... ומי שמחליט האם האדם יהיה או לא יהיה חסר אונים, זה לא האדם עצמו. וחוסר האונים של האדם, הוא לא בשליטה עצמית שלו. כך שהאדם הוא די חסר אונים תמיד. והדרך היחידה בעולם לא לפחד כלל מחוסר אונים כלשהו, היא על ידי זה שהתודעה של האדם, מסתכלת על השורש של הפחד ...

... יותר, שהיא החרדה הגדולה ביותר שהאדם יכול להתמודד איתה, והיא חרדה קיומית וחרדת מוות, שבה האדם לא מפחד על גופו שימות ועל גופו שיחדל להיות קיים. אלא האדם מפחד, מכך שהתודעה העצמית שלו תחדל להיות קיימת. ועוצמת החרדה של האדם, תלויה, בעד כמה היא פוגעת בהגדרת האני של האדם. וככל ... שונה. והאדם חרד יותר מכך שהראש שלו יפגע, מאשר שהזרת שלו תיפגע. הכל כפי עוצמת ההזדהות הרגשית של האדם, עם החלקים השונים שבגופו. והדבר שהאדם מזוהה איתו יותר מכל, זה עם התודעה העצמית שלו. שהיא החוויה הבסיסית ביותר של האדם. שהאדם חווה את הקיום העצמי שלו. שזאת ידיעת האני של האדם, שהוא מודע לעצם קיומו. וכאשר האדם אומר אני, הוא מתכוון יותר מכל לתודעה העצמית שלו עצמה. וכאשר האדם חווה סוג של איום כלשהו, על עצם הקיום של התודעה העצמית שלו, על ידי זה נוצרת אצל האדם, חרדת מוות תודעתית, ופחד מוות תודעתי. שהאדם מפחד פחד מוות, לא מכך שהגוף שלו ימות. אלא מכך שהתודעה העצמית שלו תמות ותחדל מלהתקיים. וזו נקראת חרדה קיומית בשורשה. כי החרדה הקיומית מתבטאת בעוצמות שונות. אך זו העוצמה החזקה ביותר של החרדה הקיומית. שהיא הפחד של האדם מכך שהתודעה העצמית שלו עצמו תיעלם. כי הדבר שהכי נראה לאדם כברור מאליו, זה הקיום העצמי שלו. וכל דבר בעולם, יכול ... ברמה כלשהי. אבל הקיום העצמי של האדם, לא ממש מפתיע אותו. והקיום העצמי של האדם, הוא הדבר שהאדם הכי מקבל אותו, כמובן מאליו, בלי להיות מסוגל לחשוב על העדר הקיום העצמי של התודעה העצמית עצמה. ומי שיתבונן יראה, כי גם הקיום העצמי של האדם עצמו, שהוא הדבר שנראה כבטוח ביותר בעולם (אני ... מוגדרת. כי אין שום סיבה מוגדרת, שמחייבת את זה שהאדם יהיה מודע לקיום העצמי שלו. ומאחר שאין שום סיבה מוגדרת לכך שהאדם מודע לעצם קיומו, ממילא זה אומר, שבכל רגע ורגע, התודעה העצמית של האדם עלולה להיעלם לגמרי. ואולי גופו של האדם ימשיך לנוע ולפעול כמו רובוט, אך האדם עצמו כבר לא ... תוך האני שלו, ואל תוך הקיום העצמי שלו, עד שהוא יראה מיהו ומהו באמת. וכפי שכבר ביארתי את כל הנושאים האלו לעומקם במקומות אחרים. ועל ידי זה שהאדם זוכה לראות ולהבין, ממה התודעה העצמית שלו עשויה? ולמה היא קיימת? ומה מהווה את הקיום העצמי שלו? ולמה הוא עצמו קיים? ומה באמת שולט ... אל הקיום עצמו, הוא, לא מפחד יותר כלל משום דבר בעולם. וכל הדברים האלו, ביארתי אותם לעומקם במקומות אחרים. והמסר הוא, שחרדה קיומית, נובעת מהאיום הגדול ביותר שיש על התודעה העצמית של האדם, שזהו האיום שאולי היא תיעלם לגמרי. ומי שיחקור ויבין את מהות התודעה העצמית שלו, ואת מהות הקיום העצמי שלו, עד לקצה האחרון והראשון, על ידי זה יתבטלו אצלו, כל החרדות ...

... וכדי לטפל בחרדת בחינות באמת, לשם כך יש להבין, כיצד באמת נוצרת חרדת בחינות? וכפי שכבר ביארתי מספר פעמים, כאשר ילד נולד, הדבר האחרון שהוא מפחד ממנו, זה להיכשל במבחן. כי כדי להיכשל במבחן, לשם כך צריך האדם להיות בעל תודעת הצלחה וכישלון. שהאדם יהיה מסוגל להבדיל, בין כישלון, לבין הצלחה. וכאשר הילד הקטן כמעט ולא מבדיל בכלל, בין טוב לבין רע, הרי שממילא לא שייכת אצלו חרדת בחינות ולחץ לפני ...

... עובד ומתאמץ, ובסוף הכל נגמר. חייב להיות המשך או סיבה גדולה יותר. הרעיון מאחורי זה הוא התחושה שאי אפשר לקבל שהקיום חסר משמעות ושכל המאמץ הוא לשווא. האם התודעה ממשיכה להתקיים לאחר המוות? אליעד מסביר את רעיון הנצחיות של התודעה דרך דוגמאות פשוטות. הוא טוען שהמהות של הקיום היא תמיד קיימת ואינה יכולה להיעלם באמת. הוא נותן דוגמה פשוטה: אם מישהו חולם חלום ובחלום יש דמויות שונות, אז ברגע שהחולם מתעורר, כל הדמויות שבחלום מתאחדות בחזרה לתוך התודעה של האדם שחולם. הדמויות בחלום לא באמת נעלמות, אלא חוזרות למצב תודעתי אחר. כך גם התודעה של האדם: היא לעולם לא נעלמת לגמרי, אלא רק משנה צורה. אפילו אם הגוף מתפורר, התודעה או מה שמייצג את המהות של האדם נשאר תמיד במציאות בדרך כזו או אחרת. מה קורה לתודעה כשאנחנו מתים? כדי להסביר את הטענה שהתודעה תמיד קיימת, אליעד משתמש בדוגמה נוספת: אם יחתכו לאדם את היד, האם הוא יפסיק להתקיים? ברור שלא. אם יחתכו גם את הרגל, האם הוא יפסיק להיות קיים? שוב, לא. אפילו אם נשרוף את כל הגוף, החומר שממנו האדם היה עשוי עדיין קיים בעולם, רק בצורה אחרת. באותו אופן, התודעה שלנו היא דבר שאינו פיזי, ולכן גם אינה יכולה להיעלם לחלוטין. היא ממשיכה להתקיים בצורה אחרת, שאולי איננו ... אני קיים נעלמת לחלוטין ומתאחדת בחזרה אל המקור, כמו דמויות שמתאחדות אל החולם אחרי שהחלום נגמר. בשני המקרים, לטענת אליעד, לא מתקבלת תשובה חד משמעית, אך התודעה עצמה לא באמת נעלמת לעולם. למה לחיות אם אין משמעות ברורה לקיום? אליעד עובר לשאלה נוספת ומשמעותית מאוד: למה ... כך היא רוצה להיות קיימת. לכן השאלה למה לחיות? נותרת תמיד ללא תשובה סופית, משום שהחיים עצמם אינם זקוקים לסיבה או הצדקה. האם יש חיים לאחר המוות? מה קורה לתודעה אחרי שמתים? האם יש משמעות לחיים? למה אנחנו חיים? האם התאבדות פותרת בעיות? האם התודעה היא נצחית? מה הטעם להמשיך לחיות אם מתים בסוף? ...

... פעולה באופן חלקי עם מה שהוא חווה. האם האדם שותף לסבל של עצמו? לשאלה האם האדם שותף לסבלו, אליעד משיב שכן, מאחר וכל מה שהאדם חווה קשור לתודעה שלו, ולכן הוא בהכרח משתתף באופן מסוים בכל חוויה שלו. האדם תמיד יכול למנוע כל מצב, אך השאלה היא עד כמה הוא ...

... כפי מה שהם, ולהיות מוכן לרצות את המציאות תמיד כפי מה שהיא, ולחיות עם המציאות בזרימה מוחלטת תמיד, בלי שום קונפליקטים. ונחדד את העניין: כי האדם שסובל מחרדות ופחדים, הוא חי בתודעה של טוב ורע. ומנקודת מבט של אדם שנמצא בתודעה של טוב ורע, נראה לו, שחיים שאין בהם טוב ורע בכלל, חיים כאלו, יש בהם המון טוב (שאין בהם רע) וגם המון רע (שאין בהם טוב). או במילים אחרות, לאדם שחי בתודעה של טוב ורע, נראה לו, שיש גם חיסרון גדול מאוד ...

... לגבי העולם, וגם להקטין ראש ולהיות כמו תינוק מגודל. דהיינו, לא להסתכל על המציאות רק מנקודת מבט של טוב ורע, אלא גם מנקודת מבט של תינוק דומם חסר שכל, שאין אצלו הבדל בין טוב לבין רע. כי התודעה של האדם יכולה לחשוב בשתי צורות מנוגדות. גם כמו תינוק בלי שיפוטיות. וגם כמו אדם בוגר, ...

... לא ישלוט עליו באותה עוצמה. איך להגיע למצב שבו בגידה לא תפריע לך יותר? אליעד מסביר שיש להגיע למקום פנימי שבו לא משנה לך אם יבגדו בך או לא. לדבריו, המקום הזה הוא מצב תודעתי של שוויון מוחלט או שקט פנימי, ...

... הרע ביותר בעולם, הרי שממילא אוהבים את כל הדברים כולם, ואז ממילא כבר אין משמעות לאהבה כלפי שום דבר. ונחדד: כדי לאהוב דבר מוגדר בלי תנאים, לשם כך צריך להתחבר למקום בתוך התודעה, שמאפשר לאהוב בלי שום תנאים. והמקום הזה נקרא אין שכל. כי בשכל, יש טוב ורע. ושם, יש תנאים. וכדי לאהוב בלי שום תנאים, לשם כך ...

... הוא הישות העצמית של האדם, שחווה את הרגש, כלפי עצמה או כלפי כל דבר אחר. הגורם השני, הוא הדבר שאותו אוהבים או לא אוהבים. והגורם השלישי, הוא הרגש שיש, בין הישות שאוהבת לבין הישות שנאהבת. ובמקרה של אהבה עצמית, יש את התודעה שאוהבת או לא אוהבת. ויש את העצמי, דהיינו, הדבר שהאדם חושב שזה הוא עצמו. ויש את הרגש, שנמצא, בין האדם ...