ובו יתבאר מה על האדם לעשות, כאשר הוא מגיע למצב של מבוי סתום מבחינה רעיונית? כי האדם מחפש את עצמו ומנסה להבין את המציאות. ובמהלך החיפוש האדם נתקל לפעמים במצבים של מבוי סתום, שאין לאדם מושג איך להתקדם הלאה בהבנת המציאות. והשאלה היא מה לעשות במצב כזה?
והטועים שהם לא באמת רוצים להבין את האמת, כאשר הם מגיעים למצב של מבוי סתום, הם פשוט נעצרים ומתחילים להאשים את המציאות שהיא לא ברורה. והם מייאשים את עצמם בלי סיבה, וממילא הם גם סובלים בלי סיבה. כי הטועה, כאשר הוא מגיע לנקודה שבה הוא חווה שאין לו מושג איך להתקדם הלאה, הוא פשוט חוזר לאחוריו או עוצר את החיפוש.
כי מי שהוא איש אמת והוא באמת רוצה להבין את המציאות, הוא אין לו שום מניעות ושום מחסומים כלל, אלא הוא מתקדם קדימה תמיד. כי המחסום היחיד שיש לאדם, הוא מחסום חוסר ההבנה שלו, שגורם לרצון של האדם, לא להיות רצון אמיתי. כי כאשר יש רצון אמיתי, אין שום מניעה כלל, אלא האדם מתקדם תמיד בבטחה דרך כל המחסומים הדמיוניים, עד אשר הוא מגיע אל כס המלכות וכולי.
ובפועל, כאשר האדם מגיע למצב של מבוי סתום, על האדם להיות חכם ולהתבונן בשכלו, על חוסר ההבנה שלו ועל מהותה. כי הטועים, כאשר יש להם איזה ספק ואין להם תשובה מה האמת, אז הם בוחרים להטעות את עצמם ולומר לעצמם, שהאמת היא כך או אחרת. ובכך הם מנסים להטעות את עצמם כאילו הם מצאו את התשובה.
לדוגמה: אדם שמנסה להבין ולגלות מהי הסיבה הראשונה של כל הסיבות, שמהר מאוד הוא מגלה שאין לו תשובה לשאלה הזאת, משום שכל סיבה שהאדם ייתן, תמיד יהיה ניתן לשאול מה הסיבה של הסיבה עצמה. ואם יש סיבה ראשונה, אז זה אומר שהאין סיבה קדם לה, לסיבה הראשונה. ואז האדם מטעה את עצמו וחושב, שאין סיבה ראשונה ושהאין סיבה, היא הסיבה של הכל. דהיינו, שהאדם משקר את עצמו ואומר, שלמציאות שלנו אין סיבה.
והלב של האדם, יודע שהאדם משקר את עצמו. ולא משום שהלב של האדם בטוח שכן יש סיבה, אלא משום שהלב של האדם יודע, שהאדם לא באמת יודע בוודאות מוחלטת, שמנקודת מבט אובייקטיבית אין סיבה, גם אם זה היה נכון, כל שכן כאשר זו לא האמת של המציאות. כי למציאות שלנו בהחלט יש סיבה, אלא ששם בשורש המציאות, שם המושג סיבה יש לו משמעות אחרת מיוחדת, שזה כמובן נושא בפני עצמו.
והרעיון הוא, כי כאשר יש לאדם ספק לגבי איזה דבר, עליו לדעת להיות איש אמת ולומר שהוא אינו יודע. כי השאלה, היא כלי הקיבול של התשובה. והאושר, הוא הידע. והידע הוא תוצאה של קבלת תשובה, שהיא אפשרית רק אם יש שאלה. כי בלי שיש לאדם שאלה, אין לו אפשרות לקבל שום תשובה ושום ידע חדש.
וכאשר האדם מטעה את עצמו ואומר לעצמו שאחת מהאפשרויות היא האמת, למרות שהוא לא באמת בטוח בכך, בפעולה הזאת ובטעות הזאת, האדם מקבע את עצמו ומשאיר את עצמו, כאן ברע של העולם הזה.
ולמה? כי מצד האמת האדם עוד לא יודע את האמת, והאדם היה צריך להיות בחוויה של שאלה, שהיא הייתה מביאה לו את התשובה ממילא. אבל השקר של האדם שאומר שיש לו תשובה, והוא בוחר את אחת מהאפשרויות, למרות שהוא לא באמת יודע בוודאות מה האמת, השקר הזה חוסם את האדם מלקבל שכל חדש. כי בלי שהאדם נמצא במצב של ספק ושאלה, הוא לא יכול לקבל תשובה ומידע חדש.
והחיים הם טובים מאוד, אם האדם רק לא היה מטעה את עצמו כלל. כי כאשר יש לאדם שאלה וספק שהוא אינו בטוח בו, אז האמת היא, שיש לאדם ספק שהוא לא בטוח בו בוודאות. וכל ניסיון להציג את הדברים בצורה אחרת, הוא שקר.
כי כל זמן שהאדם לא יודע דבר אחד בוודאות מוחלטת, דהיינו, כל זמן שהאדם לא מגיע אל האמת המוחלטת, הרי שהאדם עדיין לא באמת יודע שום דבר, בשום נושא שהוא בעולם. כי אי אפשר לדעת שום דבר באמת, בלי שהאדם יודע את מהות המציאות באמת. כי בלי המוחלט, אין שום משמעות לאמת ולידיעה כלשהי.
ומי שרוצה להתקדם, הוא לא צריך ליפות ולא צריך לכער את המציאות, אלא צריך להיות איש אמת בלבד. וכאשר יש לאדם ספק וחוסר ידיעה, עליו לדעת להיות במצב הזה של חוסר הידיעה. וכל הסבל שיש לאדם בחיים, הוא רק בגלל שיש לו ידיעה חלקית. ואם היה לאדם מידע מלא על המציאות, כגון למה באמת כל דבר קורה, לא היה האדם סובל כלל. ואם לא הייתה לאדם שום ידיעה כלל, דהיינו, שהאדם לא היה יודע גם לא את קיומו העצמי, גם אז לא הייתה לאדם שום בעיה כלל. וכל הבעיות נובעות, מידיעה שאינה שלמה.
ובסוף התהליך, האדם מגיע לידיעת הדבר שאי אפשר לדעת אותו. כי כדי לדעת איזה דבר, לשם כך צריך להגדיר אותו. ואם הוא מוגדר, אז הוא לא המחויב, אלא קיומו הוא רק אפשרי. כי המוגדר הוא אינו ה"שלם", כי יש דבר אחר שנפרד ממנו. וא"כ הוא לא המצוי הראשון. והמצוי הראשון, הוא לא מוגדר כלל (ואפילו לא כמצוי ראשון, שגם זו הגדרה), ולכן אי אפשר לדעת אותו, כי הוא אין לו שום הגדרה כלל.
ואעפ"כ, מי שהוא איש אמת, שאומר תמיד את האמת, ובפרט, שעל מה שאינו יודע אומר איני יודע, ושאינו מטעה את עצמו ושאינו מפחד לחיות בספק, ושאינו מטעה את עצמו שאין לו ספק, כאשר כן יש לו ספק, הוא בסופו של דבר, זוכה לידיעת המוחלט.
כי האדם מפחד לחיות בחוסר ידיעה. וזה משום שנדמה לאדם שכאשר הידיעה שלו נעלמת, אז עלול לקרות לו דבר רע. (והאדם בטעותו אינו יודע את עצמו, ואכן קורים לו דברים רעים). ומשום כך, כאשר יש לאדם איזה ספק מהותי לגבי המציאות, האדם מעדיף לומר לעצמו, שהוא כן יודע מהי האמת, וזה רק משום שהוא מפחד לחיות בספק.
כי קיומו של האדם עצמו, הוא תלוי בידיעת האדם את קיומו. ואם יש לאדם ספקות לגבי קיומו, אז האדם מתחיל להרגיש שהוא נעלם. והאגו של האדם, לא רוצה להיעלם, כי הוא מעדיף לשמר את הטעות ואת הסבל. ולכן האדם מעדיף לחיות מתוך ידיעה, כי העדר הידיעה, גורם לאדם עצמו להיעלם. וככל שהאדם יודע יותר, כך הוא מרגיש יותר את קיומו. כי הידיעות נשענות על ידיעת ה"אני" של האדם, וממילא הן מחזקות את ה"אני" של האדם.
והכל מתחיל בשקר הלא מודע הראשון, שהוא ללא סיבה כלל (שסיבתו האמיתית, היא אחדות המציאות). כי הטעויות של האדם, כולם שורשם בפחד של האדם. והפחד עצמו, הוא עצמו שורשו בשקר הראשון של האדם, שהאדם משקר את עצמו סתם כך בלי שום סיבה, וחושב שהנפרדות שלנו היא האמת המוחלטת. והשקר הלא מודע הראשון, הוא בלי סיבה, כי בלי שקר אין פחד. ובלי פחד, אין שום סיבה לשקר. כך שהשקר הראשון הוא בלי פחד ובלי סיבה (מלבד סיבת אחדות המציאות).
ומי שרוצה לעשות לזה סוף, ולא רק לעשות סוף, אלא גם לעשות התחלה חדשה של חיים טובים באמת, עליו לשנוא את השקר בתכלית השנאה, ולאהוב את האמת בתכלית האהבה ובמסירות נפש של ממש. והאמת פירושו, שהאדם לא ישקר את עצמו כלל.
ובפועל זה אומר, כי על האדם להחליט בהחלטה נחושה, שהוא לא משקר את עצמו כלל, ואם אין לו תשובה לאיזו שאלה, אז הוא...
והטועים שהם לא באמת רוצים להבין את האמת, כאשר הם מגיעים למצב של מבוי סתום, הם פשוט נעצרים ומתחילים להאשים את המציאות שהיא לא ברורה. והם מייאשים את עצמם בלי סיבה, וממילא הם גם סובלים בלי סיבה. כי הטועה, כאשר הוא מגיע לנקודה שבה הוא חווה שאין לו מושג איך להתקדם הלאה, הוא פשוט חוזר לאחוריו או עוצר את החיפוש.
כי מי שהוא איש אמת והוא באמת רוצה להבין את המציאות, הוא אין לו שום מניעות ושום מחסומים כלל, אלא הוא מתקדם קדימה תמיד. כי המחסום היחיד שיש לאדם, הוא מחסום חוסר ההבנה שלו, שגורם לרצון של האדם, לא להיות רצון אמיתי. כי כאשר יש רצון אמיתי, אין שום מניעה כלל, אלא האדם מתקדם תמיד בבטחה דרך כל המחסומים הדמיוניים, עד אשר הוא מגיע אל כס המלכות וכולי.
ובפועל, כאשר האדם מגיע למצב של מבוי סתום, על האדם להיות חכם ולהתבונן בשכלו, על חוסר ההבנה שלו ועל מהותה. כי הטועים, כאשר יש להם איזה ספק ואין להם תשובה מה האמת, אז הם בוחרים להטעות את עצמם ולומר לעצמם, שהאמת היא כך או אחרת. ובכך הם מנסים להטעות את עצמם כאילו הם מצאו את התשובה.
לדוגמה: אדם שמנסה להבין ולגלות מהי הסיבה הראשונה של כל הסיבות, שמהר מאוד הוא מגלה שאין לו תשובה לשאלה הזאת, משום שכל סיבה שהאדם ייתן, תמיד יהיה ניתן לשאול מה הסיבה של הסיבה עצמה. ואם יש סיבה ראשונה, אז זה אומר שהאין סיבה קדם לה, לסיבה הראשונה. ואז האדם מטעה את עצמו וחושב, שאין סיבה ראשונה ושהאין סיבה, היא הסיבה של הכל. דהיינו, שהאדם משקר את עצמו ואומר, שלמציאות שלנו אין סיבה.
והלב של האדם, יודע שהאדם משקר את עצמו. ולא משום שהלב של האדם בטוח שכן יש סיבה, אלא משום שהלב של האדם יודע, שהאדם לא באמת יודע בוודאות מוחלטת, שמנקודת מבט אובייקטיבית אין סיבה, גם אם זה היה נכון, כל שכן כאשר זו לא האמת של המציאות. כי למציאות שלנו בהחלט יש סיבה, אלא ששם בשורש המציאות, שם המושג סיבה יש לו משמעות אחרת מיוחדת, שזה כמובן נושא בפני עצמו.
והרעיון הוא, כי כאשר יש לאדם ספק לגבי איזה דבר, עליו לדעת להיות איש אמת ולומר שהוא אינו יודע. כי השאלה, היא כלי הקיבול של התשובה. והאושר, הוא הידע. והידע הוא תוצאה של קבלת תשובה, שהיא אפשרית רק אם יש שאלה. כי בלי שיש לאדם שאלה, אין לו אפשרות לקבל שום תשובה ושום ידע חדש.
וכאשר האדם מטעה את עצמו ואומר לעצמו שאחת מהאפשרויות היא האמת, למרות שהוא לא באמת בטוח בכך, בפעולה הזאת ובטעות הזאת, האדם מקבע את עצמו ומשאיר את עצמו, כאן ברע של העולם הזה.
ולמה? כי מצד האמת האדם עוד לא יודע את האמת, והאדם היה צריך להיות בחוויה של שאלה, שהיא הייתה מביאה לו את התשובה ממילא. אבל השקר של האדם שאומר שיש לו תשובה, והוא בוחר את אחת מהאפשרויות, למרות שהוא לא באמת יודע בוודאות מה האמת, השקר הזה חוסם את האדם מלקבל שכל חדש. כי בלי שהאדם נמצא במצב של ספק ושאלה, הוא לא יכול לקבל תשובה ומידע חדש.
והחיים הם טובים מאוד, אם האדם רק לא היה מטעה את עצמו כלל. כי כאשר יש לאדם שאלה וספק שהוא אינו בטוח בו, אז האמת היא, שיש לאדם ספק שהוא לא בטוח בו בוודאות. וכל ניסיון להציג את הדברים בצורה אחרת, הוא שקר.
כי כל זמן שהאדם לא יודע דבר אחד בוודאות מוחלטת, דהיינו, כל זמן שהאדם לא מגיע אל האמת המוחלטת, הרי שהאדם עדיין לא באמת יודע שום דבר, בשום נושא שהוא בעולם. כי אי אפשר לדעת שום דבר באמת, בלי שהאדם יודע את מהות המציאות באמת. כי בלי המוחלט, אין שום משמעות לאמת ולידיעה כלשהי.
ומי שרוצה להתקדם, הוא לא צריך ליפות ולא צריך לכער את המציאות, אלא צריך להיות איש אמת בלבד. וכאשר יש לאדם ספק וחוסר ידיעה, עליו לדעת להיות במצב הזה של חוסר הידיעה. וכל הסבל שיש לאדם בחיים, הוא רק בגלל שיש לו ידיעה חלקית. ואם היה לאדם מידע מלא על המציאות, כגון למה באמת כל דבר קורה, לא היה האדם סובל כלל. ואם לא הייתה לאדם שום ידיעה כלל, דהיינו, שהאדם לא היה יודע גם לא את קיומו העצמי, גם אז לא הייתה לאדם שום בעיה כלל. וכל הבעיות נובעות, מידיעה שאינה שלמה.
ובסוף התהליך, האדם מגיע לידיעת הדבר שאי אפשר לדעת אותו. כי כדי לדעת איזה דבר, לשם כך צריך להגדיר אותו. ואם הוא מוגדר, אז הוא לא המחויב, אלא קיומו הוא רק אפשרי. כי המוגדר הוא אינו ה"שלם", כי יש דבר אחר שנפרד ממנו. וא"כ הוא לא המצוי הראשון. והמצוי הראשון, הוא לא מוגדר כלל (ואפילו לא כמצוי ראשון, שגם זו הגדרה), ולכן אי אפשר לדעת אותו, כי הוא אין לו שום הגדרה כלל.
ואעפ"כ, מי שהוא איש אמת, שאומר תמיד את האמת, ובפרט, שעל מה שאינו יודע אומר איני יודע, ושאינו מטעה את עצמו ושאינו מפחד לחיות בספק, ושאינו מטעה את עצמו שאין לו ספק, כאשר כן יש לו ספק, הוא בסופו של דבר, זוכה לידיעת המוחלט.
כי האדם מפחד לחיות בחוסר ידיעה. וזה משום שנדמה לאדם שכאשר הידיעה שלו נעלמת, אז עלול לקרות לו דבר רע. (והאדם בטעותו אינו יודע את עצמו, ואכן קורים לו דברים רעים). ומשום כך, כאשר יש לאדם איזה ספק מהותי לגבי המציאות, האדם מעדיף לומר לעצמו, שהוא כן יודע מהי האמת, וזה רק משום שהוא מפחד לחיות בספק.
כי קיומו של האדם עצמו, הוא תלוי בידיעת האדם את קיומו. ואם יש לאדם ספקות לגבי קיומו, אז האדם מתחיל להרגיש שהוא נעלם. והאגו של האדם, לא רוצה להיעלם, כי הוא מעדיף לשמר את הטעות ואת הסבל. ולכן האדם מעדיף לחיות מתוך ידיעה, כי העדר הידיעה, גורם לאדם עצמו להיעלם. וככל שהאדם יודע יותר, כך הוא מרגיש יותר את קיומו. כי הידיעות נשענות על ידיעת ה"אני" של האדם, וממילא הן מחזקות את ה"אני" של האדם.
והכל מתחיל בשקר הלא מודע הראשון, שהוא ללא סיבה כלל (שסיבתו האמיתית, היא אחדות המציאות). כי הטעויות של האדם, כולם שורשם בפחד של האדם. והפחד עצמו, הוא עצמו שורשו בשקר הראשון של האדם, שהאדם משקר את עצמו סתם כך בלי שום סיבה, וחושב שהנפרדות שלנו היא האמת המוחלטת. והשקר הלא מודע הראשון, הוא בלי סיבה, כי בלי שקר אין פחד. ובלי פחד, אין שום סיבה לשקר. כך שהשקר הראשון הוא בלי פחד ובלי סיבה (מלבד סיבת אחדות המציאות).
ומי שרוצה לעשות לזה סוף, ולא רק לעשות סוף, אלא גם לעשות התחלה חדשה של חיים טובים באמת, עליו לשנוא את השקר בתכלית השנאה, ולאהוב את האמת בתכלית האהבה ובמסירות נפש של ממש. והאמת פירושו, שהאדם לא ישקר את עצמו כלל.
ובפועל זה אומר, כי על האדם להחליט בהחלטה נחושה, שהוא לא משקר את עצמו כלל, ואם אין לו תשובה לאיזו שאלה, אז הוא...
050-3331-331