... באותו הדבר, היא עצמה הבעת אמון ברעיון שלך. לדוגמה (חינוך ילדים): נניח שאתה רוצה שהילד שלך יאכל ארוחת צהריים. עכשיו, אם תשאל אותו האם אתה רוצה
לאכול צהריים?, או אפילו לדוגמה תאמר לו בא
לאכול צהריים, בכל אחד מהמקרים בתת המודע של הילד, תהיה תחושת ספק לגבי הרצון
לאכול צהריים. דהיינו, תת המודע של הילד ישאל את עצמו, האם אני רוצה
לאכול צהריים. לעומת זאת, באפשרותך לשאול את הילד שאלה אחרת ולומר לילד משפט אחר, שיעביר את הספק של הילד, למקום שבו בכל מקרה הוא מסכים עם מה שבאמת חשוב לך שהוא יסכים. לדוגמה: מה אתה רוצה
לאכול לארוחת צהריים?, שאז אתה בעצם מעביר מסר לתת המודע של הילד, שהספק הוא רק לגבי מה
לאכול ולא לגבי האם
לאכול. ואת הרצון של הילד להטיל ספק ולחשוב בחשיבה עצמאית לגבי מה שאתה אומר לו, את זה אתה מנתב אצלו לגבי מה
לאכול, ולא לגבי האם
לאכול. כי הטלת ספק, היא לא רק מנגנון הגנה, אלא היא גם צורך רגשי של האדם, שרוצה להרגיש שהוא מחליט בכוחות עצמו ושאף אחד לא מחליט לו מה לעשות וכיוב. ואז את הצורך הרגשי של האדם להטיל בך ספק, את זה אתה מנתב אצלו למקום שבו זה אפשרי מבחינתך שהוא יטיל ספק, כגון לדוגמה מה
לאכול לארוחת צהריים. ולא למקום שלא נוח לך שהוא יטיל ספק, כגון האם בכלל
לאכול צהריים. ויש כאן רמת תחכום נוספת, והיא שבאפשרותך עוד יותר להרחיק את הספק מהמקום שבו אתה לא רוצה שהאדם השני יטיל ספק. כגון לדוגמה, המשפט שאומר מה אתה רוצה
לאכול לארוחת צהריים, שהוא בעצם מעביר את הפוקוס של השומע, מהשאלה האם אתה רוצה
לאכול, לשאלה מה אתה רוצה
לאכול, שההתלבטות בה, בכל מקרה מסכימה עם זה שהוא רוצה
לאכול. אבל עדיין יש בה חיסרון. כי כאשר האדם חושב על מה
לאכול, המרחק מהשאלה מה
לאכול, לשאלה האם
לאכול, המרחק מהספק שאתה מוכן שהוא יחשוב עליו, אל הספק שאתה לא מוכן שהוא יחשוב עליו, המרחק הזה הוא לא ככ גדול. וכאשר אתה אומר לילד מה אתה רוצה
לאכול, עדיין אתה לא מספיק מרחיק אותו מהספק של האם
לאכול. ולשם כך יש אפשרות לעשות את המניפולציה בצורה יותר מתוחכמת, שבה אתה מרחיק את תחושת הספק שבתת המודע של השומע, למקום רחוק יותר מהמקום שאליו אתה לא רוצה שהוא יסתכל. והדרך לכך היא, על ידי זה שאתה הופך את הספק האלטרנטיבי שאתה מציג בפניו, ליותר ממשי וליותר מוחשי. לדוגמה: במקום לשאול מה אתה רוצה
לאכול לארוחת צהריים, תשאל מה אתה רוצה מעדיף
לאכול לארוחת צהריים,
אוכל מסוג 1 או
אוכל מסוג 2 או אולי בכלל אתה מעדיף
לאכול אוכל מסוג 3 וכיוב (בהמשך אסביר את ההבדל בין רוצה לבין מעדיף). כאשר הניסוח של השאלה, לוקח בעצם את תחושת הספק האלטרנטיבי שאתה יוצר לאדם, ומעצים ... רוצה שהוא יסכים איתך, ואתה משלב אותו בתוך משפט שאלה, כאשר בעצם השאלה עצמה, יש הסכמה מהותית עם מה שאתה רוצה שהוא יסכים איתך. כי בשאלה מה אתה רוצה
לאכול X או Y? יש בעצם הסכמה מהותית שהוא באמת רוצה
לאכול. ומה
לאכול, זאת בעצם צורה, של המהות שהיא
לאכול. וכאשר המחשבה של האדם חושבת על הצורה של מה
לאכול, בעצם אין לאדם ספק לגבי המהות של האם בכלל