... כהן מסביר את התופעה שבה אדם לוקח כמובן מאליו את מה שיש לו, באמצעות דוגמה פשוטה אך משמעותית: אדם שיש לו רגליים ומתפקד ביום - יום, בדרך כלל אינו מודע
להנאה או לשמחה מיוחדת מעצם העובדה שיש לו רגליים. האדם פשוט מתנהל כרגיל, ורואה את המצב הזה כמציאות מחויבת וברורה מאליה. לעומת זאת, אם יום אחד ... עוצמתו, כי נוצר פער בין המציאות לרצון. אדם שלא העריך קודם את רגליו ולא חשב על כך כלל, פתאום יחוש את חוסר הרגליים כסבל קשה ובלתי נסבל. מדוע אנחנו לא
נהנים מהדברים הבסיסיים בחיים? אליעד כהן מסביר שכדי
ליהנות ממשהו, חייב להיות רצון מודע אליו. כל עוד המציאות תואמת את הרצון באופן קבוע וללא התנגדות, האדם אינו מרגיש כלל שהוא רוצה משהו מיוחד, ולכן גם אינו
נהנה באופן יוצא דופן. לעומת זאת, כשיש התנגדות והאדם חושב שהוא עומד לאבד דבר מסוים, הוא נהיה מודע לרצון, והמודעות הזו מאפשרת גם
הנאה. הדוגמה שניתנת לכך היא ביקור במקום בו יש אנשים שנפגעו ואיבדו את הרגליים שלהם, כאשר אדם נחשף למציאות אחרת, הוא עשוי להעריך מחדש את ... שנוצר חוסר או איום, הרצון מתפרץ ועולה למודעות, והאדם מרגיש סבל חזק. הרצון היה קיים כל הזמן, אך רק בעת הקונפליקט עם המציאות הוא הופך למודע. האם אפשר
ליהנות יותר מהמציאות שלנו כפי שהיא? אליעד מסביר שכן, אפשר
ליהנות יותר מהמציאות כפי שהיא, אך זה דורש שינוי בתפיסת המצב שלנו ממחויב לאפשרי. אדם יכול לחשוב שאולי לא יהיו לו רגליים יום אחד, מה שיכול לעורר בו הכרת תודה גדולה על כך שיש לו רגליים כרגע. אלא שעם ההכרה הזו מגיעה גם חרדה שאולי הדבר הזה יילקח ממנו בעתיד. אליעד מציין שבכדי להגיע לשיא
ההנאה, אדם חייב לעבור דרך חוויה של חרדה או חשש מאובדן, שכן
הנאה משמעותית נוצרת רק בעקבות מודעות לקיום של רצון עמוק. איך ההסבר הזה קשור לרצונות אחרים בחיים? אליעד נותן כדוגמה את נושא המין: כשאין לאדם מין הוא מרגיש חוסר וסבל ניכר, אך כאשר המין זמין באופן שוטף וקבוע,
ההנאה ממנו אינה מורגשת באותה עוצמה, אלא נתפסת כדבר רגיל ומובן מאליו. כדי להגביר את
ההנאה, צריך ליצור מצב שבו האדם מודע לחוסר שלו ולרצון שמתמלא. ככל שהחוסר יותר גדול, כך גם
ההנאה ממילוי הרצון גדולה יותר. מדוע אנשים מאמינים אומרים תודה לאלוהים על נס אך מתעלמים מאסונות? כדי להסביר את זה, אליעד נותן דוגמה של כלב ... באותו אופן, נשאלת השאלה איך אפשר להודות לאלוהים על הישועה כשאלוהים, לפי אותה השקפה, הוא גם זה שאיפשר את המצב הקשה מלכתחילה. האם סבל הכרחי כדי
ליהנות ממה שיש לנו? אליעד מסכם ואומר שהיכולת שלנו
ליהנות תלויה באופן מלא בעוצמת החיסרון והרצון המודע לנו כלפי הדברים בחיינו. כל עוד אנחנו לא חווים התנגדות למציאות, אין לנו מודעות מלאה לרצונות שלנו, ולכן
ההנאה נשארת ברמה נמוכה או לא מורגשת בכלל. סבל או חשש מפני אובדן הוא תנאי שמאפשר לנו לחוות את
ההנאה מהדברים שנראים לנו מובנים מאליהם. מצד שני, הוא מזהיר שגם המודעות הזו מביאה עמה חרדה וחששות. איך אפשר להעריך יותר את הדברים שיש לנו? האם ... מתי חיסרון מודחק הופך לסבל גלוי? מהן הדרכים להתמודד עם חרדה שנובעת מחשש לאובדן? כיצד קשורות אמונות דתיות לחוויית הסבל וההצלה? כיצד נוצרת השאלה על
ליהנות ממה שיש לעומת לסבול כשלוקחים אותו? בשאלה הראשונית מתוארת סיטואציה של אדם שיש לו רגליים, אך הוא לוקח אותן כמובן מאליו ולא חווה
הנאה מיוחדת מעצם קיומן. לעומת זאת, אם יחתכו לו את הרגל, הוא יסבול סבל רב. בהמשך מועלת הטענה שעל אף שאדם לא חווה שמחה על כך שיש לו רגליים באופן שוטף, ברגע שיחתכו לו את הרגל, הוא ירגיש בחסרונן ויחווה רצון גדול לכך שהן יחזרו. מדוע סובלים יותר כשמשהו חסר מאשר
נהנים ממנו כשהוא קיים? אליעד מסביר שכדי להרגיש
הנאה ממילוי רצון, צריך להיות קודם חיסרון ורצון מודע. כאשר לרוב האנשים יש רגליים, הם תופסים זאת כמשהו מחויב או טבעי, ולכן אין תשומת לב לרצון ... ממשית לאבד אותן, האדם מתחיל לשים לב לרצון שיהיו לו רגליים, ואז גם מתלווה לכך פחד. מצד אחד, זה עלול להגביר את החרדה, אבל מצד שני, זה מאפשר לאדם לחוות
הנאה גדולה יותר מעצם היותו עם רגליים. איך בכל זאת קורה שסובלים מאובדן רגל למרות שלא נהנו ממנה קודם? נשאלת שאלה נוספת: אם ביום - יום אדם כלל ... כל עוד הוא מתמלא ללא מאמץ, אך ברגע שנוצרת סתירה בין הרצון למציאות (למשל חשש או מצב ממשי של אובדן רגל), הרצון הזה מתפרץ במלואו וגורם לסבל. האם אפשר
ליהנות יותר מהדברים הקיימים? כדי להפיק
הנאה גדולה יותר ממה שיש כבר עכשיו, אליעד מציין שאפשר להפוך את המחשבה שדבר מסוים הוא מחויב למחשבה שדבר זה הוא רק אפשרי. לדוגמה, אפשר לבקר במקומות שבהם רואים אנשים שחסרה להם רגל, וכך להיזכר בכך ששום דבר אינו מובן מאליו. אולם, לצד
ההנאה שבאה מלהעריך יותר את המצב הקיים, נכנסת גם חרדה או חשש שהדבר המוערך ייעלם. כיצד ההבנה הזו מתקשרת למילוי רצונות אחרים? בשיחה מוזכרת גם ... היא לשאלה מדוע אומרים תודה לאלוהים על נס שנעשה, כאשר הוא - הוא שאיפשר את הבעיה מלכתחילה, לפי אותה אמונה. מהי השורה התחתונה? השורה התחתונה היא
שההנאה שלנו ממשהו תלויה בעוצמת הרצון והחיסרון שיש לנו כלפיו. כל עוד לא מרגישים איום או אפשרות ממשית לאובדן, אנחנו לא מבחינים בכך שהרצון הזה חי בנו. לכן אנחנו לא חווים שמחה תמידית על דברים מובנים מאליהם, כמו רגליים. אבל ברגע שנוצרים תנאים של איום ואפשר לחוות את ההפך, נפתח פתח
להנאה (וגם לפחד). במקביל, ישנם הסברים רחבים יותר הנוגעים לאמונה באלוהים, ליחס שבין סבל להודיה, ולכך שלעתים אנשים מייחסים לאל רק את הנס החיובי ... דתיות לחוויית הסבל וההצלה? ש: נגיד אני לוקח באופן יחסי כמובן מאליו את זה שאני יש לי רגליים שיש לי רגל ואני משתמש בזה וזה משמש אותי, עכשיו אני לא
נהנה מזה באופן מיוחד אני לוקח את זה כמובן מאליו. אליעד: אוקי. ש: עכשיו אם יחתכו לי את הרגל ואני ארגיש בה חיסרון שאין לי רגל. אליעד: אפילו אם תכאב לך הרגל. ש: אני מאוד אסבול מזה. אליעד: אוקי. ש: אני מאוד אסבול מזה. אליעד: אז השאלה שלך איך אתה יכול לגרום לעצמך
ליהנות מזה שיש לך רגל כאילו לא היה לך רגליים והחזירו לך אותן, לא זאת לא השאלה. ש: זאת כן השאלה זאת המהות של השאלה. אליעד: חשבתי שתגיד לא זאת ... בכל מקרה. ש: זהו כאילו השאלה היא אחרת אבל זאת בעצם אותה שאלה כאילו כי אנחנו הרבה מדברים על זה שזה באופן יחסי כמה שאתה סובל או שאתה סובל כפי כמה שאתה
נהנה מהדבר וכו. אליעד: אז תראה השאלה היא מה האמת אתה אומר נגיד שיש לך רגליים ואתה רוצה
ליהנות מהן כמו מישהו שאמרו לו שצריך להוריד לו את הרגליים ואז שמו לו רגליים או נגיד מישהו שנחתכו לו הרגליים והחזירו לו אותן, התשובה היא למה זה ...