... על המציאות מנקודת מבט, שבה היש והאין הם אחד. שאז כל ההגדרות מתפרקות
והתודעה מתפרקת והכל מתאחד וכולי. ולהטיל ספק באמת, פירושו, שהאדם לא יטה לצד אחד, יותר מאשר לצד הנגדי לו. ועל האדם להכיל בתוכו באופן שווה, את התפישה השכלית, ואת התפישה ... ומיהו? ומהו קיומו העצמי? והאדם מפחד, שאולי יקרה לו איזה דבר רע, ושאולי
התודעה של האדם, תתחבר לאפשרות שאומרת שהאדם לא קיים, ואז האדם יעלם לנצח נצחים. כי אם
התודעה עצמה תתחבר לצד של האין קיום, ממילא היא לא תוכל להחזיר את עצמה, כי היא כבר לא קיימת כלל. (ויש גם להבין, כיצד נוצרה
התודעה, מתוך מקום של אחדות, שאין בו מושג
תודעה ונפרדות כלל?). ועל האדם לדעת את האמת. והאמת היא, שמה שקיים באמת, לא יוכל להיעלם לעולם. כי הדברים רק מחליפים את הצורה שלהם. והמחויב שקיים, הוא תמיד קיים, כי קיומו ... האדם. וגם הנשמה, גם היא גוף, שמגביל את השגת המאציל, שמעל עולם האצילות.
והתודעה, לא מסוגלת גם להיות קיימת, וגם בו זמנית לחוות את המציאות השלמה (אלוהים), כפי מה שהיא באמת. כי קיומה של
התודעה, גורם לנפרדות בתוך המציאות. וממילא לא שייך
שהתודעה תחווה את כל המציאות כולה בבת אחת, כי כל מה שקיים, נפרד מהאדם. ולכן אף אחד לא יכול לראות את אלוהים האמיתי. כי אם ראית אותו, הרי שתוך כדי שראית אותו, הוא היה נפרד ... אז הוא זוכה להשגת המוחלט, שזוכה להבנת השכל שמעל השכל. ועל ידי זה
שהתודעה של האדם והשכל הקטן של האדם, מתחברים אל השכל הגדול שמעל ושמתחת לשכל, שבו הכל אחד ממש. על ידי זה האדם יכול למסור את נפשו ממש, ולהישאר בחיים. שאז האדם קודם כל מתחבר ... הוא חווה את זה שהכל אחד ממש, ללא כל הגדרה כלשהי. ואחכ, כאשר האדם חוזר
לתודעה העצמית שלו, אז הוא יודע את האמת שהכל אחד, וחווה את כל המציאות של הנפרדות שלנו, מנקודת מבט אחרת לגמרי... וכל זמן שהאדם עוד לא חזר בתשובה שלמה, דהיינו, כל זמן ...