כשאדם מתקרב אל האמת, כל זמן שהוא עוד לא הגיע אליה ממש, הוא חווה שמח ועצב מעורבים זה בזה. כי האמת, בפרט של החכם האמיתי, היא מזכירה לאדם את האלוהים שהוא, והיא גורמת לאדם להבין, עד כמה הוא רחוק מהמקום האמיתי שלו. כי האדם (כמו כל ישות), הוא מלך אמיתי, אלוהים עצמו וכולי. כי מצד האמת, הצורה והמהות, הם אחת ממש. וה"אני" האמיתי של האדם, הוא זה שחושב את החלום, ולא זה שנמצא בתוך החלום. ואעפ"כ, הם אחד וכולי.
וכאשר האדם מתקרב לשכל של החכם האמת, הוא נזכר כמה טובה המציאות יכולה להיות, אם הוא רק יצליח לחזור ולחוות, את מי שהוא באמת. כי ביחס לכמה שהמציאות טובה ומושלמת, האדם חי בגיהנום ממש. כי כל חייו, מלאים סבל וחסרונות. כי כל דבר שיש בעולם, יש בו חיסרון כלשהו. והאדם כ"כ רגיל לסבל שלו, עד שהסבל שלו נראה לו כטוב. והאדם כ"כ רגיל לסבול, עד שכאשר הוא מחליף סבל אחד בסבל אחר, הוא חווה את זה כהנאה. וכמובן שההנאה היא לעולם לא שלמה, ולכן האדם עצוב תמיד, בעצבות פנימית ועמוקה עד שורש נשמתו, ששם הכל טוב תמיד.
וכאשר האדם מתקרב לשכל של החכם האמיתי, שהוא חי בגן עדן ממש, והוא מרחם על האדם ששכח את זה שהכל מושלם, ושהוא סובל תמיד בלי סיבה, האדם מתחיל לראות את האמת, כמה רע וכמה סבל יש לו. עד שהאדם סובל, אפילו מעצם זה שהוא עצמו קיים. כי קיום ה"אני" של האדם, הוא עצמו זה שיוצר את תחושת החיסרון והסבל.
והאדם היה איש בריא, שהפך להיות חולה במחלה קשה ביותר, שהפכה את האדם לעיוור + חירש + אילם + בלי ידיים + בלי רגליים + עם צוואר עקום + עם גב עקום (ע"פ דימוי של רבי נחמן מברסלב, במעשה משבעת הקבצנים), והוא כל היום שוכב ומחכה להיעלם ולהיגאל מצרותיו. אבל לצערו הרב, ה"אני" ממשיך להיות קיים, ולסבול לנצח מכאביו של חוסר השלמות.
וכך הוא האדם ממש, כי הוא היה אלוהים אמיתי עם שלמות אמיתית, וכרגע האדם הוא כולו מלא מכאובים. והוא לא רואה את כל הטוב שיש בעולם, ולא שומע את כל הטוב שיש בעולם, והוא לא יכול לדבר שום דבר שיביא לו שמחה אמיתית, והוא לא יכול לעשות שום דבר שיביא לו אושר, והוא לא יכול ללכת לשום מקום ולהרגיש שם שלמות, והוא לא יכול לנשום אויר ולקבל איזה דבר שיעשה אותו מאושר באמת, והוא לא יכול לשאת על גבו את כל הצרות של העולם, והוא סובל תמיד מתחושת חיסרון של שלמות, והוא מחכה כל הזמן לכך שה"אני" שלו יעלם ויחדל ויפסיק להיות קיים. אך לצערו הרב, זה לא קורה ולא יקרה. כי ה"אני" של האדם, קיים, בלי שהאדם שולט בקיום העצמי שלו עצמו.
ואז האדם מטעה את עצמו, ומנסה להדחיק את זה שרע לו. וכל פעם שיש לו צורת סבל חדש, הוא חושב שהנה, אולי הסבל הזה יגאל אותו. אבל מהר מאוד הוא רואה, שגם זו עוד צורת סבל שקרי. ובתוכו, האדם לעולם לא מאושר, כי הוא יודע את האמת, שכאן הוא מקום הסבל. כי קיומו העצמי הנפרד של האדם, הוא הגיהנום. כי השכל של האדם, מסתיר ממנו את כל הטוב שיש בכל העולמות, וגורם לו להיות כל הזמן, בחוויה של נפרדות צמצום וחיסרון.
ואז האדם פוגש את החכם האמת, שמזכיר לו שהוא האדם עצמו, הוא המלך. ומספר לו, כמה החיים שלו היו טובים, כאשר הוא זכר שהוא מלך. ומזכיר לאדם מה באמת הוא רוצה ומה באמת הוא מחפש, ולמה באמת רע לו, ולמה באמת הוא לעולם לא מאושר. ואז האדם נזכר בכל מה שהוא כבר זוכר בתוכו. ואז האדם נופל לעצבות ולדיכאון, מכך שהוא נזכר שהוא היה מלך ושהכל היה מושלם, והוא מבין עד כמה רע לו עכשיו, מכך שהוא לא חווה את זה, שהוא עצמו המלך וכולי.
אבל מצד שני, האדם גם מתמלא תקווה ושמחה וגעגועים...
וכאשר האדם מתקרב לשכל של החכם האמת, הוא נזכר כמה טובה המציאות יכולה להיות, אם הוא רק יצליח לחזור ולחוות, את מי שהוא באמת. כי ביחס לכמה שהמציאות טובה ומושלמת, האדם חי בגיהנום ממש. כי כל חייו, מלאים סבל וחסרונות. כי כל דבר שיש בעולם, יש בו חיסרון כלשהו. והאדם כ"כ רגיל לסבל שלו, עד שהסבל שלו נראה לו כטוב. והאדם כ"כ רגיל לסבול, עד שכאשר הוא מחליף סבל אחד בסבל אחר, הוא חווה את זה כהנאה. וכמובן שההנאה היא לעולם לא שלמה, ולכן האדם עצוב תמיד, בעצבות פנימית ועמוקה עד שורש נשמתו, ששם הכל טוב תמיד.
וכאשר האדם מתקרב לשכל של החכם האמיתי, שהוא חי בגן עדן ממש, והוא מרחם על האדם ששכח את זה שהכל מושלם, ושהוא סובל תמיד בלי סיבה, האדם מתחיל לראות את האמת, כמה רע וכמה סבל יש לו. עד שהאדם סובל, אפילו מעצם זה שהוא עצמו קיים. כי קיום ה"אני" של האדם, הוא עצמו זה שיוצר את תחושת החיסרון והסבל.
והאדם היה איש בריא, שהפך להיות חולה במחלה קשה ביותר, שהפכה את האדם לעיוור + חירש + אילם + בלי ידיים + בלי רגליים + עם צוואר עקום + עם גב עקום (ע"פ דימוי של רבי נחמן מברסלב, במעשה משבעת הקבצנים), והוא כל היום שוכב ומחכה להיעלם ולהיגאל מצרותיו. אבל לצערו הרב, ה"אני" ממשיך להיות קיים, ולסבול לנצח מכאביו של חוסר השלמות.
וכך הוא האדם ממש, כי הוא היה אלוהים אמיתי עם שלמות אמיתית, וכרגע האדם הוא כולו מלא מכאובים. והוא לא רואה את כל הטוב שיש בעולם, ולא שומע את כל הטוב שיש בעולם, והוא לא יכול לדבר שום דבר שיביא לו שמחה אמיתית, והוא לא יכול לעשות שום דבר שיביא לו אושר, והוא לא יכול ללכת לשום מקום ולהרגיש שם שלמות, והוא לא יכול לנשום אויר ולקבל איזה דבר שיעשה אותו מאושר באמת, והוא לא יכול לשאת על גבו את כל הצרות של העולם, והוא סובל תמיד מתחושת חיסרון של שלמות, והוא מחכה כל הזמן לכך שה"אני" שלו יעלם ויחדל ויפסיק להיות קיים. אך לצערו הרב, זה לא קורה ולא יקרה. כי ה"אני" של האדם, קיים, בלי שהאדם שולט בקיום העצמי שלו עצמו.
ואז האדם מטעה את עצמו, ומנסה להדחיק את זה שרע לו. וכל פעם שיש לו צורת סבל חדש, הוא חושב שהנה, אולי הסבל הזה יגאל אותו. אבל מהר מאוד הוא רואה, שגם זו עוד צורת סבל שקרי. ובתוכו, האדם לעולם לא מאושר, כי הוא יודע את האמת, שכאן הוא מקום הסבל. כי קיומו העצמי הנפרד של האדם, הוא הגיהנום. כי השכל של האדם, מסתיר ממנו את כל הטוב שיש בכל העולמות, וגורם לו להיות כל הזמן, בחוויה של נפרדות צמצום וחיסרון.
ואז האדם פוגש את החכם האמת, שמזכיר לו שהוא האדם עצמו, הוא המלך. ומספר לו, כמה החיים שלו היו טובים, כאשר הוא זכר שהוא מלך. ומזכיר לאדם מה באמת הוא רוצה ומה באמת הוא מחפש, ולמה באמת רע לו, ולמה באמת הוא לעולם לא מאושר. ואז האדם נזכר בכל מה שהוא כבר זוכר בתוכו. ואז האדם נופל לעצבות ולדיכאון, מכך שהוא נזכר שהוא היה מלך ושהכל היה מושלם, והוא מבין עד כמה רע לו עכשיו, מכך שהוא לא חווה את זה, שהוא עצמו המלך וכולי.
אבל מצד שני, האדם גם מתמלא תקווה ושמחה וגעגועים...
050-3331-331