לפעמים, כאשר האדם מתקרב אל האחדות של המציאות, הוא מרגיש סוג של ריקנות וחוסר הנאה. כי האדם רגיל ליהנות, מכך שהרצון שלו מתמלא. וכאשר האדם מתקרב אל אחדות, שהיא נפרדת מהנפרדות, אז הוא בעצם מרחיק את עצמו, מכל ההיאחזות שלו בכל הצורות כולן. ואז ממילא אין לו שום צורה ורצון מוגדר, שאותו הוא רוצה, ואז הוא מרגיש ריקנות וחוסר הנאה.

והכל זה רק משום, שהאדם מנסה להתקרב למקום מוגדר אחר, שבו הכל אחד ממש בצורה מוגדרת. וממילא, לא שייך לרצות בו שום דבר מוגדר, ולכן לא שייך ליהנות ממילוי רצון כלל.

והאחדות של אמת, היא עניין אחר לגמרי. כי היא לא נפרדת מהנפרדות, והיא כולה תלויה בהבנה בלבד. והבנה בלבד, פירושו הבנה בלבד, ולא שום דבר אחר. כי כאשר האדם חווה צורה כלשהי, הוא בעצם חווה חיסרון. כי הצורה, חסרה את כל מה שנפרד ממנה.

ומי שהשכל שלו מספיק גדול, דהיינו, שכל אמיתי שמבין את המציאות, הוא רואה את האמת. שבאמת, הצורה הסופית ומהותה, זאת ישות אחת ממש. ועל ידי זה שהאדם רואה בעיניו ממש, את השלמות האין סופית ממש, השלמות שגדולה מהמקום והזמן עצמם, כאשר האדם רואה אותה ממש, שהיא עצמה באחדות אחת ממש, עם כל צורה וצורה, אז...