... ורע - תמיד יהיה גם רע, ולעולם אין שום רע - מעל
השכל האנושי ובו יתבאר, כי מצד אחד, מחויב המציאות שיהיה לאדם רע. ומצד שני מחויב המציאות שאין שום רע כלל (באנלוגיה ל: מחויב שיש נפרדות, ומחויב שאין נפרדות, אלא הכל אחד). כי ... רע. ואעפכ ולמרות כל הנל, מי שיתבונן יראה, כי האדם לא מסוגל להכיל, את זה שהוא תמיד ירגיש גם רע. והאדם לא מסוגל להכיל, את זה שתמיד הוא יחווה חוסר שלמות. ולכאורה, עפ
השכל וההיגיון הנל, נראה כי מחויב המציאות שהאדם ירגיש תמיד גם רע. ואכ, מאחר
שהשכל מחייב שהאדם תמיד ירגיש גם רע, אכ, למה האדם לא מוכן לקבל את זה, שהוא תמיד ירגיש גם רע? ולמה האדם ממשיך תמיד בתוך ליבו, לחפש את השלמות? ולמה האדם לא מוכן לקבל בלב שלם ובשלמות, את זה שהוא מרגיש גם רע? והתשובה היא פשוטה, כי אכן מצד
השכל האנושי, מחויב המציאות שהאדם ירגיש תמיד גם רע, ושלעולם האדם לא יוכל לחוות את השלמות, כי בכל דבר יש חיסרון וכולי, כפי שכבר ביארתי לעיל. אלא, שגם
השכל האנושי עצמו, גם הוא מבין את האמת, שכל מה שהוא עצמו מבין, זה לא מחויב המציאות, אלא רק אפשרי המציאות בלבד. כי מנקודת המבט של
השכל האנושי, שבה, דבר והיפוכו הם שונים זה מזה, מנקודת המבט הזו, כל זמן שהאדם קיים, דהיינו, כל זמן שהאדם הוא לא, מה שהוא שונה ממנו, הרי שתמיד האדם ירגיש חוסר שלמות כלשהי. כי הדבר האחד, הוא שונה ונפרד, מכל מה ששונה ונפרד ממנו, כפי שזה אכן הגיוני עפ
השכל האנושי. אלא, שכל ההבנה הזאת שתמיד תהיה חוסר שלמות, היא רק מנקודת המבט של
השכל, שלא מסוגל להבין שדבר והיפוכו הם אחד. אבל אם יסתכל האדם על המציאות, מנקודת מבט שבה הכל אפשרי, בלי שום מחויבות להיצמד לחוקי הלוגיקה של
השכל האנושי, הרי שניתן להבין, שהשלמות היא כן אפשרית. ולא רק שהיא כן אפשרית, אלא, שכאשר
השכל האנושי לא פועל, הרי שהשלמות, היא לא רק אפשרית, אלא שהיא קיימת בפועל. כי כאשר
השכל לא פועל, הרי שלא ניתן להבדיל בין שום דבר, ולא ניתן להגדיר שום דבר, ולא ניתן לדעת שום דבר מוגדר, שאז ממילא כל התודעה של האדם, מחוברת רק לישות אחת בלבד שאינה מוגדרת כלל, דהיינו, כלום שום דבר. וכאשר האדם חושב ויודע רק דבר אחד בלבד, הרי שאין שום חיסרון כלל, כי אין שום נפרדות כלל ושום שינוי כלל. והרעיון הוא, כי אכן מנקודת המבט של
השכל שמפריד בין דבר להיפוכו, מנקודת המבט הזו, אכן אין שום שלמות כלל, ומחויב המציאות שלא תהיה שלמות לעולם. כי כל דבר, הוא חסר ונפרד, מכל מה ששונה ממנו. ואעפכ, גם מנקודת המבט של
השכל עצמו, גם מנקודת המבט הזו, ניתן להבין, שנקודת המבט של
השכל, היא נקודת מבט אפשרית בלבד, שאינה מחויבת. כי ניתן להבין בשכל עצמו, שכל התפישה
השכלית כולה, היא רק אפשרית בלבד, אך היא לא מחויבת להיות נכונה. ולכן, גם כאשר האדם מבין בשכל שלו, שמחויב המציאות שהוא תמיד ירגיש גם רע, הרי שהאדם לא מוכן לקבל את זה. כי הידיעה המחויבת מצד
השכל, היא לא באמת מחויבת, מצד המציאות. כי
השכל עצמו מבין, שהוא עצמו, רק נקודת מבט אפשרית בלבד. ולכן, גם לשכל עצמו, יש ספק לגבי נקודת המבט של עצמו. ולכן, האדם לא מוכן לקבל בשלמות, את זה שלעולם הוא לא יחווה שלמות. ולכן, האדם תמיד מחפש את השלמות, כי האדם חושב, שאולי
השכל שלו טועה, ואולי דווקא כן יש שלמות כלשהי. ואכן, זאת האמת. שכל חוסר השלמות, הוא רק מצד
השכל האנושי, שמבדיל בין דבר להיפוכו. אבל מצד העדר
השכל, מצד התפישה שבה אין שום הגבלה כלשהי, שם לא ניתן לדעת שום דבר מוגדר, וממילא כן יש שלמות. ומנקודת המבט של העדר
השכל, שבה האדם לא יודע שום דבר מוגדר, מנקודת המבט הזו, לא מחויב שהאדם ירגיש תמיד חוסר שלמות, ולא מחויב שהאדם ירגיש תמיד גם רע. ומנקודת המבט הזו, אין שום הפרדה בין טוב לרע כלל. כי מנקודת המבט של העדר
השכל, לא ניתן להגדיר שום דבר. כי בלי שכל, אין שום אפשרות להגדיר ולדעת שום דבר. וכאשר
השכל עצמו מחפש את המחויב המוחלט, דהיינו, כאשר האדם עצמו, מחפש את הדבר שבו הוא יכול להיות בטוח באופן מוחלט, אז החיפוש הזה, מביא את האדם להבין, שכל מה שהוא יודע ומבין, זה ... מוגדר, הוא אינו מחויב כלל. וכאשר האדם מחפש עד הסוף, להבין מה כן מחויב, וכאשר האדם מנסה לחשוב על דבר שמחויב שהוא יהיה נכון, אז האדם בעצם מתחבר לאין שכל שלו. כי כאשר
השכל מגיע לקצה של עצמו, דהיינו, כאשר האדם מחפש את המחויב, ומסתכל על
השכל של עצמו, מנקודת מבט חיצונית לשכל עצמו, אז האדם בעצם רואה את העדר
השכל, למעלה
מהשכל, מתחת לשכל, המקיף של
השכל, ששם הכל אחד ממש, כי אין שם שום שכל נפרד כלל. ובכך שהאדם מנסה להיות אמיתי באופן מוחלט, בכך בעצם האדם מערער אצל עצמו, את האמונה שלו עצמו, בשכל שלו עצמו. כי
השכל , הוא לא מוחלט. וכאשר האדם מזדהה עם
השכל שלו, הוא בעצם מאמין לתפישה