לא לדעת שום דבר וכן לדעת שום דבר - ידיעת הכלום / לדעת כלום / לדעת שום דבר / לא לדעת שום דבר... / לדעת כלום / לדעת שום דבר / לא לדעת שום דבר ובו יתבאר עניין ידיעת הכלום, ועניין תכלית הידיעה, שהיא שלא נדע. והעניין הוא, שאחרי שלא מבינים שום דבר, אחכ מבינים שום דבר. כי הבנת הכלום / שום דבר / אין, היא תכלית הידיעה שלא נדע ממש. ובתכלית הידיעה, האדם יודע את הכלום. כי הידיעה של הדבר, היא ההתאחדות איתו. כי הדבר הידוע, נכנס בתוך המחשבה של האדם שיודע אותו ומתאחד איתו. והאדם יודע, ... המחשבה שלהם לגמרי. וזה רק משום שהם חסרי כל מודעות עצמית. כי האדם לא יכול לרוקן את המחשבה שלו, מהידיעה של העצמי שלו עצמו. כי האדם, תמיד יודע שהוא עצמו קיים. והמחשבה של האדם חושבת תמיד. ולפעמים האדם לא ... המחויב, אי אפשר לדעת באופן ישיר מוגדר ורצוני שנובע מהאדם עצמו. כי אם התהליך הוא רצוני ומוגדר, אז כל ידיעה, היא לא של המחויב. כי המחויב, הוא לא המוגדר. כי מה שהוא מוגדר, יש שני לו, וקיומו הוא רק ... האדם באמת ובשלמות לא יודע שום דבר, אז ממילא התודעה של האדם יודעת את השום דבר. דהיינו, שהאדם חווה ידיעה של השום דבר. שהתודעה של האדם מתחברת אל הלא מוגדר. וזה, על ידי זה שהתודעה מרחיקה את עצמה מההגדרות ... ביטול, שאז מתבטלת התודעה העצמית של האדם, גם אז האדם קיים. אלא שהאדם לא יודע את קיומו העצמי. וגם הידיעה תמיד קיימת (והכל מנקודת המבט שלנו. כי שם אין שום ידיעה / קיום כלל. ואין הפרדה בין הידיעה לבין היודע אותה לבין הדבר הידוע וכולי). ושם בשעת ביטול, הידיעה של האדם, מתאחדת עם הלא ידוע, שהוא האחדות של המציאות. כי האחדות של המציאות, הלא היא מהות המציאות, היא ... יודע שום דבר מוגדר. ולאחר מכן מה שבעצם נשאר, זו ידיעת השום דבר. זא שאי ידיעת השום דבר, הופכת לידיעה חיובית של השום דבר. וזוהי תכלית הידיעה שלא נדע, שהאדם יודע את הכלום שאי אפשר לדעת אותו. ונחדד: כי יש הבדל גדול בין לא לדעת שום ...