... ורע - תמיד יהיה גם רע, ולעולם אין שום רע - מעל השכל האנושי ובו יתבאר, כי מצד אחד,
מחויב המציאות שיהיה לאדם רע. ומצד שני
מחויב המציאות שאין שום רע כלל (באנלוגיה ל:
מחויב שיש נפרדות,
ומחויב שאין נפרדות, אלא הכל אחד). כי הרע קיים, רק כאשר האדם חושב, שהרע, הוא רק אפשרי ולא
מחויב. דהיינו, אין האדם מרגיש רע, אאכ יש לו תקווה שיהיה טוב. כי כדי להרגיש רע, לשם כך צריך האדם לרצות דבר אחר שלא קיים במציאות כרגע. כגון ... ולכן, אם האדם לא היה יכול אפילו לא לדמיין שטוב לו, הרי שלא היה לו רע. ונמצא אם כן, כי רע לאדם, רק משום שהוא חושב שצורת המציאות שלו, היא אינה
מחויבת המציאות, אלא רק אפשרית בלבד. כי האדם חווה צורה כלשהי של המציאות. והאדם חושב, שהצורה הזאת, היא לא מוכרחת להיות קיימת. ונדמה לאדם, שיכולה להיות, גם צורת מציאות אחרת. והאדם רוצה צורת מציאות אחרת, ועל ידי זה רע לאדם. אבל, אם היה ברור לאדם,
שמחויב שהוא ירגיש רע, עד כדי כך שהאדם לא היה יכול לחשוב על צורת מציאות, שבה הוא מרגיש טוב, הרי שזה היה גורם לכך, שהאדם היה מפסיק לרצות להרגיש ... סובל, רק משום שהוא לא מבין את החוקיות של הסבל והאושר שלו. כי אם היה האדם מבין את החוקיות של הסבל ושל האושר שלו, הרי שהוא היה יודע, שמצד אחד,
מחויב המציאות שהוא תמיד ירגיש גם רע וגם טוב. ומצד שני,
מחויב המציאות, שאין שום טוב ורע כלל. כי כל זמן שהאדם יודע שהוא קיים, הוא תמיד ירגיש רע כלשהו. כי הקיום של האדם עצמו, תלוי בכך שהאדם ירגיש רע. ... כלשהו וגם רע כלשהו. כי הרצון של האדם להשיג צורה מוגדרת כלשהי (וגם להשיג את השלמות, גם זו צורה מוגדרת), מכריח את זה, שהאדם ירגיש טוב ורע. ולכן,
מחויב המציאות שהאדם ירגיש תמיד גם רע וגם טוב. כי בכל דבר שיש בעולם, יש בו גם טוב כלשהו. כי כל דבר שיש בעולם, הוא חלק מהשלמות של המציאות, ... גם טוב וגם רע תמיד. וכאשר האדם מרגיש רע, אם האדם חושב ומדמיין שהוא יכול להרגיש רק טוב, על ידי זה האדם מרגיש רק רע. אבל כאשר האדם מבין באופן
מחויב ומוחלט,
שמחויב המציאות שהוא תמיד ירגיש גם רע וגם טוב, דהיינו, כאשר האדם מבין בשלמות, שאין בעולם שלנו שום שלמות, אז ממילא האדם לא מחפש את השלמות. וכאשר ... האדם לא מסוגל להכיל, את זה שהוא תמיד ירגיש גם רע. והאדם לא מסוגל להכיל, את זה שתמיד הוא יחווה חוסר שלמות. ולכאורה, עפ השכל וההיגיון הנל, נראה כי
מחויב המציאות שהאדם ירגיש תמיד גם רע. ואכ, מאחר שהשכל מחייב שהאדם תמיד ירגיש גם רע, אכ, למה האדם לא מוכן לקבל את זה, שהוא תמיד ירגיש גם רע? ... ממשיך תמיד בתוך ליבו, לחפש את השלמות? ולמה האדם לא מוכן לקבל בלב שלם ובשלמות, את זה שהוא מרגיש גם רע? והתשובה היא פשוטה, כי אכן מצד השכל האנושי,
מחויב המציאות שהאדם ירגיש תמיד גם רע, ושלעולם האדם לא יוכל לחוות את השלמות, כי בכל דבר יש חיסרון וכולי, כפי שכבר ביארתי לעיל. אלא, שגם השכל האנושי עצמו, גם הוא מבין את האמת, שכל מה שהוא עצמו מבין, זה לא
מחויב המציאות, אלא רק אפשרי המציאות בלבד. כי מנקודת המבט של השכל האנושי, שבה, דבר והיפוכו הם שונים זה מזה, מנקודת המבט הזו, כל זמן שהאדם קיים, ... חוסר שלמות, היא רק מנקודת המבט של השכל, שלא מסוגל להבין שדבר והיפוכו הם אחד. אבל אם יסתכל האדם על המציאות, מנקודת מבט שבה הכל אפשרי, בלי שום
מחויבות להיצמד לחוקי הלוגיקה של השכל האנושי, הרי שניתן להבין, שהשלמות היא כן אפשרית. ולא רק שהיא כן אפשרית, אלא, שכאשר השכל האנושי לא פועל, הרי ... כי אין שום נפרדות כלל ושום שינוי כלל. והרעיון הוא, כי אכן מנקודת המבט של השכל שמפריד בין דבר להיפוכו, מנקודת המבט הזו, אכן אין שום שלמות כלל,
ומחויב המציאות שלא תהיה שלמות לעולם. כי כל דבר, הוא חסר ונפרד, מכל מה ששונה ממנו. ואעפכ, גם מנקודת המבט של השכל עצמו, גם מנקודת המבט הזו, ניתן להבין, שנקודת המבט של השכל, היא נקודת מבט אפשרית בלבד, שאינה
מחויבת. כי ניתן להבין בשכל עצמו, שכל התפישה השכלית כולה, היא רק אפשרית בלבד, אך היא לא
מחויבת להיות נכונה. ולכן, גם כאשר האדם מבין בשכל שלו,
שמחויב המציאות שהוא תמיד ירגיש גם רע, הרי שהאדם לא מוכן לקבל את זה. כי הידיעה
המחויבת מצד השכל, היא לא באמת
מחויבת, מצד המציאות. כי השכל עצמו מבין, שהוא עצמו, רק נקודת מבט אפשרית בלבד. ולכן, גם לשכל עצמו, יש ספק לגבי נקודת המבט של עצמו. ולכן, האדם לא ... הגבלה כלשהי, שם לא ניתן לדעת שום דבר מוגדר, וממילא כן יש שלמות. ומנקודת המבט של העדר השכל, שבה האדם לא יודע שום דבר מוגדר, מנקודת המבט הזו, לא
מחויב שהאדם ירגיש תמיד חוסר שלמות, ולא
מחויב שהאדם ירגיש תמיד גם רע. ומנקודת המבט הזו, אין שום הפרדה בין טוב לרע כלל. כי מנקודת המבט של העדר השכל, לא ניתן להגדיר שום דבר. כי בלי שכל, אין שום אפשרות להגדיר ולדעת שום דבר. וכאשר השכל עצמו מחפש את
המחויב המוחלט, דהיינו, כאשר האדם עצמו, מחפש את הדבר שבו הוא יכול להיות בטוח באופן מוחלט, אז החיפוש הזה, מביא את האדם להבין, שכל מה שהוא יודע ומבין, זה הכל רק אפשרי בלבד, ושום דבר מוגדר, הוא אינו
מחויב כלל. וכאשר האדם מחפש עד הסוף, להבין מה כן
מחויב, וכאשר האדם מנסה לחשוב על דבר
שמחויב שהוא יהיה נכון, אז האדם בעצם מתחבר לאין שכל שלו. כי כאשר השכל מגיע לקצה של עצמו, דהיינו, כאשר האדם מחפש את
המחויב, ומסתכל על השכל של עצמו, מנקודת מבט חיצונית לשכל עצמו, אז האדם בעצם רואה את העדר השכל, למעלה מהשכל, מתחת לשכל, המקיף של השכל, ששם הכל אחד ... את האמונה שלו עצמו, בשכל שלו עצמו. כי השכל, הוא לא מוחלט. וכאשר האדם מזדהה עם השכל שלו, הוא בעצם מאמין לתפישה השכלית שלו, שהיא רק אפשרית, אך לא
מחויבת. וכאשר האדם מרחיק את עצמו מכל אמונה שהיא, וכאשר האדם משתמש בשכל שלו עד הסוף, אז בסוף הוא מצליח להסתכל על השכל שלו עצמו מבחוץ. דהיינו, ...