... השאלה, הרי שאינך יודע את התשובה באמת ובשורשו, כל זמן שהאדם מבין שאלה או תשובה כלשהי, הרי שהוא רחוק מהשכל של אחדות המציאות, ששם אין שום ידיעה כלל. ואעפכ, מצד האחדות האמיתית, אפשר גם לדעת את השאלה וגם את ...

שיגעון - השכל המשוגע - למה כולם משוגעים? למה אתה משוגע? ומה משמעות העניין? והעניין הוא, כי האדם מנסה לחיות טוב. וכדי ... בשלמות. ומי שמבין את המציאות בשלמות, גם הוא הופך להיות שלם איתה בשלמות. והנה, הבנת המציאות, תלויה ביכולת ההבנה השכלית / הרגשית של האדם. ואם מנגנון התפישה של האדם הוא פגום, הרי שלא ניתן באמצעותו להבין את המציאות באמת. כי מי שהוא משוגע, הוא לא יכול להבין בשיגעון שלו, את השכל של החכם האמיתי (אאכ הוא ירפא את עצמו. ואיך? וכולי). וזה בעצם אומר, שלפני שהאדם מנסה להבין את המציאות, ... ראשית כל, האם בכלל ההיגיון שלו, הוא אכן אמיתי? או שמא, הוא רק שיגעון שנראה כהיגיון? כי מצד האמת, השכל של האדם הוא שגוי. ולמה שגוי? כי השכל של האדם מקבל את החיות שלו, מהטעות של האמונה. והכוונה היא, כי כל התפישה של השכל, מושתתת על זה, שהשכל תופש את ההפכים של היש והאין, כשני דברים שונים. שזה עצמו מושתת על אמונה בלבד, בלי שום שכל. השכל מבוסס על הלוגיקה והלוגיקה מבוססת על כלום. האדם מנסה להבין את המציאות באמצעות השכל, שמאמין בלוגיקה, שזו אמונה בלבד. וכך נמנע מהאדם להבין מציאות שאינה בהכרח לוגית. ולאדם ככ ברור שהיש והאין אלו ... דבר ככ טבעי, עד שהאדם לא מסוגל לחשוב על כך, שהדבר והיפוכו הם בכלל דבר אחד ממש, ושרק בעיני השכל השגוי, זה נראה כשני דברים שונים ועוד הפוכים. למרות שבאמת, הם דבר אחד ממש. והשכל של האדם, הוא כולו מבוסס על האמונה השקרית. שהאדם מאמין לעצמו ולתפישה שלו, שאומרת שהיש והאין נפרדים זה מזה. למרות שבאמת, אין שום הבדל בין הנפרדות שלהם, לבין האחדות שלהם. כי מצד השכל האמיתי של המציאות, מנקודת המבט של השכל של אלוהים האמיתי, מנקודת המבט הזאת, היש והאין הם נפרדים אחד מהשני, אבל הם גם בו זמנית ממש, ישות ... קיים, גם בתוך הכלום. וגם שם יש נפרדות מלאה ממש. אלא ששם למרות הנפרדות, הכל גם אחד ממש. ושם בשכל העליון, שמשקף את תפישת המציאות, כפי מה שהיא באמת, שם אין שום הפרדה, בין הפרדה לבין אחדות. ובטרם האדם חוקר את המציאות ומנסה להבין אותה בשכלו, על האדם לחקור ולנסות להבין, האם בכלל שכלו הוא אכן כלי בדיקה תקין? או שמא, הוא רק שיגעון מבחינה אובייקטיבית, וממילא כל מסקנות המחקר שיביא השכל, הן כולן טעות? משום שהמשוגע, לעולם הוא לא יכול להשיג השגה של אמת בשלמות. והוא יכול אולי להאמין בדבר של אמת, אך לא באמת להבין אותו. וכל אמונה, היא פשע, ורק ההבנה יוצרת חוויה. ולכן, בלי שהשכל של האדם יהיה תקין, לא תהיה הבנה, ולא תהיה חוויה. ואם רק האמנת בכך, שהכל מושלם, לא תרגיש את זה בשלמות. אלא רק כאשר תבין את זה בשלמות. וכיצד יחקור האדם, האם השכל שלו הוא תקין או לא? ולשם כך, על האדם להתבונן על מגבלות התפישה של השכל שלו. כי השכל, לא יכול לדוגמה, לתפוש בתוכו דברים, שהגודל שלהם הוא גודל אין סופי. והמציאות עצמה, יש בה ישויות שהן אין סופיות בגודלן. כגון המקום והזמן, שהגודל שלהם הוא אין סופי. והאדם לא יכול בבת אחת, לראות בעיני שכלו, את כל המקום והזמן בראיה אחת. והאדם גם לא יכול לתפוש במחשבתו דבר והיפוכו בבת אחת. כגון לדוגמה, שהאדם ... בשתי מחשבות שונות ובשני רגעים שונים. אבל האדם לא יכול לחשוב על ישות כזאת, בבת אחת ברגע אחד. כי השכל, לא יכול לתפוש דבר והיפוכו בבת אחת. ועל האדם להבין, שכל ההבנות שלו, תלויות במגבלת התפישה האישית שלו. ועל האדם לשאול את עצמו, האם באמת מגבלות התפישה שלו אכן משקפות את האמת האובייקטיבית? כגון, האם זה שהשכל לא מסוגל להבין שהיש והאין הם דבר אחד, האם זה אומר, שהם לא יכולים להיות או שהם כבר, דבר אחד ממש? כי אם מגבלות התפישה של השכל הן שגויות, אז ממילא כל התובנות של האדם, הן תובנות שאולי הן שקר. כי כל הלוגיקה כולה, היא מבוססת ... כרצונו שהיש והאין הם שני הפכים ושהחיסרון חסר את השלמות, ולחטוא בחטא החמור מכל, שהוא חטא האמונה. דהיינו, להאמין לשכל, שאם הוא לא מבין משהו, אז הוא לא יכול להיות. והאדם יכול להתעקש כרצונו, שהשכל משקף את האמת, אבל זה לא יהפוך את המציאות להיות משוגעת כמוהו. כי המציאות לא כפופה לחוקי הלוגיקה, שנובעים ממגבלת השכל של האדם. והאדם לעולם לא יבין את המציאות באמת, בשכל הפגום והמוגבל שלו, וממילא האדם לעולם יסבול. אבל מי שירצה את האמת באמת, הוא יקבל שכל חדש, ואיתו הוא כן יבין את המציאות. ומי שיתבונן עם שכלו האנושי המוגבל על המציאות, יראה מיד, כי יש במציאות שלנו תופעות פרדוקסאליות, שאי אפשר בשום דרך להבין אותן בשכל האנושי. כי במציאות שלנו יש דברים, שאי אפשר להבין אותם, מחמת שחסר לאדם מידע כלשהו. אבל יש גם דברים, ... גם לא ברמת הפוטנציאל (שגם זו נפרדות), הישות האחת הזאת, מהווה צורות שונות זו מזו. וזהו דבר שהוא נגד השכל, שהמהות של המציאות, היא יש ואין בבת אחת (וכפי שכבר ביארתי עניין זה במקומות אחרים נוספים). והרעיון הוא, שהשכל של האדם יכול להבין, שבמציאות שלנו, היש והאין מחוברים אחד לשני כישות אחת ממש, כי הם אחד ממש, כי ... ולכן אין שום צורה כלל, אלא רק מהות. והמהות היא אחת, ואעפכ הצורות הן רבות. וזהו דבר שאינו נתפש בשכל של האדם, בשום דרך ובשום צורה. וזה בעצם אומר, שביחס לשכל של האדם, המציאות היא משוגעת. כי השכל של האדם, לא מסוגל לתפוש בשום צורה, את השיגעון הזה של מהות המציאות. כי להרבה דברים במציאות ניתן לתת ... אבל לא לעניין של אחדות ההפכים. כי חוסר ההבנה של האדם את אחדות ההפכים, לא נובעת מכך שחסר לאדם שכל, למצוא הסברים לעניין. אלא משום, שהשכל של האדם, נוגד את האפשרות שהמציאות תהיה כך, ואעפכ היא כך. וכל דבר בעולם, מי שיחקור אותו עד סופו, ...

... נדמה, שהוא שואל שאלות. אבל אף אחד אף פעם, לא באמת שאל את עצמו בצורה אמיתית וכנה, האם באמת השכל שלו צודק או לא?! וגם אם האדם שאל את זה את עצמו, הרי שהוא לא שאל את זה מתוך ... שבו אין לאדם שום העדפה כלשהי, שהתשובה תהיה כך או אחרת, ומתוך מקום, שבו האדם באמת לא יודע, האם השכל צודק או לא. וכל אחד נדמה לו, שהוא שואל את עצמו המון שאלות ושהוא מחפש את האמת. אבל אף אחד לא עוצר לשאול את עצמו באמת, האם בכלל יש שאלה כלשהי? ואולי השכל של האדם ככ משוגע, עד שבכלל מצד האמת האמיתית הכל אחד ממש, ואין שום שאלה כלל? כי מצד האמת האמיתית, אין שום שאלה כלל, כי היש והאין הם אחד ממש, ואין שום שכל כלל, וממילא אין גם שום שאלה. אבל האדם שואל שאלות, והוא נדמה בעיני עצמו כחכם. והוא לא רואה ולא מבין, שכל השאלות שלו החכמות בעיניו, הן בכלל הטעות שלו. ועל האדם לעקור את השאלות, עם השאלה, האם באמת יש שאלה, ... המוחלטת, ולהטיל ספק בכל דבר, ולהבין שהוא טועה לפחות קצת, ואכ אולי הוא טועה הרבה. ולהבין, שאולי כל מה שהשכל אומר, אולי הכל שקר מוחלט. ואז על ידי זה שהאדם מחפש את האמת באמת, אז הוא רואה את האמת ... העניין. ועל האדם לחקור ולגלות, את השורש הפנימי של כל האמונות שלו. ועל האדם להתבונן היטב ולראות, מהן מגבלות השכל שלו. ולבדוק, האם באמת הן נכונות, או שמא הן כולן שקר והן רק אמונה בלבד. ואז האדם רואה, שהשכל מפרש את המציאות מתוך תפישה, שהיש והאין הם נפרדים. ועל האדם לבדוק, האם אכן יש כאן נפרדות? ואז הוא רואה את האמת, שהשכל שלו הוא טועה לגמרי, ושהכל מושלם ממש, ואז אין שום שאלה כלל.

שטן נאמן - האדם מבקש עזרה מהשטן, ומתפלא שרע לו כי יש כאלו, שכאשר רע להם, אז הם משתמשים בשכל שלהם, כדי לעשות לעצמם טוב. והם פונים אל השכל שלהם, כדי לבקש ממנו עזרה, שיעזור להם להרגיש טוב. והם אינם יודעים, שהם מבקשים עזרה, משורש הרע, בכבודו ובעצמו. כי שורש הרע, הוא השכל עצמו. שהוא זה שאחראי לכך שרע לאדם. כי על ידי ההפרדה שהשכל עושה, בין היש לבין האין, על ידי זה נוצרת אצל האדם תחושת החסר שלו. ומי שאין לו שכל כלל, הוא לא יודע להבדיל, בין יש לאין, והוא לא חווה שום ישות ושום חיסרון כלל. כך שכל תחושת החיסרון של האדם, היא רק בגלל השכל שלו. וכמה מסכן הוא האדם, שהוא פונה אל שורש הרע בכבודו ובעצמו, לבקש ממנו עזרה?! והשכל מרמה את האדם, רק בגלל שיש לאדם אמונה בשכל שלו. שהאדם מאמין, שהשכל הזה יעשה לו טוב. למרות שבאמת, עצם קיומו של השכל, זאת עצמה סיבת הסבל של האדם. ואעפכ מאחר ששורש הרע, הוא השלמות של המציאות, הרי שהשכל בשורשו, הוא השלמות עצמה. ומנקודת המבט הזו, הגיוני לבקש עזרה מהשכל. רק שרצוי לבקש עזרה משורש השכל, ולא מהשלב, שבו הוא מפריד את עצמו מהשלמות. ועל האדם להתבונן על האמת בלבד, ולחפש תמיד רק את האמת. ועל האדם להטיל ספק בכל דבר ולא להיות בטוח בשום דבר כלל, גם לא בשכל של עצמו. ועל ידי זה שהאדם נצמד רק אל האמת, אז בסוף הוא רואה את האמת, שהשכל שמפריד בין היש לבין האין, הוא שורש הרע, והוא זה שיוצר את כל הרע שיש בכל העולמות. ואז ממילא כאשר האדם מבין את האמת שהשכל הוא שורש הרע, אז ממילא הוא רואה את האמת שהכל אחד וכולי. ואז ורק אז יש לאדם שכל אמיתי. כי השכל, הוא כולו טוב באמת, בתנאי שהוא שכל של אמת. והסבל, הוא לא בגלל השכל האמיתי, אלא רק בגלל שהאדם משתמש בשכל שלו באופן חלקי, במקום להשתמש בו כולו בשלמות. ועל ידי זה שהאדם משתמש בכל השכל שלו בשלמות, אז, גם בשכל שלו, הוא רואה את האמת, שבאמת הכל אחד וכולי.

... שקר ורע, וממילא הוא סובל. עד שהוא רואה את האמת האמיתית, ואז באמת טוב לו תמיד. והעניין הוא, כי בשכל של העולם הזה, האמת היא אחת, והשקר הוא ריבוי ונפרדות. כי יש רק אמת אחת. כגון על כלי כסף, ... המציאות. והרע, הוא כאשר יש ריבוי ונפרדות, בין צורת הרצון של האדם, לבין צורת המציאות. וכל זה, הוא רק בשכל של העולם שלנו. כי באמת האמיתית של האחדות, שם הכל אחד. וכאשר הכל אחד, אז לומר שרק דבר אחד ... קיימת בנפרד מהנפרדות כלל. אלא האחדות האמיתית, היא באחדות אחת ממש עם הנפרדות. והצורה והמהות, הם אחד. וזה נגד השכל. כי הצורה והמהות, והאמת והשקר, והטוב והרע, אלו הפכים מנוגדים ונפרדים. אבל הטוב האמיתי, הוא לא קיים כלל כישות ... שהוא יכול לתפוש את מה שאינו מוגדר, כפי מה שהוא, בלי להגדיר אותו. אבל אצל האדם הרגיל, שהוא מאמין לשכל שלו, שדבר והיפוכו אלו שני דברים נפרדים, ושהיש והאין הם נפרדים זה מזה, הוא לא מסוגל להכיל בתוכו את ... מתוך תהליך של הגדרה, האדם מצליח לראות שההפכים הם אחד. ואז, האדם בעצם מרוויח, את זה שהוא מסוגל להגדיר בשכל שלו, את מה שאינו מוגדר. כי תהליך ההגדרה, בהתחלה הוא יוצר נפרדות ושקר. אבל אחכ הוא מאפשר לאדם, להגדיר בשכל שלו ולחוות ברגש שלו (כי החוויה, היא תמיד כמו ההבנה בדיוק מוחלט), את זה ששני ההפכים המוגדרים, הם בעצם ישות אחת. וכל זמן שהאדם לא מנסה להגדיר בשכל שלו את מהות המציאות, הרי שבכך הוא בורח מהשכל שלו. אבל, זה לא אפשרי. כי האדם תמיד כן משתמש בשכל שלו. כי אפילו ידיעת האדם את עצמו, גם היא עצמה תלויה בהגדרת השכל של האדם. ולכן מי שלא מסוגל להגדיר בשכל שלו, את מה שאינו מוגדר באמת, דהיינו, מי שלא מסוגל בשכל שלו, לחבר דבר והיפוכו, אז תמיד כאשר הוא ישתמש בשכל שלו, דהיינו, תמיד, הוא יחווה חיסרון. מכך שהשכל עצמו, יוצר נפרדות תמיד. אבל מי שהולך עם השכל שלו עד הקצה האחרון, אז גם בשכל שלו הוא מצליח לראות ולהבין שהכל אחד ממש. ואז תמיד כאשר הוא מגדיר משהו בשכל שלו, הוא תמיד רואה וחווה את האמת, שהכל אחד ממש. ובפועל, מי שרוצה להקל על הסבל שלו בדרך אל ... אמת וטוב אמיתי. ולכן על האדם, תוך כדי זה שהוא מנסה להבין ולהגדיר, עליו לזכור תמיד, שהכל אחד. דהיינו, שכל מה שהוא מבין ומגדיר, זה הכל נמצא באחדות, עם הניגוד שלו. כגון לדוגמה, האדם שמבין מהי תחושה של טוב ... של הטוב התלוי. ולמרות שזהו דבר והיפוכו, אעפכ זה כך וכולי. עד שהאדם רואה את האמת בשלמות, שהאדם מגיע בשכל שלו לקצה האחרון של ההגדרות, ורואה באופן מוגדר, את מה שאינו מוגדר, שהיא האחדות שמתאחדת עם הנפרדות וכולי.

... כלל. וככל שהאדם מתבונן יותר על מהות המציאות פנימה, כך הוא רואה יותר שהוא לא מבין שום דבר. משום שבשכל של הנפרדות, אי אפשר להבין את זה שהכל אחד. וככל שהאדם מתקרב יותר לראות שהיש והאין הם אחד, כך ... הקרב ולא מפחד כלל מהשדים שעומדים לו בדרכו, על ידי זה, לבסוף, האדם לא מבין יותר שום דבר באמצעות השכל שלו, ואז השכל של האדם מתפרק לגמרי, ואז האדם רואה את האמת שהכל אחד, ואז האדם מקבל שכל חדש, וגוף חדש, ורצון חדש, וחיים חדשים טובים באמת.

... דווקא ההפך הוא הנכון?! ועל האדם לחפש את האמת, כמו משוגע של ממש. שעל כל דבר ודבר ועל כל שכל ושכל, על האדם לשאול, אולי דווקא ההפך הוא הנכון?! ולא סתם לשאול, אלא לחוות את השאלה, שאולי באמת ההפך הוא הנכון. כי השכל, הוא המשוגע האמיתי, שהוא אומר שיש נפרדות, למרות שבאמת אין. וכאשר האדם בטוח באיזה דבר, כי השכל שלו לא מסוגל לחשוב אחרת, האדם מוכרח להיות חכם אמיתי, להגדיל ראש, ולנסות לברר את האמת, ולנסות לחשוב גם בצורה לא שכלית. ולברר, אולי בכל זאת דווקא ההפך הוא הנכון?! עד שהאדם רואה את האמת שהכל אחד וכולי.

... השקר, הוא לבוש של אמת כלשהי. וכאשר האדם משקר בשקר כלשהו, שגורם לו להרגיש טוב, זה משום שהוא מתחבר לשכל האמיתי של המציאות, שמסתתר מאחורי השקר שלו. שכל אמיתי, שאותו האדם לא יודע להשיג באופן ישיר, ולכן הוא משיג אותו, דרך קליפה ולבוש של שקר. ועל האדם לבדוק תמיד, למה האמת מרה לו, ולמה השקר מתוק לו. כי המרירות והמתיקות, הם בגלל השכל שמסתתר, מאחורי הצורה שהאדם רואה במציאות. וכאשר האדם מגלה למה האמת מרה לו, עליו לדעת שהמרירות, היא בגלל שיש ... לא רואה את כל האמת. ואז האמת של האדם היא רעה, והוא בוחר לשקר, כדי להתחבר דרך השקר, אל שכל מתוק, שמסתתר מאחוריו. ועל האדם להתבונן במתיקות שמאחורי השקר, ולהתבונן היטב על האמת שלו, ולזכך אותה באמת. ואז לראות ...

... ואעפכ בשורשו, גם תלות רגשית וגם תחושת חיסרון, גם היא מושלמת באמת ואין בה שום חיסרון כלל. רק שזה שכל גדול עוד יותר. והאדם מפחד לאבד את הרצון שלו. כי הרצון שלו, כאילו מביא לו הנאות, כאשר הוא מתמלא. ... שהאדם ירגיש טוב באמת, והוא מגלה לאדם את האמת, שהוא האדם עצמו, עושה את עצמו חולה, ושאם הוא ישתמש בשכל שלו, הוא יראה את השלמות שיש בכל דבר, וגם ירגיש אותה, בלי להיות תלוי בשום דבר. וכאשר האדם מתקרב לשכל של החכם האמיתי, הוא מתחיל לאבד את החשק ואת העניין ואת הרצון שלו לדברים חיצוניים. כי השכל של האדם מבין והלב של האדם מרגיש, שהנה הוא מצא את הטוב האמיתי, שאותו הוא מחפש כל חייו. שהוא, ... את הטוב האמיתי של העולם. כך שבפועל, הרצון של האדם לא באמת נעלם, אלא הוא מתחיל להתמקד, בלהשיג את השכל של החכם האמיתי, שהוא השלמות. שעל ידי זה, האדם מושך אליו יותר ויותר את השלמות. כי מי שרוצה את השלמות, בשלמות, מקבל אותה בשלמות. וככל שהאדם רוצה יותר את השלמות, כך השלמות מתקרבת אליו יותר. ועל האדם להבין, שכל המהות של הטוב האמיתי, היא להפסיק ליהנות בפנימיות הלב, מדבר אחד, יותר מאשר דבר אחר. ובחיצוניות, יש עדיין רצונות ...

... מגיעים במהירות, לשורש האמיתי של כל השאלות. כדי למצוא מהר יותר את מהות כל השאלות, ואז כמובן להבין את השכל האחד, שהוא התשובה של כל השאלות? והעניין הוא, כי לכל השאלות שיש בעולם, יש שורש אחד ויחיד. והוא, ניגוד ... השאלה החזקה ביותר בעולם, שהיא שורש כל השאלות. כי היא חיבור ההפכים המנוגדים, שהוא הפך כל המהות, של התפישה השכלית של האדם. והשאלה הזאת, היא השאלה היחידה שבאמת קיימת במציאות. וכל השאלות שיש בעולם, הן רק צורות שונות של ... וכאשר האדם שואל את עצמו באיזו דרך ללכת, או איזו תשובה נכונה, או כל התלבטות בין מספר אפשרויות, הרי שכל השאלות שיש לאדם בכל נושא שהוא, הן רק משום, שהאדם מאמין, שיש הבדל בין התשובות השונות והאפשרויות השונות. ומי ... האפשרויות השונות. כי האדם, טועה בכך שעל דבר שהוא אחד, הוא אומר שהוא שניים. דהיינו, שמצד האמת, מי שישתמש בשכל שלו, יראה שאין שום הבדל אמיתי, בין שום דבר לשום דבר, וכל ההבדלים, הם שקריים בלבד. ומי שרוצה לצאת ... עליו להבין, שבעצם כל השאלות שלו, נובעות מתוך כך, שנדמה לו בטעות, שיש הבדל בין התשובות השונות והאפשרויות השונות. והשכל של האדם הוא ככ קטן, עד שהוא לא מסוגל להבין, כיצד זה אפשרי בכלל שאין הבדל. כי האדם, בטוח ... אפילו לא כתעתוע? ובכל פעם שהאדם נתקל במחשבה, שאומרת לו שיש הבדל בין שני דברים, על האדם להכות את השכל הזה, עם השאלה, אולי ההפך הוא הנכון? ולמה הדבר הוא כך ולא אחרת? למה יש הבדל בין הדברים? ואולי ... מדובר על הבנה פנימית באמת, ששם האדם רואה את האמת, שהצורה נכללת במהותה, לישות אחת ממש. שאז אין שום שכל של נפרדות, ושום שאלה כלל. ויש נפרדות וגם אחדות, בו זמנית כישות אחת וכולי.