... האפשרי (אפשרי המציאות) נכלל במחויב (מחויב המציאות). דהיינו, שכל מה שקיומו הוא אפשרי ומצומצם, הופך להיות מחויב המציאות ובגודל אין סופי. כי כאשר היש והאין הם אחד, אז הנפרדות והאחדות נכללות זו בזו, כישות אחת. ואז אין שום חיסרון בשום ... כדבר והיפוכו. אבל בשכל שבו הכל אחד, שם ניתן להבין, שבאמת, גם הכל אחד, וגם בו זמנית יש נפרדות אין סופית. כי אחדות אמיתית, היא כאשר יש רק נפרדות וגם רק אחדות בו זמנית כישות אחת. שאין הבדל בין הנפרדות ... אי אפשר לדעת שאתה נהנה, כאשר אתה חווה רק הנאה. ולכן מצד הנפרדות, יש גם את הנפרדות. שבה יש אין סוף מקום וזמן, דהיינו, צמצום של טוב ורע. והחכם האמיתי שותק, דהיינו, מתחבר אל האחדות, על ידי זה שהוא מבטל ... ואין שום אפשרות להכיר יותר או פחות את האחדות של המציאות. ואעפכ באחדות, שבה הכל אחד ממש, יש גם אין סוף צורות שונות. כי האחדות, היא החיבור של כל הצורות. וכל התחדשות שכלית / התחדשות רגשית שיש לאדם, הוא בעצם ... ההנאה היא, כאשר האדם מבין שהכל אחד ממש. שאז, הצורה ומהותה הם אחד ממש. ואז האדם חווה את השלמות האין סופית שיש בכל דבר, באחדות אחת ממש. ולכן, גם חכם אמיתי, גם הוא נהנה מהנאה גשמית. אלא, שאצלו ההנאה הגשמית, ... הוא אינו יודע שבאמת הצורה הסופית, היא מושלמת. אבל מי שהוא חכם אמת, שהוא יודע שיש ריבוי אלוהות, שיש אין סוף אלוהים, דהיינו, אין סוף ישויות שונות, שהן בגודל אין סופי, הוא גם חווה הנאה אין סופית, בכל צורה מצומצמת. ואיך יזכה האדם לזה? תשובה: על ידי הבנת האחדות. דהיינו, ככל שהאדם יבין טוב יותר, כי ...

... והרע יכול להיות קיים, רק כאשר יש לאדם רצון מוגדר, שהמציאות תהיה כך או אחרת. כי מצד המציאות, יש אין סוף אפשרויות, כיצד היא יכולה להיות בכל רגע ורגע. כי הפוטנציאל של המציאות, דהיינו, כמות האפשרויות של המציאות, היא אין סופית. ובכל רגע ורגע, האדם חווה אפשרות אחרת של המציאות, מתוך אין סוף אפשרויות אפשריות של המציאות. והסיכוי שהאדם ירגיש רע, הוא כפי רמת ההגדרה של האדם, את מה שהוא בדיוק רוצה. כי יש אין סוף אפשרויות כיצד תהיה המציאות. ויש אין סוף אפשרויות, מה האדם יכול לרצות שיקרה. וככל שהאדם מגדיר טוב יותר, מה בדיוק הוא רוצה שיקרה, כך גם גדל ...

... יש מאין ואחדות ההפכים - חלק 2 והאדם שוכח, שבכל רגע של מציאות ובכל נקודה של מקום, יש פוטנציאל אין סופי של אין סוף צורות. ורק הטועה חושב שהצורה של הרגע הקודם, מחייבת את הצורה של הרגע שאחריו להיות כפי מה שהיא. כי ... בכלל על צורה שנמצאת במקום ובזמן אחר?! ואף אחד לא מחליט איזו צורה תהיה איפה. אלא שיש מקום וזמן אין סופיים, שבהם יש את כל הצורות כולן. והתודעה של האדם חווה בכל פעם רצף כלשהו של צורות, לפי הזמן והמקום ... כל ההוכחות האלו, הן כמובן שקר מהמון סיבות (כפי שכבר ביארתי במקום אחר). אך ההבנה שהמקום והזמן קיומם הוא אין סופי, ובתוכם יש אין סוף אפשרויות באין סוף מקום וזמן, היא ממילא שוללת את כל החשיבה על קיומו של אלוהים וכולי. וגם אלוהים הוא לא יכול להיות ראשון ואין סופי, כי גם הוא נבדל במקום ובזמן משאר הדברים ששונים ממנו וכולי כנל. ונמצא אם כן, כי אין מצוי ראשון, ... הנפרדות היא הייתה הווה ותהיה תמיד לנצח נצחים. והשאלה מי יצר את העולם וכולי, היא שאלה טיפשית. כי יש אין סוף מקום וזמן, ללא כל נקודת התחלה, וללא כל הגבלה של צורות וכולי כנל. (ומתחילת הזמן עד עכשיו, עבר אין סוף זמן, פחות הזמן שעוד לא עבר עד סופו. וכיוב לגבי מרחב המקום האין סופי). אז מהו סוד הצמצום? והעניין הוא, כי מי שיפקח את עיניו, יראה ויבין מיד, כי גם המקום והזמן, גם ... כולה. וגם המקום וגם הזמן, הם חלקים של המציאות השלמה. ויש מקיף אחר גדול עוד יותר, מאשר המקום והזמן האין סופיים. כי הזמן הוא אכן אין סופי, מנקודת מבט של הזמן. אך הוא לא אין סופי בשלמות, כי הוא לא מכיל בתוכו את מרחב המקום עצמו. כי המקום, הוא לא חלק מהזמן, אלא קיומו מקביל ... יותר מאשר המקום, אלא הוא סוג של מרחב ומימד שונה, מאשר מרחב המקום. וזה בעצם אומר, שהזמן הוא לא אין סופי באמת, כי יש גם את הישות של המקום, שהיא מגדירה ומגבילה אותו. וכיוב גם המקום, שהוא לא מכיל את הזמן, אלא מקביל לו. וגם הוא לא אין סופי בשלמות. כי יש הבדל בין זמן לבין מקום. ואם יש הבדל בין הזמן לבין המקום, הרי שזה אומר שאלו ...

... אירועים אחרים, והאדם חושב עליהם במשך הלילה, כאשר הוא פחות מודע למה שקורה לו כאן בעולם שלנו. כי יש אין סוף יקומים מקבילים וכפי שכבר ביארתי את כל זה במקומות אחרים. ובכל יקום מקביל קורים דברים אחרים. וכל מה שיכול לקרות במציאות, הכל קורה ביקום כלשהו. וביקום שלנו ובמציאות שלנו, קורית רק מציאות אחת מתוך אין סוף מציאויות שונות. והמחשבה של האדם מסוגלת לחשוב ולהיות מודעת למציאות אחת בלבד, שזאת המציאות שהאדם מודע אליה במשך היום. ואעפכ בתת המודע של האדם, הוא מודע תמיד לקיומן של כל אין סוף המציאויות הנוספות. וכאשר האדם חושב על משהו שקרה לו או שיקרה לו או שיכול לקרות לו, הרי שהאדם לא ... רמת המודעות הזאת יורדת ונחלשת אצל האדם. ואז מתוך תת המודע של האדם, שהוא תמיד מודע למה שקורה בעוד אין סוף יקומים מקבילים אחרים, אז המודעות של האדם, מתחברת עם תת המודע של האדם. ואז האדם באופן מודע, מודע יותר ...

... לחשוב על אפשרות של מה ששכל אנושי אינו מסוגל לחשוב עליו. יחד עם זאת, המציאות כמציאות היא גדולה פי אין סוף מהאדם והאדם הוא כלום ביחס אליה. המציאות אינה כפופה ללוגיקה של האדם. קיומו של האדם אפשרי רק באמצעות המציאות = קיומו של האדם / שכלו / חוקי הלוגיקה שלו, תלויים במציאות. אך קיומה של המציאות האין סופית אינו תלוי בחוקי הלוגיקה של האדם. על האדם לזכור תמיד, כי אם הוא מחפש את האמת המלאה על המציאות, עליו לדעת כי האמת מכילה בתוכה את המהות האין סופית של המציאות. והאין סוף הוא מעבר לגבולות השכל האנושי / חוקי הלוגיקה. הלוגיקה אינה יכולה להתמודד עם אין סוף אמיתי כפי מה שהוא באמת. כדי לדבר על אין סוף, צריך השכל של האדם להכניס לתוך עצמו את האין סוף. מאחר שזה אינו אפשרי, כי אי אפשר לעשות סוף שכלי לאין סוף, ממילא לא ניתן להבין את המהות האמיתית של האין סוף, אלא רק לדמיין אותה בדמיון. ומאחר שלא ניתן להכניס את האין סוף לתוך מחשבה, ממילא מהותו האמיתית אינה באה לידי ביטוי בחוקי הלוגיקה, משום שאין דרך שכלית אנושית להבין את המהות האמיתית שלו. המציאות היא אין סופית. וכדי להבין אותה צריך להבין את מהות האין סוף. מה שאומר שכדי להבין אותה חובה לצאת מחוקי הלוגיקה / מגבלות השכל האנושי. אז איך להבין אותה? תשובה: באמצעות הדמיון. הדמיון מאפשר לאדם להבין קצת מהו האין סוף, ומאפשר לאדם להשתמש בהבנה הזאת לצורך הבנת המציאות. על האדם לדעת שהבנה מלאה של המציאות, היא מעל השכל האנושי ... השכל אל הדמיון. עד השלב שבו האדם מגיע לנושאים שהוא מבין שהשאלות שלו נובעות מחוסר היכולת להבין את מהות האין סוף. זה השלב שבו האדם מתנתק מהקרקע (הופך לרוחני באמת) ומתחיל להשתמש בדמיון. הדמיון נועד אך ורק לשלב שבו לא ניתן להבין את המציאות, בלי לחשוב על מהות האין סוף. כאשר האדם מעמיק את מחשבתו על כל המציאות, בסוף הוא מגיע לנקודה של הניסיון השכלי שלו להבין מהו האין סוף. כאן על האדם לדעת לעצור ולהבין כי לא ניתן לעשות סוף שכלי לאין סוף. ניתן רק לדמיין, אך לא להבין זאת בשכל האנושי. ורק כאן האדם עובר להשתמש בדמיון מעבר לחוקי הלוגיקה שמייצגים ... מהם היכן שאין חובה לחרוג מהם. מתי כן לחרוג מהם? כאשר חוסר ההבנה נובע מחוסר יכולת התפיסה את מהות האין סוף. זה בדיוק הזמן לעזוב את הקרקע ולצאת אל מחוץ לגבולות השכל האנושי. המציאות היא אין סופית וכדי להבין אותה קיים הדמיון. הבנה שלמה של המציאות = ידיעת האמת האמיתית והמלאה על המציאות = שלמות = ...

... עצמה, ממילא ניתן להבין כי מגבלת השכל האנושי אינה משקפת בהכרח את מהותה האמיתית של המציאות. המציאות עצמה היא אין סופית. השכל של האדם אינו מסוגל לתפוס בתוכו אין סוף. כל מה שנכנס לתוך המחשבה הרי שיש לו סוף. מסקנה: השכל כחלק בתוך המציאות אינו מסוגל לתפוס את מהותה האמיתי של המציאות מבחוץ. לעומת זאת, הדמיון של האדם מסוגל לדמיין אין סוף. אומנם לא בשלמות, אך ברמה של דמיון. בכל מקרה על האדם לזכור כאשר הוא לומד פילוסופיה ומנסה לדעת את האמת האמיתית על המציאות, כי חוקי הלוגיקה עצמם הם צמצום מחשבתי של המציאות. מציאות = אין סוף. שכל = מחשבה = סוף = היגיון = לוגיקה. כאשר האדם לומד פילוסופיה, עליו לחפש לא רק את האמת הלוגית, אלא את האמת האמיתית הכללית על המציאות כולה. זכור, המציאות היא אין סופית והשכל הוא סופי ואינו מסוגל לתפוס את המציאות האין סופית. השכל אינו מסוגל אך הדמיון כן. גם חוקי הלוגיקה עצמם הם רק חלק מתוך המציאות ומתוך השכל הכולל שמנהל גם אותם. זא חוקי הלוגיקה האנושית עצמם הם חלק מלוגיקה גדולה יותר של המציאות. הלוגיקה של המציאות היא לוגיקה אין סופית אמיתית שאין בה שום מגבלות כלשהן. הלוגיקה האנושית משקפת רק חלק וצמצום של הלוגיקה האמיתית של המציאות האין סופית. שילוב של חוקי הלוגיקה + הדמיון = תמונה קרובה לאמת המלאה של המציאות.

... מהי מהותו של המבוי הסתום? מהותו של המבוי הסתום, היא מגבלת יכולת התפיסה של השכל האנושי. פירוש: המציאות היא אין סופית. מצד הפוטנציאל של המציאות, אין שום דבר שאינו אפשרי. מצד האמת הבלתי תלויה של המציאות, אין שום מבוי סתום, מאחר שבכל רגע יש אין סוף אפשרויות. הסיבה היחידה שהאדם אינו רואה את האפשרויות האלו, היא משום שהשכל של האדם מוגבל להבין את האין סוף אפשרויות שקיימות ממש כרגע במציאות. המבוי הסתום נובעת מהמגבלה של האדם לראות את אין סוף האפשרויות שיש בכל רגע. מדוע ניתן לצאת מכל מבוי סתום? מכל מבוי סתום ניתן לצאת. אין שום מבוי סתום שלא ניתן לצאת ממנו. על האדם להבין כי מצד המציאות האין סופית, אין שום מבוי סתום. מבוי סתום = בית כלא = גבול = סוף. המציאות היא אין סוף = אין גבול = חופש מוחלט. כך שראשית כל על האדם לדעת כי מצד המציאות האמיתית, אין שום מבוי ... מבוי סתום? תשובה: על ידי חיפוש האמת האובייקטיבית / האמת הבלתי תלויה. פירוש: מכיוון שניתן להבין כי מצד המציאות האין סופית אין שום מבוי סתום, ממילא ניתן להבין כי מצד האמת האובייקטיבית אין שום מבוי סתום. מה שיוצר את המבוי ... קיבעון מחשבתי. על האדם לדעת, כי המבוי הסתום קיים אך ורק בגלל ריחוקו של האדם מהאמת האובייקטיבית של המציאות האין סופית, שמצידה אין שום סוף / מבוי סתום כלשהו. השקר / הדמיון של האדם, גורמים לו לחשוב שיש מבוי סתום, ... שבו האמת מתגלה לאדם. כאשר האמת מתגלה לאדם, הוא מגלה שאין שום מבוי סתום, ואז הוא מגלה את המציאות האין סופית.

... קיים כל הזמן כולו? לאדם הרגיל שנמצא בתוך הזמן והמקום, הזמן והמקום נראים כדבר מאוד גדול. מרחב המקום נראה כאין סופי וגם ציר הזמן נראה כאין סופי. לאדם שנמצא בתוך המקום, נדמה לו כאילו מרחב המקום גדול עד אין סוף וכאילו הוא תופס המון מקום. וכן ציר הזמן נדמה שהוא מאוד גדול וכי גם הוא אין סופי. אך מי שיתבונן בעניין יגלה דבר מעניין, והוא שכל מרחב המקום כולו וכל ציר הזמן כולו, הם ככ קטנים שהם כמעט כלום ממש. הסבר: כמה מקום צריך כדי להכניס לתוכו את כל מרחב המקום האין סופי שנראה ככ גדול? תשובה: מחשבה אחת קטנה מסוגלת להכיל בתוכה את כל מרחב המקום כולו. לדוגמה: כאשר האדם חולם ... המחשבה שלו. כדי להחזיק את כל המקום כולו, לשם כך צריך בסך הכל מחשבה אחת קטנה, שמסוגלת להכיל בתוכה אין סוף של מקום. האדם מסוגל באמצעות הדמיון והמחשבה שלו לדמיין מקום אין סופי, כאשר כל המקום כולו נמצא בתוך המחשבה של האדם. זא כדי שיהיה מרחב המקום, לשם כך בסך הכל צריך ... כל ציר הזמן? תשובה: פחות מרגע אחד בודד. מספיקה מחשבה אחת ברגע אחד בודד, כדי להחזיק בתוכה זמן שלם ואין סופי. כל הזמן כולו שהיה מאז ומעולם בעבר ושיהיה לעתיד לבוא, כל הזמן כולו נכנס לתוך נקודה אחת קטנה של מחשבה אחת קטנה של רגע אחד שנקרא ההווה. ונחדד: כדי שיהיו זמן ומקום שנראים ונדמים בגודל אין סופי, לשם כך צריכה להיות קיימת בסך הכל מחשבה אחת קטנה לפחות מרגע אחד בודד. ברגע אחד בודד של מחשבה, ... יותר גדול מאשר עבור האדם הגדול. המקום והזמן הם תחושה של האדם אך לא יותר מכך. אדם שינוע במהירות אין סופית, עבורו תחושת מרחב המקום כולו תעלם לחלוטין, משום שהוא בכל רגע יהיה בכל מקום. עבור אדם שנע במהירות אין סופית, עבורו גם אין משמעות לזמן, כי הוא בכל זמן נמצא בכל המקום כולו. ויש גם נקודת מבט נוספת: אצל ... פירוש: קודם ביארתי כי באמת כל הזמן כולו נכנס ברגע אחד. מספיק רגע אחד של מחשבה, כדי להכניס לתוכו אין סוף זמן. אצל ילד קטן כל הזמן העבר הוא הרבה יותר קטן מאשר אצל האדם המבוגר. מבחינתו של ילד קטן, ... שנמצא רחוק ממנו. אך אין הבדל ממשי של מרחק. לסיכום: מרחב המקום וציר הזמן נדמים לאדם כדבר מאוד גדול ואין סופי. אך מצד האמת שניהם ביחד נכנסים בלא יותר מאשר מחשבה אחת קטנה של המציאות בפחות מרגע אחד. ולצורך ההמחשה: ... פחות מרגע אחד, כדי שבתוכה יכנסו גם המקום וגם הזמן שנדמים לככ גדולים. הנושא הוא מאוד פשוט. המציאות היא אין סופית באמת. המציאות היא אינה המקום וגם לא הזמן. הזמן והמקום נמצאים בתוך המציאות. כידוע, גם המקום וגם הזמן הופיעו ... שאנחנו אומרים לדוגמה כי מרחב המקום מתרחב / מתכווץ / מתעקם וכיוב, המשמעות הפשוטה היא, כי קיים מרחב מקום אין סופי שאינו משתנה, ובתוכו קיים מרחב מקום נוסף שמשפיע על החומר של העולם. ומרחב המקום החומרי, הוא זה שמתעקם וכולי. ... או ההתנהגות של החומר שבתוכו, גורמת לתחושה כאילו הוא מתעקם. אך מרחב עצמו לא יכול להתעקם, כי הוא מרחב אין סופי שלא שייך בו להתעקם וכיוב. כל הנל נכון גם לגבי ציר הזמן / חזרה בזמן / התארכות הזמן / מהירות הזמן וכיוב. כל השינויים שיש במימד הזמן, יכולים להיות רק ביחס לציר זמן אחר אין סופי שאינו משתנה לעולם. ציר הזמן הוא אין סופי. בתוכו יכול להיות מימד זמן חומרי שמשנה את צורתו. או כנראה נכון יותר לומר שתחושת הזמן הסובייקטיבית משתנה, אך הזמן עצמו לא משתנה. בכל מקרה, גם ציר הזמן וגם מרחב המקום, שניהם כמובן אין סופיים ולא מתעקמים / משנים צורה וכיוב. ואם כן, אז הם נמצאים בתוך מימד זמן ומקום אחרים אין סופיים וכולי...

... 2 - אלוהים נוסף יצר את אלוהים שיצר את העולם. דהיינו, לכל בורא יש בורא אחר שברא אותו עד אין סוף. או בצורה מדויקת יותר: לא קיימת סיבה ראשונה, אלא לכל סיבה יש סיבה אחרת שקודמת לה. תגובה: ממילא אין הבדל בין אלוהים שברא את העולם, לבין העולם עצמו, כי שניהם נבראו על ידי מישהו אחר עד אין סוף. דהיינו, אין אלוהים ראשון שברא את העולם, אלא כל אחד נברא על ידי מישהו אחר עד אין סוף. אפשרות נוספת: 3 - הסיבה הראשונה / הרצון הראשון של אלוהים, נוצר במקרה באופן אקראי ללא סיבה. תגובה: ממילא ...

... כי גם לבורא עצמו יש בורא וגם לבורא של הבורא יש עוד בורא אחר שקדם לו וכן הלאה עד אין סוף. אין דרך להוכיח כי לבורא אין בורא אחר שקדם לו עד אין סוף. וממילא, אם נאמר שלכל בורא יש בורא אחר שקדם לו עד אין סוף, ממילא ערכו של בורא העולם ביחס לעולם הוא חסר משמעות בתוך רצף הבוראים האין סופי... כי גם הוא עצמו נברא וכולי...