... ומאחר שהם נפרדים, האדם נפרד מהמציאות, וממילא הוא חווה חיסרון, וממילא יש רצון, וממילא יש גם פחד. כי בלי ישות נפרדת, אין חיסרון ואין רצון, ואז אין גם שום פחד. כך שהפחד נובע, מתפישת הנפרדות של היש והאין. והנה, האדם הוא גם רק אלוהים / ישות מושלמת, אלא שהאדם לא מודע לכוחו וליכולותיו. כי האדם הוא מושלם כאלוהים, שהתבלבל, ונדמה לו שהוא בן אדם בשר ...

... סובל תמיד, משום שהוא לא מקבל את הדבר היחיד שאותו הוא רוצה, שזאת השלמות, שהיא לא יכולה להיות בשום ישות מוגדרת. אבל מי שהוא איש אמת, הוא רואה את השלמות שיש בכל דבר, כי אצלו היש והאין הם אחד, ...

... רק חלק, בתוך התמונה. וכל אחד ואחד מהחלקים, הוא בעצם חלק, מהגוף השלם של התמונה המלאה של המציאות, שהיא הישות האמיתית והאני האמיתי. ומי שרוצה להכיר את עצמו באמת, דהיינו, להכיר את האני האמיתי שלו באמת, עליו לנסות להכיר ... כל המציאות כולה. ואז האדם זוכה להתחבר בתודעה שלו לאני העליון. ועל ידי זה, האני המצומצם של האדם, הופך לישות אחת עם האני העליון. ועל ידי זה, האדם רואה את המציאות שלנו, מנקודת המבט ודרך השכל של האני העליון, ...

... הוא, כי מי שיתבונן יראה, כי בני האדם מוכנים לסבול. וישנן הרבה דוגמאות לכך, שמתעללים באדם, והוא לא נלחם בישות שמתעללת בו, אלא נכנע תחתיה, ונראה הדבר, כאילו האדם מוכן לסבול. והשאלה היא, למה האדם לא נלחם תמיד בכל ... או להסתכל עליה מנקודת מבט שיש נפרדות, שאז ממילא יש סבל, שנובע מתחושת ההפרדה, שבין האדם לבין כל שאר הישויות שנפרדות ממנו. והאדם רוצה ובוחר לסבול. כי האדם יכול בקלות להתגבר על כל הרע שבעולם, אם הוא רק ירצה ...

... וכאשר כל הצורות הנפרדות והאפשריות, נכללות במהות המחויבת שלהן, אז אין שום שקר בעולם כלל, אלא הכל הוא רק ישות אחת בלבד. ועוד נוסיף ונאמר, כי אצל החכם האמת, השקר והחיסרון של העולם, הוא טוב מאוד. כי הוא הריבוי ...

... שלו כאדם. וזה, במקום לכפור בכך, שיש אלוהים שנפרד ממנו. וכן לראות שאין עוד מלבדו של אלוהים, עד ביטול הישות העצמית של האדם, ביחס לישות של אלוהים. שאז ממילא לא שייכת אמונה באלוהים, כי יש רק אלוהים בלבד. והעניין הוא, די פשוט. והוא כי אלוהים הוא השלמות. כי אלוהים הוא המצוי הראשון, שהוא הישות הראשונה והאין סופית. כי כל מה שיש לו סוף, יש עוד ישות אחרת ששונה ונפרדת ממנו מעבר לסוף שלו, ואכ הוא לא המצוי הראשון. ואלוהים הוא השלמות עצמה. ובהקשר הזה, אמונה באלוהים פירושה, שהאדם מאמין שיש ישות אחת שלמה ראשונה ויחידה. וכמובן שאמונה באשר היא, היא פסולה ואסורה. כי כל אמונה, היא סוג של שקר. כי ... שהוא הרעיון שיש שלמות, שנפרדת ממנו כאדם. כי השלמות, ממלאת את האדם. ואין אלוהים שנפרד מהאדם, אלא הכל אחד. והישות היחידה שאין לה שום הכרה באלוהים כלל, היא הישות של אלוהים עצמו. כי השלמות האין סופית, אין לה אלוהים ואין שום ישות שגדולה ממנה. ומאחר שהשלמות היא אלוהים עצמו, ומאחר שאלוהים עצמו כופר ולא מכיר בשום צורה בכך שיש אלוהים מלבדו, ... זוכה לכפור באלוהים באמת, כפי שאלוהים עצמו לא מכיר בקיומו של אלוהים מלבדו, וכפי שעבור האלוהים, אין שום משמעות לישות של אלוהים. ואיך יזכה האדם לכפור באלוהים בשלמות? על ידי שיברר את האמת, היכן נמצא מרכז הכוח של העולם. ... היכן באמת נמצא מרכז הכוח של העולם, ויגלה מהו ומיהו המסובב הראשון של כל הסיבות ושל כל האירועים, ואז ישותו של האדם תתבטל לגמרי, ותיכלל כולה במחויב המציאות, שהוא האלוהים הראשון, ואז האדם זוכה לכפור באלוהים בשלמות, ולחיים טובים ... שהוא חושב שאלוהים נפרד ממנו בבחינה כלשהי ובהיבט כלשהו. כי אם הוא עצמו ואלוהים הם אחד ממש מכל ההיבטים, כישות אחת ממש (למרות שזה נגד השכל, שהצמצום והאין סוף הם אחד), הרי שלא שייך שהוא יכיר בקיומו של אלוהים ... ואם האדם מכיר בקיומו של אלוהים שנפרד ממנו, הרי שאלוהיו הוא אלוהי שקר, שהוא הסתרת האלוהים האמיתי. משום שכל ישות שהיא נפרדת משאר הישויות, אפילו מהיבט כלשהו, היא לא אלוהים. כי אלוהים הוא האחדות והמקיף של הכל, ששם הכל אחד ממש ללא כל הפרדה. וברגע שהאדם מגדיר ישות כלשהי כאלוהים, הרי שזהו לא אלוהים. משום, שאלוהים הוא לא מוגדר, כי מה שמוגדר, הוא לא אין סופי וכולי. ...

... האמיתי ובו יתבאר העניין, שאפשרי המציאות, נכלל בבחינת מחויב המציאות. והעניין הוא, כי עבודת אלילים היא, שהאדם נותן כוח, לישות שאין לה כוח. והנה, הכוח שייך למסובב הראשון, שהוא המחויב והוא המהות של המציאות. וכל הלבושים של המציאות, הם ... של האדם, גם הוא עצמו רק לבוש של המציאות. ואלוהים האמיתי, הכוח האמיתי, הוא: האחדות של המציאות, מחויב המציאות, הישות שממלאת את כל הלבושים של המציאות, הלא היא המהות של כל הדברים כולם, שנמצאת מחוץ ובתוך כל הדברים כולם, ... בשני ממש. וכמובן שזה נגד השכל ונגד ההיגיון. אך אעפכ, האחדות של המציאות פירושה הוא, שכל מה שנכון לגבי הישות האחת האין סופית, נכון ללא כל שינוי, לגבי כל אחת ואחת מכל הישויות הסופיות. וכיוב להפך, שכל מה שנכון לגבי כל אחת ואחת מאין סוף הישויות הנפרדות והצירופים שלהן (שגם אלו ישויות בפני עצמן), נכון בדיוק ללא כל שינוי, גם לגבי המהות של המציאות. וזהו דבר שהוא נגד השכל. כי עפ השכל הזה, יש ריבוי של אלוהים וריבוי של ישויות אין סופיות, שזה לא הגיוני. ואעפכ הדבר הוא כך. ועפ השכל של האחדות, כל אחת ואחת מאין סוף הישויות הסופיות, היא אלוהים אין סופי של ממש. שרק בעיני האדם היא מצטיירת לו כישות סופית, למרות שהיא ממלאת כל עלמין וסובבת כל עלמין, בדיוק כמו המחויב הראשון. וכאשר האדם רואה איזו ישות סופית, כגון לדוגמה אבן, מי שיודע את האמת, הוא מבין שמצד אחדות המציאות, הגודל של האבן הזאת, גדול יותר מאשר כל מרחב המקום והזמן גם יחד. כי כל ישות נפרדת, היא בגודל אין סופי אמיתי (אין סוף אמיתי, הוא גדול יותר מאשר המקום והזמן, דהיינו, בחינת האין). כי יש ישות אחת ויחידה. שמנקודת מבט אחת, היא נראית אין סופית, מחוץ לזמן ולמקום, ללא כל צורה וללא כל הגדרה, דהיינו, אלוהים אין סופי, ובנוסף מנקודות מבט נוספות, היא נראית באין סוף צורות של הנפרדות שלנו. אבל זאת אותה הישות ממש. וכאשר האדם רואה איזו צורה של המציאות, הוא בעצם רואה רק היבט מסוים, של הישות שהיא ממש כרגע, אין סופית וכולי. וכאשר אפשרי המציאות נכלל במחויב המציאות, אז התכונות של המחויב, מתרחבות, גם אל כל מה שהוא אפשרי המציאות, ולהפך. כי זו הכל ישות אחת ממש, עד שאי אפשר להבדיל בין הלבושים השונים, כי הכל אחד ממש. וגם בחינת האין, גם היא רק ... אחד. ועל ידי השכל הזה, אין שום עבודת אלילים כלל, כי הכל זו עבודת אלוהים האמיתי. כי אכן כל ישות וישות שיש בעולם, היא מחייה את כל העולמות כולם ואת המקום ואת הזמן וכולי. וכל נקודה, היא נקודת המרכז של ... דעלמא היכא (של רבי נחמן מברסלב), שבכל מקום, האור אין סוף הוא אמצע העולם. ואעפ שזה לא הגיוני, שיותר מישות אחת תחייה את כל העולם, כי זה דבר שאינו אפשרי, שתהיה לעולם יותר מאשר נקודת מרכז אחת, אעפכ כל ישות, היא בכלל המהות של המציאות ונקודת המרכז וכולי. וכך גם לגבי המחויב, שהוא גם אפשרי המציאות. ולו רק משום ... ואז גם האפשרי, הוא מחויב באותה המידה. ובסופו של דבר, הכל אחד ממש, והאין סוף נכלל בתוך היש סוף, לישות אחת.

... שהאדם נאחז יותר ברצון, כך הפחד גדול יותר וכולי. ושורש הרצון, הוא בעצם הקיום של האדם. כי האדם קיים כישות עצמאית, שהיא נפרדת מהמציאות. כי כל זמן שהאדם מרגיש את האני שלו, הרי שהוא לא חווה את השלמות של ... חווה תחושת חיסרון, שהיא כמובן יוצרת רצון, שהוא יוצר את הפחד. ונמצא אם כן, כי כל זמן שהאדם קיים כישות נפרדת מהמציאות, תמיד האדם יחווה חיסרון, שיוצר רצון, שיוצר את הטוב ואת הרע, ואת הפחדים והחרדות. ואין שום אפשרות ... שיהיה לו פחד כלשהו. וגם מי שהגיע אל השלמות ואל האחדות, כאשר הוא חוזר אל הנפרדות, הוא חוזר אל ישותו, אל רצונו, אל הטוב ואל הרע, וממילא גם אל הפחדים. אלא, שהוא חווה את הפחדים ואת הנפרדות, בצורה אחרת ... הרי שממילא יש לאדם פחד, לאבד את הדבר שמנטרל את הפחדים שלו. ובסך הכל מעבירים את הפחד של האדם, מישות אחת לישות אחרת. (וכיוב שיטות של, איך לא לכעוס. שהן יוצרות תלות חדשה של האדם, בשקר אחר. וכיוב שיטות, של איך ... מתאחד, ואין שום פחד כלל. ולכן, כאשר האדם מנסה להגדיר ולהבין את הפחד, אז בסוף התהליך, הוא מגיע אל הישות שאינה מוגדרת, ואז הפחד מתפרק גם הוא וכולי.

... על ידי חיבור של האני של האדם, פנימה אל תוכו, דהיינו, אל נקודת האחדות, ואל חוסר הקיום של האדם כישות נפרדת. והסיבה שהאדם לעולם אינו מאושר בשום דבר, היא משום שהאדם בתוכו, תמיד עושה השוואה, בין הטוב החיצוני שיש ...

... שהאדם מפריד, בין היש לבין האין. ועל האדם לחקור את מהות היש ואת מהות האין, ואז האדם מגלה שהם ישות אחת ממש, ואז האדם מקבל שכל חדש, וחי חיים טובים באמת, בלי שום אמונה שקרית כלל.