, ואיך נברא העולם של הנפרדות. ואז ורק אז, הוא חווה שהוא עצמו יוצר את עצמו ואת הרצון שלו ...

השלמות והאחדות - כמה אתה רחוק ממנה? ובו יתבאר הריחוק של האדם מהשלמות. ומצד אחד, כל אחד רחוק מהשלמות במרחק שונה, ומצד שני כולם רחוקים, באותה המידה ממש. כי ביחס לאין סוף, כולם רחוקים באותה המידה ממש, למרות ... אחד רחוק במרחק אחר. וכולם גם קרובים באותה המידה ממש, כי האין סוף ממלא את הכל וכולי. ואו שאתה בשלמות, או שלא. ואעפכ יש קרוב יותר ורחוק יותר, ואעפכ כולם רחוקים ונפרדים מהשלמות, עד שהם נמצאים שם בשלמות. ואו שאתה חי או שאתה מת. אבל יש מי שהוא קרוב יותר להתעורר וכולי. וכך גם בתוך השלמות עצמה. שיש שלמות מעל שלמות עד אין סוף, ואעפכ הכל אחד ממש, מצד מהות השלמות הזאת. וכך גם לגבי החיסרון. שיש חיסרון גדול מחיסרון עד אין סוף (והאין סוף הוא השלמות שתוחמת ומגבילה את החיסרון), ואעפכ הכל שלמות אחת.