... על
אלוהים, תלונות על המציאות, לקיחת אחריות, פיצול אישיות, מי באמת אחראי לכל מה שקורה בעולם? מדוע אנשים מתלוננים על
אלוהים ועל המציאות? אנשים רבים מתלוננים על
אלוהים, או לחלופין על המציאות, ושואלים מדוע הדברים מתרחשים כפי שהם מתרחשים. אנשים המאמינים
באלוהים ישאלו למה
אלוהים עשה את זה?, ואילו אנשים שאינם מאמינים
באלוהים ישאלו למה המציאות כזאת?. אליעד כהן מסביר שחשוב להבין שכל תלונה שיש לאדם על
אלוהים או על המציאות היא למעשה תלונה של האדם על עצמו. הסיבה לכך היא שהאני האמיתי של האדם אינו נפרד מהמציאות עצמה. אליעד משתמש בדוגמה של אדם שחולם חלום רע - למשל אדם החולם ... אישיות בהקשר הרוחני? לפי אליעד כהן, כל האנשים בעולם סובלים מדרגה מסוימת של פיצול אישיות רוחני, המתבטא בכך שהם לא חווים את האחדות שבין
הבורא לנברא. האדם הממוצע חווה רק את עצמו כישות נפרדת מהמציאות, ולכן מתלונן על דברים שקורים לו. לעומת זאת, אדם מודע יותר יכול לחוות בו - זמנית שלוש פרספקטיבות שונות: פרספקטיבה נמוכה, שבה הוא חווה את עצמו כישות נפרדת בלבד, כגוף וכתודעה מוגבלת. פרספקטיבה גבוהה יותר, שבה הוא חווה את עצמו
כאלוהים, כלומר, כישות שמניעה את כל המציאות. פרספקטיבה הגבוהה ביותר, שבה הוא חווה אחדות מוחלטת בין
הבורא והנברא, ואין שום הפרדה. מי שאינו מבין זאת חווה פיצול בין אני
לאלוהים או מציאות. כך יוצא שכאשר אדם מתלונן על המציאות, הוא בעצם שונא את עצמו, כי הוא והמציאות אחד הם. איך דוגמת היד והגוף ממחישה את האחדות? אליעד כהן נותן את דוגמת היד ... שלו עצמה אינה בשליטתו, אלא מופעלת על ידי אותו כוח. בסופו של דבר, האדם מגיע להבנה שהאני האמיתי שלו הוא הישות הראשונה, אותה ישות המכונה
אלוהים או המציאות. במצב זה, הוא מתחיל לשאול שאלות על המציאות מתוך הבנה שהוא עצמו המציאות. כתוצאה מכך, האדם מגיע לפרספקטיבה הגבוהה ביותר, שבה אין עוד שאלות, מכיוון שהכל אחד ואין שום הפרדה. מה המסר העיקרי לגבי אחריות ותלונות? המסר המרכזי של אליעד כהן הוא שכל תלונה של האדם על
אלוהים או המציאות היא תלונה על עצמו. כל דבר שקורה לאדם קורה בגלל רצונו העמוק ביותר. לכן, האדם נדרש לקחת אחריות מלאה, להכיר בכך שהוא עצמו הכוח המניע של כל המציאות, וכך להשתחרר מהסבל ומהפיצול הפנימי שלו. רק כך האדם יכול לחיות חיים טובים באמת, מתוך אחדות אמיתית ושלמה בין
הבורא לנברא, בין החלום לחולם, ובין האדם למציאות. אחריות אישית מול תלונות על המציאות משמעות פיצול האישיות מנקודת מבט רוחנית הקשר בין בורא לנברא בחוויית האחדות כיצד חוויית החלום מלמדת על המצב האמיתי של האדם גילוי שורש הרצון ושחרור מסבל מדוע אנשים מתלוננים על
אלוהים ועל המציאות? אנשים מביעים תלונות על
אלוהים, או על המציאות, כשבעצם כל אחד תוהה מדוע הדברים קורים כפי שהם קורים. מי שמאמין
באלוהים מתלונן על למה
אלוהים עושה כך?, ומי שלא מאמין
באלוהים מתלונן פשוט על המציאות: למה היא כזו ולא אחרת?. אך לפי ההסבר, חשוב להבין שכל תלונה שיש לאדם על מה שקורה לו, היא בעצם תלונה על עצמו. הסיבה לכך היא שהאני האמיתי של האדם חופף למציאות עצמה. אפשר לקרוא לכוח שמניע את הדברים
אלוהים, מציאות, גורל או עולם, אבל בפועל זו אותה נקודה: האדם הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות, ובו - זמנית הוא גם זה שרוצה את מה שקורה לו, ממש כפי שבחלום האדם חולם, וגם דמות החלום ... לאחדות שיש בין האדם לבין המציאות: הוא לא רק מי שסובל מהחלום, אלא גם הכוח שמחולל את כל מה שקורה בו. מהי המשמעות של פיצול אישיות בהקשר של
אלוהים והמציאות? לפי התפיסה הזו, כל האנשים בעולם סובלים מדרגה מסוימת של פיצול אישיות, משום שהם חווים את עצמם כנפרדים לגמרי ממה שקורה. במציאות יש כמה פרספקטיבות או ישויות פנימיות: יש פרספקטיבה אחת שבה האדם חווה את עצמו כישות נפרדת - כמו הגוף והתודעה המצומצמת שיש בו. יש פרספקטיבה נוספת שבה הוא חווה את עצמו
כאלוהים, כלומר, ככוח שמניע את כל מה שקורה. יש פרספקטיבה גבוהה עוד יותר, שבה
הבורא והנברא הם אחד, ואין עוד הפרדה כלל. כאשר האדם מדבר על אני, והוא מבין באמת את עצמו לעומק, הוא מסוגל לחוות את כל שלוש הזוויות בו - זמנית: גם שהוא נפרד בגוף, גם שהוא הכוח שרוצה את כל המציאות, וגם שהכל אחד. אבל רוב האנשים מפרידים את עצמם מהפרספקטיבות הללו, וחווים רק את הנפרדות. כך יוצא שאדם יכול להתלונן על
אלוהים או על המציאות, בלי לקלוט שהוא מתלונן בעצם על עצמו. לדוגמה, אם לאדם קרה אסון כלשהו, והוא אומר למה
אלוהים עשה לי את זה?, הוא למעשה שונא את עצמו מבלי להבין זאת, כי הוא והכוח היוצר הם ישות אחת בעומק הדברים. כיצד מגיעים לאחדות מלאה ולתחושת טוב בשלמות? האדם מתבקש לחקור את הרצונות שלו לעומק, כדי לגלות מהיכן הם נובעים. בשלב ראשון הוא מבין שהרצונות שלו אינם בשליטתו המלאה, כיוון שיש כוח (המציאות
אלוהים) שגורם לו לרצות אותם. בשלב מתקדם יותר, הוא מבין שהתודעה העצמית שלו עצמה אינה בשליטתו, אלא מופעלת בידי אותו כוח יסודי. בסופו של דבר, התודעה של האדם גדלה עוד ועוד, עד שהוא מזהה שהאני האמיתי שלו הוא הישות הראשונה, אותו כוח שקורא לו
אלוהים או מציאות. משם הוא גם תופס את הפרספקטיבה שקדמה
לאלוהים, שבה הכל אחד ואין שום שאלה או הפרדה. לכן, כאשר אדם מתלונן על משהו רע שקרה לו, המסר הוא פשוט: כל תלונה על המציאות היא תלונה על עצמך. האחריות מוטלת עליך, כי אתה עצמך ... שפועל בתוך המציאות הזו. ראייה זו מרפאת את פיצול האישיות, מכיוון שהאדם חווה את כל הישויות הללו בו - זמנית כשלמות אחת. כשאין עוד הפרדה בין
הבורא לנברא, בין החלום לבין החולם, האדם חווה טוב אמיתי. הוא אינו נפרד מן הדברים, ולכן אינו מנוכר אליהם. אפשר לראות את הדוגמה של היד והגוף: אם היד חשה עצמה כישות נפרדת, היא ... בין בורא לנברא בחוויית האחדות כיצד חוויית החלום מלמדת על המצב האמיתי של האדם גילוי שורש הרצון ושחרור מסבל הפעם אני רוצה לדבר על תלונות
לאלוהים, אנשים מתלוננים, למה