... של הרצון ושל האין רצון ושל כל שאר הישויות כולן שאינן רצון, והכל מתחבר לישות אחת ממש, באותו מקום וזמן, כולל החיבור שלהן לבחינת מעל הזמן והמקום, כישות אחת, שבה אין שום נפרדות כלל, ובכלל זה שאין שם משמעות למושג רצון. וכאשר הכל אחד, אין הכוונה ... היא לומר, שמצד המהות של הסיבה, אין שום משמעות למושג סיבה. כי בשורש, היש והאין מתחברים, ואז אין משמעות של זמן ומקום וכולי. ולסיכום: מהות הדבר, היא החיבור של הצורה החיצונית של הדבר, עם כל שאר הצורות ששונות ממנה, והכל ...

... באמת - הפיתרון האחד לכל הבעיות וניתן לומר, כי הבשורה הרעה היא, שאין שום פתרון לשום בעיה בעולם. משום, שכל זמן שהאדם קיים, תמיד יש לו רצון, וממילא תמיד הוא סובל. ולא משנה מה היה הווה ויהיה לאדם, תמיד הוא ... ויבין שהכל אחד, בעוצמה ככ חזקה עד שחוויית הנפרדות שלו תיעלם, בלי זה האדם ימשיך גם לסבול בכל מקום ובכל זמן לנצח נצחים. והבשורה הטובה היא, שלכל הבעיות שיש בעולם יש פתרון אחד ויחיד. שזו בשורה טובה מאוד. כי הטועים, ... מכל הבעיות בעולם, היא על ידי זה שמחליפים את כל הדברים החסרים שיש בעולם, בשלמות שלא נמצאת בשום מקום ובשום זמן. כי בעולם שלנו אין שלמות. והשלמות לא נמצאת בשום מקום ובשום זמן. כי כל דבר שישנו, הוא נפרד משאר הדברים במקום ובזמן. וגם הזמן והמקום בעצמם, נפרדים. ואין שום דבר בעולם שיש בו שלמות. ולכן, מי שרוצה שלמות, יש רק דרך אחת להשיג אותה, ... אין שום דבר. כי האין שום דבר הזה, הוא דבר גדול מאוד. כי הכלום, הוא גדול יותר מכל המקום והזמן. כי בלי צורת מקום וזמן, יש כלום. ומהות המקום והזמן, היא גדולה מהם, והיא הכלום שחסר את הצורה שלהם. ומי שרוצה שלמות, עליו להתחבר אל אותו שום דבר וכלום, שמאחר ... את עצמו מיהו ומהו, ומהו העולם הזה שבו הוא נמצא וכולי, על ידי זה האדם רואה ומבין את מהות הזמן והמקום שהיא כלום ממש, ואז האדם מבין שהוא גם רק כלום ממש, וגם בו זמנית, הוא גם רק משהו ממשי, ...

... לא ניתן להבין שום דבר באמת. כי אפשר לתת תיאוריות שלמות על הרצון ועל הדיכאון ועל השמחה וכיוב, אבל כל זמן שלא ברור לאדם באופן מוחלט, מהי מהות התודעה שלו, ואיך ולמה ומדוע היא קיימת, הרי שהאדם לא באמת מבין ... אני? האם אני מה שאני רואה? ואולי אני אוסף של חוויות? ואם כן, אז האם האני שלי משתנה כל הזמן? והאם לאירועים עצמם יש תודעה? ואיך נוצרתי לפתע פתאום? ומה גורם לי לחוות את עצמי כישות נפרדת? והאם אני עצמי ... שום צורה אחרת. ואחכ כאשר האדם מתבונן עוד, הוא רואה ומבין, שהוא וכל מה שישנו, אלו בעצם צורות של חיבורי זמן ומקום. כי יש זמן ומקום אין סופיים, שבתוכם יש הרבה צורות, שהם כל הדברים שקיימים, וכל האירועים שקורים וכולי. והאדם הוא לא יותר ... שאר הצורות והישויות, שנפרדות זו מזו, בצורתן במקומן ובזמנן, אבל באמת הן בעצם כולן רק צורות שונות של מקום וזמן. כי קיומו של האני, תלוי בקיומו של מה שאינו אני. כי משמעות וחוויית האני, תלויה במשמעות וחוויית הדבר שאינו אני. והאני וגם מה שאינו האני, שניהם קיימים בתוך המציאות. ולכל ישות יש את המקום ואת הזמן שלה. ובלי שיהיה מקום וזמן, אין אפשרות קיום לשתי ישויות שונות, ואז ממילא אין קיום, גם לא לאני של האדם. כך שהאני של האדם, הוא ישות שקיימת בתוך מקום וזמן, בדיוק כמו כל שאר הישויות שקיימות בתוך המקום והזמן, שהם ההוויה של כל מה שנמצא בתוכם. והמקום והזמן, ממלאים ומקיפים את כל מה שנמצא בתוכם. ואחכ כאשר האדם מתבונן עוד, הוא רואה ומבין שגם המקום והזמן האלו, גם הם רק צורות של משהו אחר, שהוא חסר את צורת המקום והזמן, שהוא האין סוף, החסר הגדרה, הכלום, האין, ההעדר המוחלט, שהוא המהות של המקום והזמן, וממילא, גם של כל מה שבתוכם. והאדם מבין, שהאני וגם מה שאינו האני של האדם, מהותם נפרדת מהם, ובה אין ... שהאני והעולם שנפרד ממנו, והמחשבה שמחברת את האדם עם העולם, בשורשם ובמהותם הם אחד ממש, ללא כל הפרדת מקום וזמן. והיודע, והדבר הידוע, והידיעה, הם כולם בשורשם מהות אחת, ללא שום הפרדת מקום וזמן כלל. ואז האני בעצם מבין, שהוא כלום ממש, העדר מוחלט, איננו, ושאין לו שום הוויה כלל. ושאותו האין הוויה, הוא ... העצמי בכלל, אלא הוא חוזר להיות מה שהוא היה בהתחלה, דהיינו, ישות אחת ממש עם הכל, ללא הגדרת מקום וזמן, דהיינו, כלום. ואחכ כאשר האדם חוזר לתודעה שלו (יש מאין) ומתבונן בנל, הוא מבין את האמת, שהוא גם רק כלום ...

... זמנית ממש, ישות אחת ממש. ואין שום הפרדה ויש אחדות מלאה, בין הנפרדות שלהם, לבין האחדות שלהם. כי המקום והזמן וכל הנפרדות, הכל קיים, גם בתוך הכלום. וגם שם יש נפרדות מלאה ממש. אלא ששם למרות הנפרדות, הכל גם אחד ... בתוכו דברים, שהגודל שלהם הוא גודל אין סופי. והמציאות עצמה, יש בה ישויות שהן אין סופיות בגודלן. כגון המקום והזמן, שהגודל שלהם הוא אין סופי. והאדם לא יכול בבת אחת, לראות בעיני שכלו, את כל המקום והזמן בראיה אחת. והאדם גם לא יכול לתפוש במחשבתו דבר והיפוכו בבת אחת. כגון לדוגמה, שהאדם לא יכול לחשוב על דבר שהוא בשלמות קיים, וגם בשלמות לא קיים, בו זמנית באותו המקום ובאותו הזמן. והאדם כן יכול לחשוב על ישות כזאת, אבל רק בשתי מחשבות שונות ובשני רגעים שונים. אבל האדם לא יכול לחשוב ... לדוגמה העניין של מהות המציאות והיש. שמהות היש, היא האין, והם ישות אחת ממש. כי היש נמצא בתוך המקום והזמן, שמהותם, חסרה את הצורה שלהם, והיא כלום ממש, שהוא ההוויה של המקום והזמן ושל כל מה שישנו בתוך המקום והזמן. ויש מציאות אחת שמקיפה את הכל, ויש מצוי אחד ראשון, שקיומו מחויב ושאין שום אפשרות, שהוא לא יהיה קיים. ולא ... ואין שום דרך בעולם, שלא יהיה קיים שום דבר כלל. כי המציאות תמיד קיימת (המציאות, היא אינה היקום והמקום והזמן. המציאות פירושו, הדבר שנמצא. והמקום והזמן נמצאים בתוך המציאות, שקיימת גם בלעדיהם). וגם אם אין מקום וזמן כלל, עדיין יש מציאות כלשהי. ואיך שלא נסתכל על העניין, יש דבר אחד שממלא את כל הדברים כולם, גם את המקום ואת הזמן. וממלא את המקום ואת הזמן, פירושו שהוא לא תופס מקום וזמן, ושהוא בתוכם, בעומק, שהוא פנימי יותר מאשר הצורה שלהם. והדבר הזה, הוא גם מקיף את הכל. כי יש מציאות אחת, ... כל הצורות, נשארים עם ישות חסרת כל צורה. ואז הכל מתאחד. כי כאשר הכל חסר כל צורה שהיא, הרי שאין זמן ומקום, והכל אחד ממש. ומהות כל הדברים, היא אחת ממש. שיש דבר אחד, שממלא ומקיף את הכל, שהוא המכנה ... להבין את המציאות. שאז האדם לא חווה את הטוב של המציאות ולא מרוצה ממנה. והאדם המוגבל שכלית, מנסה כל הזמן להחליף את הצורות של המציאות. והוא לא מבין, שהוא לא יכול להחליף, את מהות הסבל שלו. כי הסבל נוצר, בגלל ... להיות משוגעת, בעיני בני האדם (והחכם האמיתי, הוא נדמה למשוגע בעיני המשוגעים בבית המשוגעים, שהם חכמים בעיני עצמם). כי כל זמן שהאדם משגע את עצמו ומשקר את עצמו ומאמין לשיגעונות ולשקרים של עצמו, אז המציאות נראית לאדם לא ברורה ומשוגעת. ... מהי החוקיות של המציאות, ולהיות בטוח בוודאות מוחלטת שזו אכן האמת. ואז האדם מקבל שכל חדש וחי טוב באמת. וכל זמן שהאדם רואה בעיני שכלו שהיש והאין הם אחד, אבל הוא לא רואה את זה בשלמות, דהיינו, שהאדם מבין, שאכן ...

... שהוא היה. כי הטועים חושבים, שהאדם היה נשמה לפני שהוא היה. והעוד יותר טועים, הם חושבים, שהנשמה היא מחוץ לזמן ולמקום, שזו שטות מוחלטת. והאמת היא, שהנשמה / תודעה, גם היא בתוך הזמן והמקום. כי יש מקום וזמן לנשמה, ומקום וזמן אחר, לכל מה שהוא אינו הנשמה של האדם. והנשמה הנפרדת, היא בתוך מקום וזמן. ולפני שהאדם היה נשמה, לפני כן הוא לא היה קיים כלל. דהיינו, הוא היה כלום ממש, ללא שום תודעה עצמית ... ואף אחד מהם לא יכול לדעת, מה הוא היה בנקודת ההתחלה, כי היא רחוקה במרחק אין סופי מהאדם. כי לזמן, אין התחלה, וגם לקיום של התודעה אין התחלה. אבל מי שרוצה לדעת מה הוא היה בהתחלה, עליו להסתכל פנימה אל ...

... שעמום ובית הקברות, של העולם הזה של הנפרדות. כי מהות הדברים, לא משתנה לעולם. ורק הצורות והלבושים משתנים כל הזמן. ~~~~~~~זמן שהאדם קיים כישות נפרדת, הרי שהוא חי בתחושת בית הקברות הגדול ביותר, שהוא עולם הנפרדות, שהוא עולם מת. שבו, ... לאדם, שהעולם קיים כרגע, כהמשך של הרגע הקודם. ונדמה לאדם שיש חוקיות אמיתית של חוקי הפיזיקה וחוקי הטבע וכיוב. וכל זמן שנדמה לאדם, שהרגע הזה הוא המשך של הרגע הקודם, הרי שהאדם חי בתוך חוויית הזמן, שגורם לאדם בכל רגע ורגע להתרחק יותר ויותר מהחיות שלו, שהיא שורש המציאות, ששם נוצרת התחדשות הזמן. וככל שהאדם חווה יותר את המשכיות הזמן, דהיינו, שהאדם מרגיש שהרגע הזה, הוא המשך של הרגע הקודם, כך האדם הופך להיות יותר ויותר זקן, וכך גם האדם ... שרחוק משורש החיים שהיא האחדות שמהווה את הנפרדות. ומי שרוצה לחיות טוב באמת, ולחוות בכל רגע ורגע את המקום ואת הזמן, כישות חדשה ממש, בכל רגע ובכל מקום ממש, דהיינו, מי שרוצה לראות ולחוות בכל רגע מחדש, את בריאת העולם ואת ההתהוות של העולם, ולראות את הבריאה הזאת, מנקודת מבט שקודמת לעולם לפני הזמן והמקום, דהיינו, מנקודת המבט של אלוהים, שעל ידי זה האדם חווה גם את הנפרדות אחרת, דהיינו, מתוך ידיעה שהוא אלוהים ... חוקי הטבע של העולם, הם כפי מה שהם? וכיוב שאלות וחקירות, שחוקרות את עומק המציאות. ואסור לאדם לנוח ולשקוט, כל זמן שהוא יכול להמשיך לשאול. דהיינו, שבכל פעם שהאדם מקבל תשובה כלשהי לשאלה כלשהי, האדם מוכרח להמשיך לשאול שוב פעם ... תשובה שהיא, גם אם היא נראית לו כאמיתית ביותר. כי כל התשובות כולן, הן כולן שקר!, בייחס לאמת המוחלטת. וכל זמן שיש תשובה יחסית, יש שקר. ולא רק כאשר יש שאלה, יש שקר, אלא, כל זמן שיש תשובה, יש שקר. כי התשובה, היא שקר. משום, שהיא נשענת על השכל. והשכל, הוא עצמו גם שקר. משום, ... הם אחד, ואז אין שום שאלות ותשובות כלל. ואז, בנוסף האדם רואה גם, שאין שום התחדשות כלל, כי אין שום זמן כלל ואין שום שינוי כלל, כי הכל אחד ממש. ואז האני של האדם נעלם לגמרי, אל תוך האחדות של ...

זמן ומקום - האם אפשר ואיך אפשר, לצאת מחוויית הזמן והמקום? ובו יתבאר, כיצד אפשר לצאת מחוויית הזמן והמקום. וכדי לצאת מחוויית הזמן והמקום, לשם כך יש להבין, את מהות החוויה הזאת של הזמן והמקום. וחוויית הזמן והמקום, היא בעצם חוויית השינוי. ובכל מקום שיש שינוי, יש זמן ומקום, ובכל מקום שיש זמן ומקום, יש שינוי. כי בלי זמן, לא יכולות להיות קיימות שתי ישויות נפרדות זו מזו. כי צריך רגע זמן שונה ונפרד, לקיומה של כל אחת מהן. וכך גם לגבי המקום, שצריך שני מקומות שונים, לכל אחת מהישויות. כי שתי ישויות שונות, לא יכולות להיות באותו הזמן ובאותו המקום ממש, כי זה הופך אותן לישות אחת. ולכן השינוי, מצריך את הזמן ואת המקום. ובלי שינוי, אין זמן ומקום. כי כאשר הכל אחד ממש, אין שום הפרדה בין רגעי הזמן, ואז העבר ההווה והעתיד אינם נפרדים זה מזה, והם הופכים להיות לישות אחת ולרגע אחד. וכך גם לגבי המקום, שכאשר ... אז אין שום הפרדה בין המקומות השונים, ואז ממילא אין שום חוויית מקום כלל. ונמצא אם כן, כי מהות הזמן והמקום, היא מהות השינוי. ומי שרוצה לצאת מהזמן והמקום, עליו להתחבר לנקודת מבט של המציאות, שבה יש רק ישות אחת בלבד. ואם יצליח האדם להתחבר למציאות, שבה יש רק ישות אחת בלבד, הרי שממילא אין שום זמן ומקום. כי גם הזמן והמקום, גם הם צורות שונות וריבוי ושתי ישויות שונות. כי המקום והזמן, נפרדים ושונים זה מזה בצורת החוויה שלהם. ושתי הצורות האלו של הזמן והמקום, הן שתיהן ממהות אחת, שהיא אחדות המציאות, שהיא מחוץ לזמן ולמקום, והיא מהווה אותם. כי ההוויה של הזמן והמקום, היא מחוץ לזמן ולמקום, כי היא חסרה את צורת הזמן והמקום. וכאשר האדם מודע לקיומו העצמי של האני שלו, הרי שממילא האדם בתוך חוויית זמן ומקום. כי משמעות האני קיימת, רק כאשר יש קיום גם למה שאינו אני. ואכ כדי שתהיה משמעות לאני של ... כך צריך שיהיה גם מה שהוא אינו האני של האדם. דהיינו, מוכרח שיהיו לפחות שתי ישויות שונות, והן כמובן מצריכות זמן ומקום. וכאשר האדם מרגיש אני, הוא בעצם חווה את המקום והזמן שלו, כנפרדים מהזמן והמקום של מה שאינו הוא. ומי שרוצה לצאת מהזמן ומהמקום לגמרי, יכול לעשות זאת על ידי התבוננות, אל מהות הנפרדות של הזמן והמקום. ומה שהאדם צריך לעשות בפועל, זה לחקור ולדרוש ולהתבונן על מהות הזמן והמקום, ולנסות להבין, מהו הזמן? ומהי מהות רגעי הזמן? והאם באמת השינוי קיים באמת? או שמא השינוי קיים רק במוחו של האדם, אך לא במציאות האמיתית? וכך גם לגבי ... המקום? וממה המקום עשוי? וכולי. ועל ידי ההתבוננות הזאת, האדם מגיע אל ההבנה והחוויה שהכל אחד ממש. כי כל הזמן והמקום, הם כלום אחד ממש, שאין בו שום נפרדות כלל. ובשורשו, מקומו של האין ושל היש, הוא מקום אחד ממש. והדרך של האדם לצאת מהמקום והזמן, היא רק על ידי זה שהאדם מטיל ספק אמיתי, בקיום הנפרדות של היש והאין. כי כל זמן שיש הבדל בין יש לבין אין, הרי שתמיד יישארו שתי ישויות שונות, שמצריכות את קיומם של הזמן והמקום. וכל זמן שהאדם מכיל בתוכו את תחושת ההפרדה שבין יש לאין, הרי שהאדם חווה זמן ומקום, של השינויים של היש והאין. ועל האדם להסתכל אל תוך המהות של היש ושל האין, ועל האדם להתבונן ... המעשיות של האדם, כגון לדוגמה האם דבר כלשהו ממשי קיים או לא, שאז האדם חווה את השאלה בצורה אחרת. וכל זמן שנדמה לאדם אפילו כחוט השערה, שדבר כלשהו, יותר ישנו מאשר איננו או להפך, הרי שהאדם לא באמת שואל האם ... חדשה לגמרי, דהיינו, כחוויית אחדות ממש. ואז האדם רואה שהכל אחד, וזוכה לצאת מחוויית המקום והזמן. דהיינו, שהאדם חווה את הזמן ואת המקום בצורה חדשה לגמרי, כפי מה שהם באמת מצד מהותם האמיתית. ונסכם: על ידי השמדת הגבול שבין היש ...

... החלום, שהאדם ברגע אחד עובר ממציאות אחת למציאות אחרת. ובפחות מרגע אחד, כבר נדמה לו שהוא נמצא באותו המקום הרבה זמן. ובפחות מרגע אחד, גם חוויית העתיד של האדם שונה. והכל קורה בפחות מרגע אחד, בלי שהאדם שם לב לכך, שהוא נמצא במציאות הזו, רק רגע אחד בלבד. והפוטנציאל של המציאות שלנו הוא אין סופי. ומרחב המקום והזמן גם הם אין סופיים. ובתוך המרחבים האין סופיים האלו, עם כמות האפשרויות האין סופית, האדם רואה מספר קטן מאוד של אירועים שחוזרים על עצמם, ואז נדמה לאדם שיש כאן חוקיות. למרות שבאמת, לא יכולה להיות קיימת חוקיות, משום שרגעי הזמן לא מחייבים זה את זה. כי סיבתיות, תלויה בקשר שיש בין רגעי הזמן. כי משמעות הסיבה והתוצאה היא, שהמציאות שיש ברגע אחד, היא זו שגורמת לכך שברגע הבא אחריה, המציאות תהיה בצורה כלשהי. ומי שיש לו שכל ישר, הוא מתבונן על המציאות ועל רגעי הזמן, ומבין מיד, שגם אם תמיד הוא רואה שאחרי אירוע של זריקת אבן, אז האירוע הבא הוא שהאבן נופלת כלפי מטה, ... מודע לכך, שיש עוד אין סוף יקומים מקבילים וגם עולמות אחרים, שההיגיון אומר, שאם יש ככ הרבה מקום וככ הרבה זמן וככ הרבה אפשרויות, אז כנראה שיש במקומות ובזמנים אחרים, גם אפשרויות אחרות, דהיינו, את כל האפשרויות כולן. כך שזה ... בכל מקום בכל רגע, יש אין סוף אפשרויות כיצד המציאות תהיה. ומאחר שתמיד יש אין סוף אפשרויות בכל מקום ובכל זמן, הרי ששום מקום ושום זמן, לא מחייבים זה את צורת זה. והשכל הישר אומר, שכנראה שיש משהו שהוא נמצא מחוץ לכל הצורות כולן, שהוא זה שמחייב את הצורות להיות כפי מה שהן, בכל רגע ובכל זמן. (ובשורשו, כאשר הכל אחד תמיד, שום דבר לא מחייב שום דבר, כי אין שום שינוי צורה כלל). ונחזור לאותו ... היא כפי מה שהיא. ולהבין את זה, מנקודת המבט של הסיבה האמיתית, שבגללה המציאות כרגע, היא כפי מה שהיא. וכל זמן שניתן לשאול על הדבר, מהי הסיבה שלו עצמו, הרי שהוא לא באמת הסיבה האמיתית. כי קיומו של הרצון עצמו, ... בצורה אחרת? ולכאורה, אפשר אולי לומר שיש מחייב ראשון, שהוא נמצא מחוץ לכל הצורות כולן, דהיינו, גם מחוץ לצורת הזמן והמקום, שהרי גם הם, לא יותר מאשר צורה, ושהוא זה שמחייב את הצורה של הזמן ושל המקום ואת כל הצורות שבתוכן, להיות כפי מה שהן בכל זמן ובכל מקום. דהיינו, אולי יש איזה אלוהים, שהוא מחייב את הכל תמיד להיות כפי מה שהוא?! ומי שיתבונן היטב, ...

... לדוגמה בשעת השינה, שהאדם רואה באופן מוחשי ממש ומרגיש באופן מוחשי ממש, את מה שאינו קיים כלל בשום מקום ובשום זמן. והחושים מטעים את האדם, כיוב בעוד דוגמאות שונות. אבל, גם מה שוודאי לאדם, שאלו ידיעות השכל שלו, כגון לדוגמה שרגעי הזמן נפרדים אחד מהשני, ושחלקי המקום נפרדים אחד מהשני, גם אלו ידיעות, שקיומן אינו מחויב אלא רק אפשרי. כי האדם יודע ... להכיל במחשבתו, את ההפך של הידיעה הזאת. משום שעצם הגדרת הדבר, שוללת את הפך הידיעה עצמה. כי הגדרת רגעי הזמן, היא כזו שכל אחד מהם הוא ישות בפני עצמה. והאפשרות שרגעי הזמן מתרחשים באותו הרגע, היא אינה אפשרית לתפישה ממשית, משום שעצם משמעות הזמן, נוגדת ושוללת את המחשבה שרגעי הזמן הם אחד. וכיוב לגבי מרחב המקום. ואעפכ, חוויית הזמן והמקום של האדם, היא אינה מוכרחת להיות אמיתית, אלא היא רק אפשרית בלבד. והסיבה שהאדם חווה את המקום ואת הזמן, היא רק משום שהאדם בחוויה האישית הסובייקטיבית שלו, חווה הפרדה בין מה שישנו לבין מה שאיננו. שעל ידי הפרדת היש מהאין, נוצרים שינויים, שהם מהווים את הזמן ואת המקום. והפרדת היש והאין, היא רק תחושה של האדם בלבד, אך לא יותר מכך. ולמרות שלא נראה לאדם ...

... איננו והאין ישנו - למה מוכרח שאין שום דבר, ושהיש איננו? ומהו סוד האחדות? והעניין הוא, כי היש ישנו בתוך זמן ומקום. כי מה שלא נמצא בשום מקום ובשום זמן, הוא איננו, שזאת הגדרת האין, שאינו נמצא בשום מקום ובשום זמן, אלא הוא כלום ממש. והנה, הצורה ישנה ומהותה איננה. כי הצורה היא הזמן והמקום, שהם צורות, של האין, שהוא מהות המציאות והוא איננו, משום שהוא ללא צורת הזמן והמקום. ומהות המציאות, שהיא המצוי האמיתי המחויב הראשון, היא ממלאת את כל הצורות כולן, ובלעדיה אין שום חיות לשום דבר ... הן אחת, למרות שהן נפרדות זו מזו. וזה אומר שהריבוי והאחדות הן ישות אחת. כי הצורות של היש שיוצרות את הזמן והמקום, שקיומם תלוי בקיומן של הצורות השונות, וגם המהות האחת של הצורות, שהיא האין, הכל ישות אחת ממש. וזאת ... כל מהות של אחדות, היא רק צורה, ולכן יש מהות פנימית למהות פנימית עד אין סוף, בבחינת המקיפים שמעל הזמן והמקום. שזאת ההתקדמות של החכם האמיתי והאדם השלם, שהגיע אל השלמות. שבכל פעם הוא חווה אחדות גדולה יותר, כי יש ...