... עצמו. והאדם מטעה את עצמו לחשוב, שהוא רחוק מהשלמות של המציאות, למרות שהוא באחדות איתה. ואחכ יש את חוויית הזמן והמקום השגויה של האדם. שגם היא נובעת מהשקר הלא מודע הבסיסי ביותר של האדם, שהוא ההפרדה שהאדם עושה בין היש ...

... ומהותה, זאת ישות אחת ממש. ועל ידי זה שהאדם רואה בעיניו ממש, את השלמות האין סופית ממש, השלמות שגדולה מהמקום והזמן עצמם, כאשר האדם רואה אותה ממש, שהיא עצמה באחדות אחת ממש, עם כל צורה וצורה, אז ממילא האדם חווה, ...

... החיבור של הרצון ושל האין רצון ושל כל שאר הישויות כולן שאינן רצון, והכל מתחבר לישות אחת ממש, באותו מקום וזמן, כולל החיבור שלהן לבחינת מעל הזמן והמקום, כישות אחת, שבה אין שום נפרדות כלל, ובכלל זה שאין שם משמעות למושג רצון. וכאשר הכל אחד, אין הכוונה ... לומר, שמצד המהות של הסיבה, אין שום משמעות למושג סיבה. כי בשורש, היש והאין מתחברים, ואז אין משמעות של זמן ומקום וכולי. ולסיכום: מהות הדבר, היא החיבור של הצורה החיצונית של הדבר, עם כל שאר הצורות ששונות ממנה, והכל מתחבר ...

... שלמות. והשלמות לא נמצאת בשום מקום ובשום זמן. כי כל דבר שישנו, הוא נפרד משאר הדברים במקום ובזמן. וגם הזמן והמקום בעצמם, נפרדים. ואין שום דבר בעולם שיש בו שלמות. ולכן, מי שרוצה שלמות, יש רק דרך אחת להשיג אותה, ... לאותו אין שום דבר. כי האין שום דבר הזה, הוא דבר גדול מאוד. כי הכלום, הוא גדול יותר מכל המקום והזמן. כי בלי צורת מקום וזמן, יש כלום. ומהות המקום והזמן, היא גדולה מהם, והיא הכלום שחסר את הצורה שלהם. ומי שרוצה שלמות, עליו להתחבר אל אותו שום דבר וכלום, ... את עצמו מיהו ומהו, ומהו העולם הזה שבו הוא נמצא וכולי, על ידי זה האדם רואה ומבין את מהות הזמן והמקום שהיא כלום ממש, ואז האדם מבין שהוא גם רק כלום ממש, וגם בו זמנית, הוא גם רק משהו ממשי, ...

... האחדות קיימת בעומק פנימיות המציאות שלנו, ככ עמוק עד שהיא נמצאת מחוץ למקום ממש. ואעפכ היא ממלאת את כל המקום כולו. וכך גם האחדות של החכם האמת, שהיא לא נמצאת כלל בתוך דבריו ומעשיו, ואעפכ היא ממלאת את כל ... דבר שיש בעולם, הוא רואה ומכיר מיד על כל שכל שהוא, מהיכן הוא נלקח. ובשורשם, כל השכלים נלקחים מאותו המקום. אך אעפכ כל אדם ואדם, הדיבור שלו נלקח מעומק שכל מסוים, מהצד של זה שאומר את השכל. והחכם האמיתי, ... רואה ומכיר את רמת עומק השכל של כל אחד ואחד, והוא מבין מיד, האם השכל הזה נלקח מהאחדות שנמצאת מחוץ למקום ולזמן ממש, או שמא השכל הזה נלקח מאיזו אחדות שקרית, שהיא רק מתחזה לאחדות האמיתית. וכל זמן שהאדם עצמו הוא ...

... / אולי / כנראה / נראה לי - על חיים שאינם חיים והעניין הוא, כי רוב האנשים בעולם ברוב הזמן, נאחזים בדעות וברעיונות שונים, שהם עצמם יודעים ומבינים שהם לא בטוחים בהם באמת, אלא שהם בטוחים בהם רק באופן ...

... אני? האם אני מה שאני רואה? ואולי אני אוסף של חוויות? ואם כן, אז האם האני שלי משתנה כל הזמן? והאם לאירועים עצמם יש תודעה? ואיך נוצרתי לפתע פתאום? ומה גורם לי לחוות את עצמי כישות נפרדת? והאם אני ... צורה אחרת. ואחכ כאשר האדם מתבונן עוד, הוא רואה ומבין, שהוא וכל מה שישנו, אלו בעצם צורות של חיבורי זמן ומקום. כי יש זמן ומקום אין סופיים, שבתוכם יש הרבה צורות, שהם כל הדברים שקיימים, וכל האירועים שקורים וכולי. והאדם הוא לא יותר מאשר ... כל שאר הצורות והישויות, שנפרדות זו מזו, בצורתן במקומן ובזמנן, אבל באמת הן בעצם כולן רק צורות שונות של מקום וזמן. כי קיומו של האני, תלוי בקיומו של מה שאינו אני. כי משמעות וחוויית האני, תלויה במשמעות וחוויית הדבר שאינו אני. והאני וגם מה שאינו האני, שניהם קיימים בתוך המציאות. ולכל ישות יש את המקום ואת הזמן שלה. ובלי שיהיה מקום וזמן, אין אפשרות קיום לשתי ישויות שונות, ואז ממילא אין קיום, גם לא לאני של האדם. כך שהאני של האדם, הוא ישות שקיימת בתוך מקום וזמן, בדיוק כמו כל שאר הישויות שקיימות בתוך המקום והזמן, שהם ההוויה של כל מה שנמצא בתוכם. והמקום והזמן, ממלאים ומקיפים את כל מה שנמצא בתוכם. ואחכ כאשר האדם מתבונן עוד, הוא רואה ומבין שגם המקום והזמן האלו, גם הם רק צורות של משהו אחר, שהוא חסר את צורת המקום והזמן, שהוא האין סוף, החסר הגדרה, הכלום, האין, ההעדר המוחלט, שהוא המהות של המקום והזמן, וממילא, גם של כל מה שבתוכם. והאדם מבין, שהאני וגם מה שאינו האני של האדם, מהותם נפרדת מהם, ובה ... מבין, שהאני והעולם שנפרד ממנו, והמחשבה שמחברת את האדם עם העולם, בשורשם ובמהותם הם אחד ממש, ללא כל הפרדת מקום וזמן. והיודע, והדבר הידוע, והידיעה, הם כולם בשורשם מהות אחת, ללא שום הפרדת מקום וזמן כלל. ואז האני בעצם מבין, שהוא כלום ממש, העדר מוחלט, איננו, ושאין לו שום הוויה כלל. ושאותו האין הוויה, ... את קיומו העצמי בכלל, אלא הוא חוזר להיות מה שהוא היה בהתחלה, דהיינו, ישות אחת ממש עם הכל, ללא הגדרת מקום וזמן, דהיינו, כלום. ואחכ כאשר האדם חוזר לתודעה שלו (יש מאין) ומתבונן בנל, הוא מבין את האמת, שהוא גם רק ...

... בו זמנית ממש, ישות אחת ממש. ואין שום הפרדה ויש אחדות מלאה, בין הנפרדות שלהם, לבין האחדות שלהם. כי המקום והזמן וכל הנפרדות, הכל קיים, גם בתוך הכלום. וגם שם יש נפרדות מלאה ממש. אלא ששם למרות הנפרדות, הכל גם ... לתפוש בתוכו דברים, שהגודל שלהם הוא גודל אין סופי. והמציאות עצמה, יש בה ישויות שהן אין סופיות בגודלן. כגון המקום והזמן, שהגודל שלהם הוא אין סופי. והאדם לא יכול בבת אחת, לראות בעיני שכלו, את כל המקום והזמן בראיה אחת. והאדם גם לא יכול לתפוש במחשבתו דבר והיפוכו בבת אחת. כגון לדוגמה, שהאדם לא יכול לחשוב על דבר שהוא בשלמות קיים, וגם בשלמות לא קיים, בו זמנית באותו המקום ובאותו הזמן. והאדם כן יכול לחשוב על ישות כזאת, אבל רק בשתי מחשבות שונות ובשני רגעים שונים. אבל האדם לא יכול ... קיימים. כמו לדוגמה העניין של מהות המציאות והיש. שמהות היש, היא האין, והם ישות אחת ממש. כי היש נמצא בתוך המקום והזמן, שמהותם, חסרה את הצורה שלהם, והיא כלום ממש, שהוא ההוויה של המקום והזמן ושל כל מה שישנו בתוך המקום והזמן. ויש מציאות אחת שמקיפה את הכל, ויש מצוי אחד ראשון, שקיומו מחויב ושאין שום אפשרות, שהוא לא יהיה קיים. ... מציאות. ואין שום דרך בעולם, שלא יהיה קיים שום דבר כלל. כי המציאות תמיד קיימת (המציאות, היא אינה היקום והמקום והזמן. המציאות פירושו, הדבר שנמצא. והמקום והזמן נמצאים בתוך המציאות, שקיימת גם בלעדיהם). וגם אם אין מקום וזמן כלל, עדיין יש מציאות כלשהי. ואיך שלא נסתכל על העניין, יש דבר אחד שממלא את כל הדברים כולם, גם את המקום ואת הזמן. וממלא את המקום ואת הזמן, פירושו שהוא לא תופס מקום וזמן, ושהוא בתוכם, בעומק, שהוא פנימי יותר מאשר הצורה שלהם. והדבר הזה, הוא גם מקיף את הכל. כי יש מציאות ... כל הצורות, נשארים עם ישות חסרת כל צורה. ואז הכל מתאחד. כי כאשר הכל חסר כל צורה שהיא, הרי שאין זמן ומקום, והכל אחד ממש. ומהות כל הדברים, היא אחת ממש. שיש דבר אחד, שממלא ומקיף את הכל, שהוא המכנה המשותף ... להבין את המציאות. שאז האדם לא חווה את הטוב של המציאות ולא מרוצה ממנה. והאדם המוגבל שכלית, מנסה כל הזמן להחליף את הצורות של המציאות. והוא לא מבין, שהוא לא יכול להחליף, את מהות הסבל שלו. כי הסבל נוצר, ...

... לפני שהוא היה. כי הטועים חושבים, שהאדם היה נשמה לפני שהוא היה. והעוד יותר טועים, הם חושבים, שהנשמה היא מחוץ לזמן ולמקום, שזו שטות מוחלטת. והאמת היא, שהנשמה / תודעה, גם היא בתוך הזמן והמקום. כי יש מקום וזמן לנשמה, ומקום וזמן אחר, לכל מה שהוא אינו הנשמה של האדם. והנשמה הנפרדת, היא בתוך מקום וזמן. ולפני שהאדם היה נשמה, לפני כן הוא לא היה קיים כלל. דהיינו, הוא היה כלום ממש, ללא שום תודעה ...

... בסך הכל תחושות של האדם. והממשות, היא רק תחושה של האדם, שהאדם קורא לה ממשות. אבל מצד האמת, מרחב המקום כולו שאותו רואה האדם, מרחב המקום כולו לא תופס שום מקום כלל. והמקום כולו, הוא לא יותר מאשר חוויה בתוך המחשבה של האדם. והמקום עצמו, עשוי משום מקום, והוא נמצא בשום מקום. ומרחב מקום אין סופי, נכנס בתוך מחשבה אחת קטנה, שהיא חסרת מקום ממשי. וכך גם כל הזמן כולו, שחוויית זמן אין סופית, נכנסת כולה לתוך רגע אחד של מחשבה אחד. וברגע אחד של מחשבה אחת, אפשר להכניס לתוכה, תחושה של אין סוף מקום וזמן. וכל המקום והזמן שבתוך החלום, הם נמצאים רק בתוך המחשבה של זה שחושב את החלום. וכך גם המציאות שלנו כולה, היא נמצאת כולה, בתוך זה שחושב אותה, שהוא האלוהים, דהיינו, האחדות של המציאות, ששם הכל אחד, ללא שום מקום וזמן ממשיים. והתודעה של האדם, כמו גם כל שאר הדברים שישנם, כולם נמצאים בתוך מציאות אחת, שהיא מקיפה ומהווה ומחייה וממלאת, את כל הדברים כולם. ואפילו הזמן והמקום שלנו, גם הם נמצאים בתוך המציאות שמקיפה אותם, שהיא בעצם ההוויה שלהם. והמהות של כל הדברים, היא אחת. ואין ... מהות, יש מהות אחרת שקודמת לה, עד שמגיעים אל המהות הראשונה, שהיא האחדות של המציאות, ששם אין שום צורת מקום וזמן כלל, דהיינו, ההעדר המוחלט והאין המוחלט. וזאת היא המהות של התודעה ושל הדומם ושל כל המציאות שלנו. והכלום, שהוא ...