... אחרי פעם, זה עדיין בשום דרך, לא גורם לתהליך הזה, להיות מוכרח בצורה כלשהי. ובכל רגע ורגע, תמיד יש אין סוף אפשרויות, כיצד המציאות יכולה להיות, ותמיד יכול להיות, שבדיוק עכשיו, הכל יהיה אחרת מהפעם הקודמת. ולכן שום דבר, הוא ...

... לישות אחת. וכך הלאה, מהות פנימית יותר ויותר. וכל העומקים של האחדות האלו, הן פנימיים אחד יותר מהשני עד אין סוף. אבל הם גם ישות אחת ממש, כי מהותם ומהות האחדות שלהם היא אחת. והאדם לא יכול להבין אחדות אחת, ...

... הוא יודע את האמת וגם מרגיש את האמת. שכל העולם שלנו הוא בדיוני לגמרי, והוא רק אפשרות אחת, מיני אין סוף אפשרויות שונות של המציאות.

... לנקודת ההתחלה, שבה יש סיבה ראשונה לכל הסיבות (או לנקודה שבה, לכל סיבה יש סיבה אחרת שקודמת לה עד אין סוף, שזה זהה לכך שיש סיבה ראשונה, שלא קודמת לה כל סיבה אחרת. וכפי שכבר ביארתי במקום אחר). וכאשר האדם ... ואז כל הנפרדות נעלמת לגמרי, ואז האדם לא יכול לסבול כלל. ואז מה שנשאר לאדם, זאת הנאה שנובעת מהדבקות לאין סוף (והיא שונה מההנאה של מילוי הרצון תוך כדי מודעות עצמית. וכפי שכבר ביארתי במקום אחר. וההנאה של המילוי רצון, ... מבין ומרגיש, שהרצון והאין רצון הם אחד ממש, ממילא הרצון הסופי והמוגדר של האדם מתבטל, וממילא יש לאדם רצון אין סופי, דהיינו, רצון שאינו מוגדר, אלא מותאם תמיד למציאות כפי מה שהיא. ומי שיתבונן עוד יראה, כי הסיבה לכך שרצונו ... סובל, מכך שתמיד יש לו תחושת חסר ורצון עצמי. ויש גם מצב נוסף, והוא שמי שזוכה להגיע לביטול המושלם לאין סוף, דהיינו, זוכה להיכלל בשלמות בתוך השלמות של המציאות (בחינת רצוא) בבחינת ביטול לאין סוף, אז כאשר הוא חוזר מהביטול, לעצמו ולישות שלו (בחינת ושוב), אז נשאר בשכל של האדם רשימו ורושם וסימן מהביטול ... לו שום תודעה עצמית כלל. וכאשר האדם מודע לנפרדות העצמית שלו משאר המציאות, אז הרשימו שיש לאדם מהביטול שלו לאין סוף, הוא בעצם גורם לכך שהסבל של האדם יהיה רק חיצוני בלבד. כי כאשר האדם נמצא בשכל שלו, אז ברמה ... האדם בוחר בבחירה מלאה אמיתית, את זה שרע לו. ואת זה האדם מבין, רק אחרי שהוא זוכה להגיע לביטול לאין סוף הנל. ונסכם: שיש רק שתי אפשרויות. והראשונה היא שהאדם משתמש בשכל שלו, ומתבונן אל תוכו, ורואה את השלמות של ... נכנסה באדם ללא כל בחירה. כי האדם חוזר אל התודעה של עצמו, בתהליך שקורה מעצמו. כי כאשר האדם מבוטל לאין סוף, לא שייך שום רצון ותודעה שמהם האדם יחזור לעצמו. והדבר מצד אחד קורה על ידי האני האמיתי של האדם ...

... והיא שאלוהים יש לו אהבה עצמית גדולה מאוד, ואלוהים מנסה להתרבות ולהגדיל את עצמו לגודל יותר גדול, מאשר גודל אין סופי. כי אלוהים הוא אין סופי. ואלוהים הוא ככ אוהב את עצמו, עד שאפילו האין סופיות שלו, לא מספיקה לו. ולכן אלוהים מנסה להתרבות. ואז הוא לוקח חלקים ממנו, ומפריד אותם ממנו. ומאחר שתהליך ההפרדה, ... גורע מהתכונות של מהות הדבר, ממילא זה אומר שגם לאחר הצמצום, הישות המצומצמת זהה לחלוטין למהות של עצמה, שהוא האין סוף. ואז ממילא יש לנו ריבוי של אין סוף. ואעפכ גם תהליך של התרבות, גם הוא סוג של התאבדות והשמדה עצמית. ולמה? משום שהתרבות, פירושה ליצור עוד ישויות ... המקורית, הרי שיש כאן סוג של צמצום של הישות המקורית הראשונה. כי המציאות מכילה בתוכה רק ישות אחת שהיא אין סופית. ועכשיו אחרי הבריאה של הנפרדות, יש כאילו פחות מקום לישות השורשית, שמנסה להתרבות. כך שגם התרבות, פירושו התאבדות. כי ... וזה סוג של התפתחות, אבל גם של התאבדות. ומצד נוסף, גם התאבדות היא סוג של התרבות. כי ההתאבדות של האין סוף, היא בעצם השמדת הישות האין סופית כישות אחת, והפיצול שלה להמון ישויות סופיות, שיהיו כמה שיותר קטנות וסופיות עד כמה שאפשר, ועד כמה רחוק שאפשר מהאין סוף המקורי. והאמת היא, שהכל אחד. דהיינו, שיש כאן דבר והיפוכו. כי מצד אחד היש והאין הם שני הפכים. ומנקודת המבט הזו, האלוהים משמיד את עצמו, כי הוא מצמצם את האין סופיות שלו. אבל מנקודת מבט נוספת הכל אחד ממש. דהיינו, שגם אחרי הבריאה, הכל כמו לפני הבריאה. וכל סוף, הוא אחד עם האין סוף. ויש לנו ריבוי של ישויות אין סופיות. שרק כלפי חוץ הן נראות כנפרדות, ולכן זו התרבות. אך זו לא התאבדות או צמצום אמיתי, כי מצד האמת ...

... משמעות. וזה משום, שהוא נאחז באחדות, שהיא נפרדת מהנפרדות. שהוא נאחז באחדות, שהיא שאין שום משמעות לנפרדות שלנו, ושהמשמעות האין סופית, היא נפרדת מכל הדברים כולם. ועל ידי המחשבה הזאת, האדם באמת חווה שהמשמעות נפרדת ורחוקה מכל הדברים כולם, ועל ידי זה הוא לא חווה את המשמעות שיש בכל דבר. אבל, האחדות האמיתית פירושה הוא, שהמשמעות האין סופית שנפרדת מכל דבר ומכל צורה שהיא, היא בו זמנית באחדות מוחלטת עם כל דבר שהוא. כי קודם כל האדם ... שהיא המשמעות, מנקודת המבט, שלפני כל האירועים כולם. וזו עדיין הבנת אחדות של שקר. ואחכ על האדם להבין, שהמשמעות האין סופית, והשלמות האין סופית, שהיא כמובן לא נמצאת בתוך שום צורה כלל, כי היא אין סופית והיא חסרת כל צורה, היא עצמה נמצאת באחדות מוחלטת, רק בתוך הצורות עצמן, ובתוך כל צורה וצורה בשלמות. כי קודם שהאדם מבין את האחדות האמיתית של המציאות, אז הוא לא יודע מהי המשמעות האמיתית והאין סופית של המציאות, והוא גם לא יודע ולא יכול לחוות אותה, בכל צורה של המציאות. ולו רק, משום שהצורה, היא הפך השלמות. אבל על ידי השכל שהחכם האמיתי מגלה, על ידי זה האדם רואה ומבין, שהכל אחד. כי השלמות האין סופית שנמצאת מחוץ לכל המקום והזמן, שאין בה שום צורה כלל, היא באחדות מוחלטת עם כל צורה שהיא. שכל צורה, היא שלמה באמת, למרות שהיא רק צורה מצומצמת. וזהו דבר שהוא נגד השכל, שהצורה תהיה באחדות, עם המהות האין סופית שלה. כי הצורה היא יש מקום וזמן, והמהות היא אין מקום וזמן, ואלו שני הפכים מנוגדים. ולכן המשמעות והשלמות, ... לאדם כרחוקה מכל הצורות, כי בשום צורה אין שלמות. ואעפכ החכם האמיתי מגלה לאדם, שהכל אחד ממש. כי השלמות האין סופית שמחוץ למקום ולזמן, היא באחדות עם כל אחת מהצורות שבתוך המקום והזמן, והכל אחד ממש. ועל ידי זה שהאדם ... ומיד חווה את השלמות האמיתית, שיש בכל דבר. כי הוא זוכר ומבין, שהנפרדות והאחדות, הם ישות אחת ממש, ולכן האין סוף, מחובר אל הסוף באחדות אחת. וכאשר האדם מנסה להבין את האחדות ואת המהות ואת המחויב, אז הוא עושה זאת, ... שהמהות והצורה הם אחד, והנפרדות והאחדות הם אחד בשלמות, עד שאין שום אחדות ומהות כלל, אלא הכל אחדות אחת אין סופית, למרות הנפרדות של הצורות. אבל האדם שמאמין לשכל שלו, שהיש והאין הם נפרדים, הוא לא מסוגל לראות בכל צורה, ... ולחוות אותה, בתוך הנפרדות עצמה. וכל זה, רק על ידי זה שהאדם רואה את האמת, שהכל אחד ממש. ושהאחדות האין סופית, ששם הכל אחד והכל טוב, היא באחדות מוחלטת עם כל צורה של המציאות, שזה נגד השכל האנושי, ואעפכ זה ...

... שאינו שלם, הרי שזהו לא רצון של אמת, כי יש סיבה אחרת שקודמת לו. ורצון של אמת, הוא רצון אין סופי. ואין דבר העומד בפני הרצון. וזהו רק כאשר הרצון, הוא רצונו של אלוהים (הכוח הראשון). ורצונו של אלוהים, הוא רצון אין סופי, שלא קודמת לו שום סיבה אחרת. ושום דבר שבעולם, לא יכול לעמוד כנגד רצון שכזה, משום שהרצון הזה הוא זה שיוצר את העולם. וכאשר יש לאדם רצון אין סופי, הרי שאין דבר העומד בפני הרצון כפשוטו ממש. ואז האדם מקבל את כל מה שהוא רוצה בשלמות. ורצון אין סופי, הוא רצון שממלא את האדם בשלמות. דהיינו, שכל הרצון של האדם, כולו ממוקד רק בדבר אחד ויחיד. כי כל ... ממוקד רק בדבר אחד בלבד, עד שכל הרצונות של האדם מתבטלים לגמרי ממש, הרי שאז הרצון של האדם הוא אין סופי, כי אין לו סוף וגבול, שהוא רצון פשוט. וכאשר האדם רוצה ברצון אין סופי להבין את האמת, אז כמובן הוא מקבל את מה שהוא באמת רוצה, שזה להבין את האמת ולהתאחד איתה. כי ... את האמת באמת. והשאלה הנשאלת היא, מאחר שהאדם מבין, שכדי להבין את המציאות באמת, לשם כך הוא צריך רצון אין סופי להבין את המציאות באמת, שזה ורק זה נקרא רצון של אמת, ובלי זה האדם הוא מרחיק את עצמו מהאמת של המציאות. אז ממילא השאלה הנשאלת היא, כיצד יכול האדם, להביא את עצמו לרצון אמיתי ואין סופי לידיעת האמת? והתשובה היא, כי על האדם לעשות בירור של הרצון העצמי שלו. כי הרצון הראשון של האדם, הוא רצון אין סופי שעליו נשענים כל הרצונות של האדם, ושממנו נובעים כל הרצונות של האדם. (ובסוף הדרך יבין האדם, כיצד הרצון הפנימי ... להשגת הרצון הפנימי של האדם. וכאשר האדם מבין את הדבר הזה, אז מי שרוצה להתחבר לרצון הראשון, שהוא הרצון האין סופי האמיתי שלו, לשם כך עליו לחקור ולגלות, על מה נשענים ומהיכן נובעים, כל הרצונות שלו. ובפשיטות, על האדם לשאול ... רצון עצמי, הרי שהוא גם לא באמת יודע מה באמת הוא רוצה. כי הוא לא באמת מבין את הרצון האין סופי, שמניע את כל הרצונות שלו. (ואיך רצון אחד מלובש באין סוף רצונות משתנים, זהו עניין אחר וכפי שכבר ביארתי מקום אחר). ועל האדם לחקור ולגלות, מה הסיבה שבגללה יש לו ... הוא רוצה, ולמה הוא רוצה את מה שהוא רוצה, על ידי זה האדם מעורר ומגלה בתוכו את הרצון הראשון האין סופי שלו, שבמקרה הוא מתאחד עם המציאות. ונמצא אם כן, כי על ידי הבירור שהאדם עושה לשורש הרצון שלו, על ידי זה האדם מגיע לרצון האין סופי שלו, והוא רואה את האמת המלאה, ומתאחד עם המציאות על ידי ידיעת האמת, וכל רצונו מתמלא בשלמות שאין שלמות ... ואיך יברר האדם את שורש הרצון שלו? ואיך יגלה האדם את הרצון הפנימי ביותר שלו? ואיך יגיע האדם לרצון אין סופי לידיעת האמת? תשובה: על ידי זה שהאדם הולך במסירות נפש, אחרי נקודת האמת שלו, למרות שהיא לא מוחלטת. והכוונה ...

אהבה אין סופית = שנאה אין סופית = אין הבדל, בין אהבה לבין שנאה כי לאהוב את הכל בשלמות, ולשנוא את הכל בשלמות, זו בדיוק אותה ... של דבר, יש רגש אחד כלפי כל הדברים כולם, ואז אין שום משמעות לאהבה ולשנאה. ועוד נוסיף, כי באהבה אין סופית, הישות שאוהבת, לא מסוגלת לחוות שום הפרדה כלל, מהישות הנאהבת שאותה היא אוהבת. ובאהבה אין סופית, הישות האוהבת, מתאחדת עם הישות הנאהבת, לישות אחת ממש. עד שאין שום קיום נפרד, בין הישות האוהבת, לבין הישות הנאהבת. כך שאהבה אין סופית אמיתית, היא מבטלת את הישות הנפרדת של הישות הנאהבת, והיא גורמת לה להתבטל כנפרדת, ולהיכלל כישות אחת, עם הישות האוהבת. ונמצא אם כן, כי אהבה אין סופית, מביאה למצב שבו קיימת רק ישות אחת, שמאחדת את הישות האוהבת ואת הישות הנאהבת. וכך גם לגבי שנאה אין סופית. שיש שנאה אין סופית ככ גדולה, עד שהישות השונאת, לא מסוגלת להכיל את זה, שהישות השנואה, קיימת גם היא באותה המציאות, במקביל לקיום ... לגמרי. ואז הקיום של הישות השנואה, נכלל בקיום של הישות השונאת, ונשארת קיימת רק ישות אחת. בדיוק כמו באהבה אין סופית. ואהבה אין סופית, לא מסוגלת להכיל את קיומה הנפרד של הישות הנאהבת, מרוב גודל האהבה. שאין אפשרות להכיל את הנפרדות של הישויות ... עד שיש אחדות בין הישויות השונות. אבל חוסר היכולת להכיל את קיומה של ישות שנפרדת ממך, היא גם שנאה אין סופית, שלא מוכנה להכיל את הנפרדות של הישות האחרת ששונה ממנה. כך שבסופו של דבר, שנאה ואהבה בעוצמה אין סופית, לא מאפשרות לשום דבר להיות קיים כנפרד מהן, ואז הן מתאחדות אחת עם השנייה, והשנאה והאהבה מתבטלות. בדיוק כמו אצל אלוהים, שהכל אחד ממש. ויש שנאה, שאינה אין סופית, שהיא לא רוצה להיות באחדות עם הישות שאותה היא שונאת. ולכן הישות השנואה, קיימת כנפרדת מהישות השונאת. אבל אם השנאה תתגבר, אז הישות השנואה תתרחק למרחק אין סופי, דהיינו, תיעלם לגמרי, ותישאר רק ישות אחת. וגם אהבה שאינה אין סופית, שהיא מסוגלת להכיל את זה שהישות הנאהבת, קיימת בפני עצמה. ושהיא מוכנה לאפשר את קיומה הנפרד, של הישות הנאהבת. כי אם האהבה תגדל לגודל אין סופי, לא תוכל ישות אחת להיפרד מהישות האחרת, ואז הן יתאחדו. והקיום של ישויות שונות, שנפרדות זו מזו, אפשרי, רק ... אין שום קיום לשום ישות אחרת כלל. והכלל העולה הוא, שכאשר יש רק אהבה או רק שנאה בלבד בגודל אין סופי, אז אין שום קיום לשום דבר בעולם. והקיום של כל הדברים שבעולם, הוא אפשרי, רק כאשר יש צמצום של ...

... בה שום הגדרה ושום הפרדה כלל. ותלמיד כזה, הוא עדיין יכול ללמוד טוב יותר, אחדות גדולה עוד יותר, בבחינת אין סוף אין סופי, שהוא גם נפרד וגם אחד במהותו, בחינת ריבוי האלוהים וריבוי המקיפים שמעל האין סוף. וכל זמן שהאדם עדיין לומד את השכל של האחדות, ושהשכל של האחדות נפרד ממנו, הרי שהוא עדיין תלמיד של ...

אלוהים - האם הוא אוהב או שונא את המציאות? אהבה אלוהית, אין סופית - שנאה אלוהית, אין סופית - אחדות אלוהית, אין סופית ובו יתבאר, כיצד אלוהים עצמו חווה את המציאות? האם הוא אוהב, או שונא את המציאות? ויש כאן 4 נקודות ... הפרדה בין אהבה לבין שנאה. ולכן, אלוהים לא שונא ולא אוהב את המציאות. ובפרט, שאצל אלוהים הכל הוא בגודל אין סופי. ולאהוב באהבה אין סופית, זה מבטל את המשמעות של האהבה. כי כאשר יש רק אהבה בלבד ואין שום שנאה כלל, ממילא אין שום משמעות לאהבה. ואם אלוהים אוהב את הכל באהבה אין סופית בלבד, ללא טיפה אחת של שנאה, הרי שאין אצלו שום משמעות לאהבה. כי כאשר יש רק אהבה בלבד, בלי שום שנאה כלל, הרי שאין לאהבה שום משמעות. וגם להפך, שאם אלוהים שונא את הכל בשנאה אלוהית, דהיינו, שנאה אין סופית, הרי שאין שום משמעות לשנאה. כך שאצל אלוהים, אין שום הפרדה בין שנאה לבין אהבה. שזהו רגש של שלמות האהבה ושלמות השנאה, כישות אחת. שיש אין סוף אהבה ואין סוף שנאה בבת אחת. דהיינו, רגש שלא ניתן להגדיר אותו, כאהבה או כשנאה, אלא רק כאחדות של אהבה ושנאה כאחד. ... אין אהבה ושנאה וכולי. ויש גם נקודת מבט נוספת, שבה, אלוהים אוהב את כל המציאות כולה, באהבה אלוהית, אהבה אין סופית (פחות אחד, כדי שתהיה משמעות לאהבה עצמה). ולמה אלוהים אוהב את הכל באהבה אין סופית? משום שהוא נמצא באחדות מוחלטת עם כל המציאות כולה. כי הוא מהווה את כל המציאות כולה. וכאשר הכל נמצא ... מחזיר לנקודת המבט שבה הכל אחד. ומנקודת מבט נוספת אפשר לומר, שאלוהים שונא את כל המציאות, בשנאה אלוהית, שנאה אין סופית (פחות אחד כנל). כי אלוהים הוא הניגוד הגמור, של כל מה שישנו. וכל מה שישנו, נפרד מאלוהים, בתכלית ובשלמות ההפרדה. כי אלוהים, הוא הנפרדות הגדולה ביותר. שהוא נפרד בריחוק אין סופי, מכל צורה שהיא. והוא ההפך הגמור, של כל מה שישנו. וכל מה שישנו במקביל לקיומו של אלוהים, הוא מתנגד לקיומו של אלוהים. כי אלוהים הוא אין סופי. וכל מה שקיים מבלעדיו, הוא בעצם מאיים על קיומו של אלוהים, ומצמצם את קיומו של אלוהים, ומסתיר את קיומו של אלוהים. ולכן, אלוהים רחוק בריחוק אין סופי, מכל דבר שישנו. עד שמנקודת מבט מסוימת, אלוהים בכלל לא מכיר בקיומה של המציאות. כי בעיניו, אין עוד מלבדו, והמציאות לא קיימת כלל. ולכן, אלוהים שונא את המציאות, בשנאה אין סופית, כי היא ההפך הגמור שלו. ואפשר עוד לומר, שאלוהים אוהב את המציאות באהבה אין סופית, דווקא בגלל שהיא ההפך שלו. שעל ידי זה, היא משלימה אותו, כי היא הניגוד שלו. ומנקודת המבט הזו, אלוהים גם שונא את המציאות בשנאה אין סופית, דווקא מנקודת המבט, שהמציאות נמצאת באחדות איתו. שעל ידי זה הוא חווה חיסרון אין סופי, כי אין מה שישלים אותו, כי אין את הניגוד שלו. ולכן הוא שונא את עצמו ואת המציאות, שאין בה ...