... לעולם לא תהיה טובה יותר. כי אותה המציאות תמיד קיימת, וסיבת הסבל של האדם, היא לא הצורה החיצונית של המציאות, אלא היא עצם
קיומו הנפרד של האדם. כי כל זמן שהאדם קיים כישות שהיא נפרדת משאר הדברים, דהיינו, כל זמן שיש אצל האדם משמעות לאני שלו, דהיינו, שהוא חווה גם את
קיומו של הלא אני שלו, הרי שהאדם תמיד ולעולם לנצח נצחים ירגיש תחושה של חיסרון. כך ששום תמונת מציאות ושום צורת מציאות, לא תצליח לגרום לאדם להשתחרר מתחושת
הקיום העצמי שלו.
והקיום העצמי של האדם כנפרד משאר המציאות, הוא עצמו העונש של האדם. ואם אלוהים המציאות הייתה רוצה שלאדם יהיה טוב, הרי שמלכתחילה היא לא הייתה יוצרת את האדם כישות נפרדת. כי אין
קיום כישות נפרדת בלי רע. ואין טוב, בלי להיות כישות שאינה נפרדת. ואם אלוהים היה רוצה לעשות רק טוב, הרי שמלכתחילה הוא היה יוצר את האדם, כישות שאינה ... היא כולה שקר שכל העולם טועים בו. שנדמה לאדם שאם המציאות תהיה שונה, אז היא תהיה טובה יותר. והוא שקר, כי הרע תמיד קיים, מעצם
הקיום הנפרד של האדם. וגן עדן האמיתי, הוא רק כאשר האני של האדם מצליח להיעלם כישות נפרדת ולהתאחד עם האחדות של המציאות. ואיך יצליח האדם להתאחד עם המציאות? תשובה: על ידי אמת מוחלטת. כי תפישת הנפרדות, היא אינה מוחלטת. משום, שכל ישות של נפרדות,
קיומה הוא רק אפשרי המציאות. ועל האדם לחפש רק את המוחלט, עד שהוא מבין וחווה, שהוא והמוחלט זאת ישות אחת ממש, וזהו גן העדן האמיתי, גם כאן בעולם הזה ...