... מרחיב על הרעיון הזה באמצעות השוואה לתחושות פיזיות. לדוגמה, כאשר לאדם כואבת הרגל, הוא חווה תחושה ממשית וברורה של כאב. התחושה הזאת לא נחשבת לרעיון או
לדמיון , אלא לחוויה ממשית ואמיתית מבחינת אותו אדם. באותו אופן, אנשים מרגישים תחושה ברורה של קיום עצמי (תחושת אני), ... היא בסיסית וישירה מאוד, בעוד שאלוהים נתפס כדבר חיצוני ופחות ישיר. לדברי אליעד, האמונה באני היא סיפור פנימי שמרגיש אמיתי יותר מאשר האמונה באלוהים. אפשר
לדמיין את העולם ללא אלוהים, אבל לא ניתן
לדמיין את העולם בלי האני. אנשים מסוגלים להעלות ספקות לגבי כל דבר, אך בנוגע לקיום העצמי שלהם, ספק כזה כמעט בלתי אפשרי. האם אפשר
לדמיין את העולם בלי אני? אליעד טוען שאדם אינו יכול באמת
לדמיין את עצמו כלא קיים, משום שכל מחשבה על היעדרו של אני חייבת להיעשות מתוך נקודת מבט של אני כלשהו
שמדמיין את עצמו חסר. בעצם, כדי לחשוב על לא להיות, חייב להיות מישהו שחושב את המחשבה הזו. בהקשר הזה, הוא משווה זאת לעניין האמונה הדתית: הדתיים מגדירים את אלוהים כמשהו חיצוני, נפרד, ולכן אפשר
לדמיין עולם בלי אלוהים. לעומת זאת, את העצמי קשה להגדיר כחיצוני, כי הוא תמיד המרכז שממנו האדם מתבונן על העולם. בכך הופך האני לבסיס לכל חוויה אחרת. האם חוויית הקיום היא סתם
דמיון? בסוף ההרצאה, אליעד מסביר שאף כי חוויית האני מרגישה ממשית וברורה, בסופו של דבר גם היא סוג של סיפור
ודמיון. כל תחושת הפרדה בין האדם לעולם החיצוני היא סיפור
דמיוני, ולכן מי שיפסיק להבדיל בין האני ובין שאר העולם, יפסיק גם להאמין בכל הסיפורים על עצמו ועל אלוהים. במצב ... הוא יגלה שהוא חלק בלתי נפרד מהמציאות, עשוי ממנה, ושאין באמת הבדל בינו לבין העולם שמסביבו. מנקודת מבט זו, הסיפור על אני והסיפור על אלוהים הם רק סיפורים
דמיוניים, שנועדו ליצור הפרדות בתפיסת המציאות. האם יש הוכחה לקיום העצמי? מה ההבדל בין אמונה באלוהים לאמונה בעצמי? איך אפשר לדעת אם אני קיים באמת? למה קשה
לדמיין עולם בלי אני? מה זה אומר להפסיק להאמין בעצמי? ...