... בלי תחושת האני? לדברי אליעד כהן, האדם יכול להגיע למצב תודעתי שבו הוא כבר לא יזדהה עם האני הנפרד שלו, אלא יחווה עצמו כישות אחת עם כל המציאות. דוגמה טובה לכך היא
המקום שבו מתקיימים הדברים: אם ניקח חדר ונוציא ממנו את כל הרהיטים,
המקום עדיין יישאר אותו מקום בדיוק.
המקום אינו משתנה לפי הדברים שבתוכו. כך, אם האדם יצליח להזדהות עם המרחב שבו הכל מתרחש, הוא לא יחווה יותר את הנפרדות בין אני ללא ... אלא דווקא להשתמש בו כדי להבין שהכל מחובר לאינסוף. גם השכל המצומצם של האדם עשוי מן השכל האינסופי. בעזרת חקירה עמוקה ומדויקת של השאלות החשובות ביותר, כמו האם באמת יש
מקום וזמן, האדם יוכל להגיע להבנה השלמה, שבה הוא יחווה שכל דבר שקיים בעולם הוא חלק ממנו עצמו. כדי להגיע לחוויה זו, יש לחקור ללא הפסקה ... בתהליך ההתבוננות, האדם אמור להגיע לנקודה שממנה נוצר האני, ואף לנקודה שלפני האני. במובן מסוים, אין הבדל בין אני ללא אני, אך בו בזמן, האני והלא אני הם אחד.
המקום והזמן - יחסים של נפרדות ואחדות הפיצול הראשון שכל אדם חווה הוא תחושת האני. אך במבט רחב יותר על המציאות, ישנה הבחנה בין הדברים השונים לבין
המקום שבו הם קיימים. החדר יכול להיות מלא או ריק, אך
המקום שבו הוא קיים נשאר קבוע. גם אם נוציא את כל החפצים מחדר מסוים,
המקום שבו הם היו לא משתנה. אם מתייחסים לעצם הוויית האדם כמקום ולא רק כיישות חומרית, עולה השאלה האם ניתן להבחין בין אני ללא אני באותו אופן שבו אנו תופסים חפצים בתוך מרחב.
המקום והזמן הם שתי ישויות שונות:
המקום אומר על
הזמן לא אני,
והזמן אומר על
המקום לא אני. אך ברמה מסוימת, שניהם יכולים להיות חוויה אחת. כאשר אדם מצליח לראות את עצמו לא כיישות נפרדת בתוך
המקום, אלא כעצם
המקום עצמו, אזי מתבטלת ההבחנה בין אני ללא אני. זהו תהליך שבו האדם מפסיק לחוות את עצמו כמציאות מוגבלת, ומתחבר לאחדות שלפני ההגדרה. ... הבנת המציאות התחברות לתודעה רחבה איך לחוות שלמות שאלות על בחירה חופשית משמעות האגו איך לחוות את המציאות האמיתית הנושא הזה של אחדות ונפרדות הוא בכמה רמות, הדברים כל
הזמן מתרחבים עצם זה שהנשמה קיימת זה עצמו תהליך של צמצום והיפרדות. יש אני ולא אני. זה עצמו תהליך של הגדרה, הגדרת האני. הסבל זה ... בין אני ללא אני. ואעפכ האני ולא אני זה אחד. הפיצול הראשון שכל אחד חווה זה האני. מצד המציאות הכללית יש הבדל. יש פה חדר ובחדר יש דברים ויש דבר במקביל לכל הדברים והוא
המקום. גם אם נוציא את כל הדברים
המקום יישאר אותו מקום.
המקום לא משתנה בהתאם לדברים שמכניסים לחדר. נניח שהיישות של האדם זה
המקום, יש את האני יש את הגוף שלי ויש את הכסא והשולחן, הדברים האלה שונים. אבל יש את
המקום המקום נשאר אותו סך מקום בין אם נמלא או נרוקן אותו
המקום כביכול לא מרגיש אותי מבחינתו הוא לא השתנה. אם לדוגמה מישהו מפה היה חווה את עצמו כאילו הוא
המקום האם היה שייך להגיד אני לא אני על דברים.
המקום והזמן הן שתי ישויות שונות
המקום אומר על
הזמן לא אני
והזמן אומר על
המקום זה לא אני. אדם אמור להגיע לחוויה מסויימת שבה הוא לא יחווה אני ולא אני. דבר ראשון, ההיפרדות של האני היא עצמה צמצום. עצם קיומו של האני זה כבר פיצול. קיומו של
המקום זה פיצול. הוא פיצול
מהזמן ולפני זה