... כלל. וזה משום, שקיום רצונו של אלוהים, ואפילו קיום ידיעתו של אלוהים את קיומו העצמי, אלו דברים שהם אינם מחויבי המציאות , אלא רק אפשריים בלבד. כי הדבר היחיד שקיומו מחויב, הוא קיומו של הדבר היחיד. והכוונה היא, שכל דבר שקיים, יכול גם לא להיות ... שישות של אלוהים, שיש לה רצון ושהיא מודעת לעצמה, הרי שבעצם היא ישות של אלוהים שקרי. כי באחדות האמיתית של המציאות, אין שום נפרדות כלל, אפילו לא בין ישותו של אלוהים, לבין רצונו מחשבתו רגשותיו ידיעתו את קיומו העצמי. ואצל אלוהים האמיתי שהוא אחדות המציאות, שם לא שייך שום הגדרת רצון עצמי כלל. כי באחדות האמיתית, אין שום הפרדה בין הרצון, לבין הישות שרוצה, לבין הדבר שאותו היא ... עצמי, יש חיסרון, שבא לידי ביטוי, בקיומו של הרצון העצמי. כי יש אלוהים אמיתי אחד ויחיד, שהוא האחדות המוחלטת של המציאות. וכל דבר שנפרד ממנו, דהיינו, שהוא חווה את קיומו העצמי, שזוהי בעצם מהותה של קיומה של הנפרדות. כי תחושת האני, לא יכולה להיות ... שמודעת לעצמה, ושיש לה רצון עצמי כלשהו, הרי שתמיד מדברים על אלוהים שקרי, שהוא העדר האלוהים האמיתי, שהיא אחדות המציאות, שבה אין תודעה עצמית כלל. ולמען הסר ספק, בכלל זה נכלל, גם האני של האדם עצמו, כפי שכבר ביארתי במקום אחר. והאלוהים השקרי הזה ... בעולם להשתחרר מהסבל, היא רק על ידי הבנת מהות האחדות. שעל ידי זה, האדם מגלה שיש אלוהים אמיתי, דהיינו, תפישת מציאות שבה הכל אחד מוחלט. ושם אין שום הפרדה בין שום דבר לשום דבר. ואז כאשר האדם רואה במו עיניו שהכל אחד ממש, אז הוא נכלל באחדות ...

... את מה שאתה יודע - לדעת באמת ולהרגיש באמת כאשר האדם מבין איזה דבר, על האדם לדעת את האמת, שכל זמן שלא כל המציאות כולה, ברורה לו, בשלמות שאין שלמות אחריה, הרי שהוא עדיין לא יכול להיות בטוח בשום דבר, והרי שהוא עדיין לא מבין שום דבר בשלמות. כי כל הדברים שבעולם, קשורים אחד לשני, וכולם חלקים של אותה מציאות אחת. ובלי לראות את כל החלקים, אי אפשר לראות את כל התמונה כולה. ולכן, בלי להבין את הכל, אי אפשר להבין שום דבר באמת. וכמות הידע היא אין סופית, אבל שורשי הידע, הם ... של האדם, לבין ההבנה שלו. משום שההבנה של האדם, היא לא בשלמות. כי השכל, מאלץ ומכריח את הרגש, להרגיש כפי מה שהוא מבין. כי הידע וההבנה, הם משנים בהכרח את חוויית המציאות ברמה הרגשית. והאדם יכול להכריח את עצמו להרגיש טוב, אם הוא יכריח את עצמו, להבין את האחדות של המציאות , שהכל אחד וכולי. והאדם לא חווה את מה שהוא מבין, רק משום שההבנה, היא לא שלמה. והאדם חווה את מה שהוא מבין, בדיוק כפי כמה שהוא באמת מבין את הדבר. כי האדם, נדמה לו ...

... והעניין הוא, שלא צריך לדעת את הכל, אלא צריך להבין את הכל. ולהבין את הכל, פירושו להבין את מהות הדבר. ומי שידע ויבין דבר אחד בשלמות, יגיע לאחדות של המציאות, שכוללת בתוכה את הכל. והנה, האדם כל הזמן נתקל בשאלות חדשות. ובכל פעם שיש לאדם תשובה, מיד אחכ נוצרת שאלה חדשה, על התשובה הקודמת. והשאלה היא, איך מגיעים במהירות, ... להבין את השכל האחד, שהוא התשובה של כל השאלות? והעניין הוא, כי לכל השאלות שיש בעולם, יש שורש אחד ויחיד. והוא, ניגוד ההפכים של היש והאין. כי בשורש המציאות, היש והאין הם אחד. וזאת השאלה החזקה ביותר בעולם, שהיא שורש כל השאלות. כי היא חיבור ההפכים המנוגדים, שהוא הפך כל המהות, של התפישה השכלית של האדם. והשאלה הזאת, היא השאלה היחידה שבאמת קיימת במציאות. וכל השאלות שיש בעולם, הן רק צורות שונות של השאלה הזאת. כי כל השאלות שיש בעולם, הן צורות שונות של השאלה, האם יש או אין. כי כל השאלות שיש בעולם, נובעות, מכך שיש אצל ... אפשרויות, הרי שכל השאלות שיש לאדם בכל נושא שהוא, הן רק משום, שהאדם מאמין, שיש הבדל בין התשובות השונות והאפשרויות השונות. ומי שהוא חכם, שרוצה להבין את המציאות באמת, ללא שום אמונה כלל, אלא אך ורק מתוך ידיעה של אמת, עליו לשאול את עצמו, האם בכלל יש הבדל בין האפשרויות השונות. כי האדם, טועה בכך שעל דבר שהוא אחד, הוא אומר שהוא ... הוא כך ולא אחרת? למה יש הבדל בין הדברים? ואולי אין הבדל? ומי החליט שיש הבדל? ואולי אין הבדל באמת? והאם ההבדל הזה הוא מחויב? דהיינו, האם זה מחויב שמצד המציאות יהיה הבדל בין הצורות האלו, או שמא ההבדל שבין הצורות האלו, הוא רק אפשרות בלבד? ומאחר שהכל הוא רק אפשרי בלבד, כי הרי הייתה יכולה להיות מציאות אחרת, שבה לא היה הבדל בין הצורות האלו, אז אם כן, מה יוצר את ההבדל שבין הצורות האלו? ועד שהאדם לא מבין בשלמות שאין שלמות גדולה ממנה, את מהות ההבדל שבין האפשרויות ... שגורמת לו לחשוב שיש נפרדות, בלי שהוא מבין מהי האמת. וגם מי שלא יתייחס לנפרדות, בלי להבין באמת, את האחדות, גם הוא טועה. וכל זמן שהאדם לא מבין את המציאות, הוא טועה, ולא משנה, כיצד הוא מתייחס אליה. כי גם הנפרדות קיימת. ומצד האמת, אין הבדל בין אחדות לבין נפרדות. אבל האדם שמתייחס לנפרדות או לאחדות, בלי להבין את המציאות, הוא טועה, והוא מוכרח להבין את מהות המציאות, ואת מהות ושורש ההבדלים שבין הצורות השונות שבמציאות. ומי שיברר את האמת עד הסוף באמת, דהיינו, ימסור את נפשו להבין, כיצד קיימת הנפרדות הזאת? ולמה יש את הנפרדות הזאת? ומה גורם לכך שהנפרדות תהיה קיימת? מי שימסור את נפשו להבין את הנל באמת, הוא יגלה שבכלל אין שום נפרדות כלל, אפילו לא כאשליה. אלא הכל אחד ממש. ואז כאשר האדם הולך עד הסוף ועד הקצה האחרון, של המאמץ להבין את המציאות, ולא לקבל כמובן מאליו את הנפרדות ואת ההפרדה שיש בין דבר לדבר, אלא האדם מוסר את נפשו להבין את מהות ההפרדה הזאת, אז על ידי זה הוא רואה את האמת שהכל אחד, וכל השאלות ...

... רע, כדי שלא יהיה משעמם, וכיוב שאר הטעויות. שהמוח המעוות של האדם חושב, שאי אפשר שיהיה רק טוב, ושמוכרח שיהיה רע, כדי שלא יהיה משעמם. והאדם מתעלם מהאמת, שיכולה להיות מציאות, שבה יהיה רק טוב תמיד, ועדיין לא יהיה משעמם כלל. כי זה שצריך שיהיה גם רע, כדי שיהיו שינויים ברצון של האדם, זה רק עכשיו אחרי שכבר רע. אבל מצד הפוטנציאל של המציאות , לא מחויב שהאדם ירגיש רע, כדי שיהיה לו רצון וכולי. והרעיון הוא, שרק האמונה המוטעית, רק היא מסתירה מהאדם את האמת, שקיימת אפשרות שיהיה רק טוב אמיתי באמת, בלי שום רע כלל, לא לפניו בדרך אליו וגם לא אחריו וכולי. והמציאות, היא טובה באמת. והאדם יכול להיות מאושר באמת, בלי לסבול כלל. ולא זו אף זו, אלא, כל מי שנהנה מהחיים, אבל גם סובל ...

... מתאמץ כדי להשיג את מה שהוא רוצה, למרות שבאמת, הוא רק מרחיק את עצמו ממה שהוא רוצה. ומי שיתבונן פנימה, יראה כי מה שהוא באמת רוצה, זה לרצות את המציאות ולהגיע לשביעות רצון מהמציאות, כאשר היא תהיה בצורה כלשהי. והאדם כל הזמן מתאמץ לשנות את הצורה של המציאות, כדי להגיע לאותה צורת מציאות מיוחלת, שהאדם משקר את עצמו שכאשר היא תהיה, אז בצורת המציאות הזאת, הוא ירצה את המציאות כפי מה שהיא. אבל התכלית הסופית היא, שהמציאות תהיה בצורה שהאדם ירצה אותה. כי בסופו של דבר, האדם רוצה, לרצות את המציאות. ולרצות את המציאות באמת, פירושו לרצות גם את זה שהמציאות יכולה להשתנות כל הזמן. כי בכל צורה של המציאות, תמיד המציאות יכולה להשתנות לצורה אחרת. והאדם שרוצה שהמציאות תהיה דווקא בצורה מסוימת, הוא תמיד מפחד ולא רוצה שהמציאות תשתנה לצורה אחרת, שאותה הוא פחות רוצה. דהיינו, שהאדם לא רוצה את האפשרות, שהמציאות תשתנה נגד רצונו. ולרצות את המציאות באמת, פירושו שהאדם רוצה גם את האפשרות, שהמציאות תשתנה נגד רצונו. וזה אפשרי, רק כאשר האדם באמת רוצה את כל המציאות. שאז האדם מרוצה מכל המציאות תמיד, ואז הוא באמת רוצה את המציאות. ובכלל זה גם את האפשרות, שהמציאות תשתנה לצורה אחרת. ומנקודה פנימית יותר, על האדם לרצות את כל המציאות, ובכלל זה גם את זה שהוא לא רוצה את המציאות, וגם את זה שהוא רוצה שהמציאות לא תהיה נגד רצונו. שזהו בעצם הסבל, שהוא הרצון של האדם. כי הרצון, הוא הסבל, וכל רצון הוא סבל (כי הוא יוצר צמצום של תחושת הטוב, והוא מגביל אותה לצורה כלשהי). ועל האדם לרצות את הרצון שלו, שהוא הסבל שלו. ולרצות את המציאות בשלמות, פירושו, לרצות גם את קיומו של הרצון שלך, שגורם לך להרגיש גם רק רע תמיד. כי כל רצון הוא רע, ביחס לשלמות. וגם אם הוא מלא, גם אז יש בו גם רע, כי האדם לא רוצה את האפשרות שהמציאות תשתנה וכולי. ובשורה התחתונה, מה שהאדם באמת רוצה, זה לרצות את המציאות באמת כפי מה שהיא ממש. וזה בעצם אומר, שכל המאמצים של האדם לשנות את הצורה של המציאות בכל דרך שהיא, בין אם זה שינוי חיצוני וגם אם זה שינוי פנימי, כל רצון לשנות את המציאות, הוא עצמו הפך המטרה הסופית, שהיא לרצות את המציאות כפי מה שהיא. כי בסוף, האדם צריך לרצות את כל ה

... הרע, הוא האדם עצמו. וזה, גם אם נאמר שהמציאות היא משוגעת ורעה - למה? כי האדם רגיל להאשים אחרים בבעיות שלו. והאדם רגיל לגלגל את האחריות שלו, על כולם, מלבד לקחת את ... את כל האחריות כולה כמו אלוהים ממש, אז ממילא הכל טוב). והאדם רגיל להאשים את המציאות, שהיא לא מובנת ולא ברורה. ונראה לאדם, שהמציאות שלנו משוגעת, לא הגיונית, חסרת היגיון, חסרת צדק. ונראה לאדם שכנראה חלו כאן טעויות בתכנון של המציאות שלנו. ולאדם יש ביקורת על המציאות ועל הצורה שבה היא מתנהלת. ונראה לאדם שהוא חכם יותר מהמציאות. ונראה לאדם שיש במציאות שלנו דברים לא הגיוניים ומשוגעים. ונראה לאדם, שהוא עם השכל שלו, היה עושה מציאות יותר טובה, אם הוא היה יכול. והאדם לא מבין, שהמשוגע, זה הוא. שהוא עצמו משוגע, שלא מבין את עצמו, ואז נדמה לו, שהמציאות היא משוגעת. ועל האדם להבין, שאם הוא לא מבין את המציאות, הרי שזה אומר, שהוא עצמו לא הגיוני ומשוגע. וכאן נוסיף ונאמר, שגם אם נאמר שהמציאות היא המשוגעת, ושהאדם הוא חכם ממנה, הרי שגם זה אומר, שהאדם הוא משוגע. ונחדד: גם אם נאמר שאלוהים הוא הרע ביותר, והאדם הוא החף מפשע ביותר, וגם אם נאמר שהאדם הוא צדיק בסדום ושהוא חכם באמת, ושהמציאות היא זו המשוגעת באמת, גם אז זה אומר, שהאדם עצמו הוא המשוגע והרשע בסדום. ולמה? כי הדבר דומה לאדם שנמצא בתוך חלום של עצמו, ... שחושב את החלום ושאחראי לכל המחדלים שקורים, בשעת החלום בתוך החלום. וכך גם לגבי המציאות , שהאדם חושב שאם הוא יגלגל את האחריות על אלוהים, אז זה מוציא אותו חף מפשע. והאדם לא מבין, שאלוהים זה הוא עצמו ממש. כי השלם שמכיל את הכל, הוא האני האמיתי של האדם, שבתוכו מתרחש כל החלום של המציאות הממשית שלנו. וכל מה שקורה במציאות, זה הכל באחריות האני האמיתי של האדם. וכאשר האדם חושב שהמציאות משוגעת, הרי שהוא בעצם חושב שהאני האמיתי שלו, הוא משוגע. ושורש השכל של האדם, הוא המציאות שלנו. והשכל של האדם, שורשו, במציאות שלנו. כי האני האמיתי של האדם, זאת המציאות . והאדם הוא כמו איבר בתוך הגוף של המציאות, כמו אצבע בתוך גוף האדם, שהאני האמיתי של האצבע, זה האדם עצמו. ועל האדם להבין, שהוא רק צורה וביטוי של משהו אחר, ושכל מה שהוא מאשים ושונא את המציאות, הוא בעצם שונא את מי שהוא באמת. ועל ידי ההבנה הזאת, האדם מבין שעליו לקחת אחריות, ולא לגלגל את האחריות על אף אחד אחר. ...

... האמיתי, הוא בעצם השכל הפנימי ביותר של המציאות, שנמצא בתוך כל דבר ודבר שיש בעולם. כי יש שכל אחד ויחיד, שהוא השכל של המציאות, והוא, ההבנה שהכל אחד ושהכל מושלם, נגד השכל האנושי. בידיעה ישירה, מעל השכל האנושי. והוא החכם האמיתי, השכל האמיתי, השכל החכם ביותר, שחכם יותר מהשכל האנושי, ... את השכל האנושי, שהוא החכם ביותר שקיים במציאות. והשכל הזה מלובש בכל דבר בעולם, והוא החכם האמיתי של המציאות. והשכל הזה מלובש בצורות שונות ובהסתרות ובהתגלויות שונות, בכל מקום ומקום לפי התגלות השכל שיש בו. ולפעמים השכל הזה מתגלה יותר, דרך צורה כלשהי של המציאות. כגון לדוגמה בשכל של הספר הזה, שדרכו, השכל של המציאות, מתגלה יותר מאשר דרך שאר הצורות. כי בספר הזה יש התגלות גדולה יותר, של השכל של האחדות, של אחדות המהות והצורה, של התגלות השלמות שבחיסרון, של התגלות השכל שאינו ... שהוא באחדות מוחלטת עם החכם האמיתי של המציאות, שכל אחד ממש, וראיית מציאות אחת ממש. והאדם הופך להיות חכם אמיתי ומגלה את החכם האמיתי שבתוכו, על ידי ההתקרבות שלו כמה שיותר אל הלבושים של החכם האמיתי. דהיינו, להיכן שהשכל של החכם האמיתי ...

... ויש גם היגיון לחשוב, שהשכל של האדם הוא משוגע. משום, ששום שכל רגיל, לא יכול להבין את כל העולם כולו. ואם השכל מוגבל להבין את כל המציאות, הרי שכנראה שלא הוא הכלי הנכון להבין את המציאות באמת. ועל ידי זה שהאדם מכיר בכך שאולי השכל שלו טועה, על ידי זה הוא ממשיך לחפש את האמת עם השכל שלו, אבל גם בלי השכל שלו. דהיינו, שהאדם מנסה להבין את המציאות, גם בצורה הפוכה ממה שהשכל שלו אומר לו. והאדם מכיר בכך שאולי הוא משוגע ככ ... ששם אין שום ספק כלל. עד שבסופו של דבר, האדם רואה את האמת האמיתית, שהיא לא צריכה שום הוכחה כלל. דהיינו, שהאדם יודע את מחויב המציאות, שהוא יודע את הדבר שמוכרח שהוא יהיה נכון, ושאין שום אפשרות כלשהי שהוא לא נכון, בשום תפישת מציאות באשר היא. ואז ורק אז האדם זוכה לשקט נפשי, שבא מכך שהאדם נשען על האמת המחויבת. כי כל זמן שהאדם לא יודע את מחויב המציאות, דהיינו, שהאדם לא מבין את מהות המציאות שקיומה מחויב, עד אז האדם סובל מחוסר שקט נפשי ומספקות. כי באמת, הוא חי ...

... השינה שלהם, בשעת החלום שלהם, רמת המודעות העצמית שלהם יורדת. ובתוך השינה, האדם לא מודע לעצמו, והוא לא מתייחס אל המציאות, בדיוק כפי מה שהוא מתייחס אליה, כאשר הוא במצב של עירנות. וזה ... לא נמצא באותה רמת ריכוז ממש, שבה הוא נמצא כאשר הוא ער. כי אצל החכם האמיתי, אצלו אין שום חילוק בין החלום לבין המציאות. ואצלו הוא מודע לעצמו תמיד, והוא מתייחס למציאות ואל החלום, בדיוק באותה הצורה ממש. כי מצד האמת, אין שום חילוק כלשהו, בין חלום לבין מציאות, כי הכל זה אחד ממש. וכאשר האדם לא באמת מודע לעצמו בידיעה פנימית ... בזבוז זמן אחד גדול, גם כאשר נדמה לו שהוא לא מבזבז את הזמן. ולמה? כי מצד האמת הכל אחד ממש. ואין שום הבדל כלשהו בין המציאות שלנו, לבין החלום הדמיוני ביותר. ורק כאשר האדם מבין את זה וחווה את זה באמת, דהיינו, שהוא מתייחס אל המציאות שלנו ואל החלומות שלו, בדיוק באותה הצורה ממש, רק הוא באמת חווה את ...

... הזמן שלו. כי המחשבה שהזמן הוא מבוזבז, היא בעצם מוציאה את החיות והסיבה, מתוך הזמן. כי בזבוז זמן פירושו, צורת מציאות חסרת סיבה. והמחשבה של האדם שהוא מבזבז את הזמן, ...