... מתפלא למה השכל הגדול לא מגיע? כי מובטח לאדם, שאם הוא באמת יטיל ספק בנפרדות, מיד הוא יראה את האחדות ואת השלמות של המציאות, שהיא מסתתרת מאחורי האמונה השקרית. כי כל קיומה של הנפרדות כנפרדת, הוא רק על ידי האמונה השקרית. ועל ידי אמת, הנפרדות חוזרת לקיומה האמיתי, דהיינו, באחדות, עם האחדות ועם השלמות של המציאות. אבל, כדי שהאדם יראה במו עיניו את האחדות ואת השלמות, לשם כך הוא צריך להטיל ספק באמת. כי האחדות של המציאות, נמצאת בצמוד ואחרי הספק של האמת. כי יש אחדות, ואותה מסתירה האמונה של הנפרדות. וכאשר האדם עוקר את האמונה השקרית באמת, על ידי זה שהוא מטיל ספק של אמת בנפרדות, תכף ומיד הוא רואה את האחדות, שנמצאת מאחוריה. שהיא שורש הנפרדות, ושהנפרדות נמצאת בתוכה ומאוחדת איתה כישות אחת ממש. והאדם חושב לעצמו, שהוא באמת מטיל ... לגבי האין, האם הוא, באמת איננו. ועל האדם להבין, ששום שקר בעולם, לא יעזור לו להתאחד עם המציאות. כי אחדות המציאות, היא מחויב המציאות, שהיא כולה אמת מחויבת, ואליה לא יכול להתקרב, גם לא מי שהוא איש אמת שקרית ... היא נכונה יותר מאשר אפשרות אחרת, הרי שזה אומר שאין לאדם ספק אמיתי, וממילא הוא גם לא רואה את האחדות של המציאות. כי כאשר יש לאדם ספק אמיתי לגבי איזה דבר, הוא מתייחס אליו בצורה כלשהי. כגון לדוגמה, כאשר ... יש לו ידיעה וודאית מוחלטת שהכל אחד? והתשובה על זה, היא נסתרת מעיני האדם. כי שורש השאלה הוא, כיצד מהאחדות נוצרה הנפרדות. שרק מי שמבין את השכל של האחדות, רק הוא מבין כיצד זה, שמאחדות נוצרת נפרדות. ובסיכומו של דבר, מי שרוצה לראות במו עיניו את אחדות המציאות, ושהיא תמלא את כל החוויה שלו, הוא מוכרח להגיע אל האמת המחויבת. וזה על ידי הטלת ספק אמיתית. ... של אמת, תכף ומיד הוא רואה, שהכל היה הווה ויהיה אחד. ולמה בפחות מרגע אחד? כי ברגע שהאדם נכלל באחדות, הוא מתחבר למציאות שמעל הזמן, ששם אין שום זמן כלל, ושם הכל קורה בפחות מרגע אחד, דהיינו, בלי שום זמן כלל. כי כאשר האדם מגיע אל האחדות, הוא כבר לא רואה שום שינוי כלל, אלא הוא רואה שהכל היה הווה ויהיה אחד תמיד. וכל הזיכרון שיש ... לגמרי, ואז האדם נעלם לגמרי בתוך האין סוף. ואחכ הוא נולד מחדש אל תוך הנפרדות שלנו, אבל כישות שהיא באחדות עם המציאות תמיד. ובפועל, על האדם לוודא ולראות, שכאשר הוא בודק איזה דבר ומברר, האם הוא אמת או שאולי ...

... להיות כמותו. כי לפחות עפ השכל, מצבו לא יותר טוב מאשר של האדם. אלא, שיש גם אלוהים אמיתי, שהוא האחדות והשלמות של המציאות. כי יש נקודת מבט של אמת, ששם הכל אחד ממש. ושם אכן אין שום ידיעה כלל ושום רצון ורגש ומחשבה כלל. וכל הרגשות והרצונות והמחשבות של העולם שלנו, הם כולם נכללים בבחינה אחת עם האחדות, שבה אין שום הפרדה כלל. והוא נגד השכל, שהנפרדות היא קיימת כנפרדות, ואעפכ היא אינה נפרדת מהאין ומההעדר המוחלט. ... האמיתי, הוא המהות האמיתית של הכל, ששם היש והאין הם אחד ממש. ושם, כאשר התודעה של האדם מתחברת באמת לאחדות של המציאות, אז האדם אכן לא חווה שום תודעה עצמית כלל, כי שם הכל אחד ממש, ואז נשלמים אצל ... מהכל, שמכילה וממלאת את הכל, שבה הכל אחד ממש. ולכן האדם הוא כרגע, גם רק אלוהים האמיתי ממש. ומצד האחדות של המציאות, האדם לא יכול להיות אלוהים האמיתי. משום שהוא כבר, גם רק אלוהים האמיתי. כי כאשר הכל אחד, ... מה שהוא, כי הוא כבר כל מה שהוא יכול להיות. דהיינו, האדם כרגע, הוא כבר אלוהים אמיתי בשלמות. ומצד האחדות של המציאות, אין שום צורך להיות אלוהים האמיתי, כי האדם הוא כבר אלוהים האמיתי כרגע ממש. ומצד הנפרדות של ... רק אלוהים האמיתי. כי מהות האדם, היא אלוהים האמיתי. בדיוק כמו שמהותם של כל הדברים, היא אלוהים האמיתי, דהיינו, האחדות של היש והאין. ולהפוך להיות אלוהים האמיתי, פירושו להבין ולדעת, שאתה כבר אלוהים האמיתי. ואלוהים האמיתי, הוא החיבור של ... (ואעפכ יש פנימיות לפנימיות עד אין סוף, בתוך האין סוף). וכל מה שהאדם צריך לעשות כדי לחזור ולחוות את האחדות של המציאות, זה להבין ולראות את האמת, שאכן הכל אחד ממש. ומיד ברגע שהאדם רואה שהכל אחד ממש, מיד ... של המציאות לגמרי, ללא שום רצון / תודעה / רגש / מחשבה כלל. ואחכ האדם חוזר אל הנפרדות שבתוך האחדות. כי יש נפרדות של העולם, ויש את הנפרדות שהיא בתוך האחדות. ואחרי שהתודעה של האדם נכללת בשורשה ומתבטלת לגמרי, אחכ האדם חוזר לעצמו, ורצונו וישותו ומחשבתו ותודעתו נוצרים מחדש, בדיוק כמו שנוצר רצונו של אלוהים השקרי, שהוא כבר לא באחדות של המציאות, ואז האדם חווה את הנפרדות של המציאות, מנקודת מבט של אלוהים. ונזכיר: כי מנקודת המבט של אלוהים ... אחד לא מתווכח על כלום, כי כולם מסכימים על כלום ועל שום דבר. והכלום הזה שכולם מסכימים עליו, הוא אחדות המציאות, האמת המוחלטת. ומי שרוצה לחוות אותה, עליו לברר כל דבר באופן מוחלט. ותכף ומיד האדם יגלה באמצעות החיבור ... ועל ידי זה האדם מצליח לחבר את התודעה שלו אל אלוהים האמיתי. ואחכ האדם חוזר אל הנפרדות, וחי בה באחדות עם האחדות. ובסיכומו של דבר: על האדם לברר ולבער באופן מוחלט, את כל המחשבות שגורמות לו לראות חסרונות במציאות המושלמת שלנו, ...

... כל השאלות כולן, מבוססות על הטעות, שהיש והאין נפרדים זה מזה. ובלי ההפרדה שבין היש לבין האין, יש רק אחדות מוחלטת, שבה אין שום שאלה כלל. ועל האדם להתבונן היטב בעניין הזה. ולברר ולחקור ולדרוש את האמת. האם באמת, ...

... נובע הרצון הזה, ומהי מהותו? והרצון של האדם להרגיש טוב, הוא ביטוי של הרצון של הנפרדות, לחזור לשורשה אל האחדות. כי האחדות היא כולה טובה. כי כאשר הכל אחד ממש, אין שום נפרדות ואין שום חיסרון כלל. כי חיסרון אפשרי, רק ... השלם. אבל כאשר יש רק ישות אחת שלמה, ואין שום חלקים כלל, ממילא אין שום חיסרון כלל. ומצד האמת, האחדות והנפרדות הן ישות אחת ממש. ומצד השקר, הנפרדות והאחדות, נפרדות זו מזו ורחוקות במהותן זו מזו. ומצד השקר, האחדות מהווה את הנפרדות. כי מצד האמת, האחדות לא מהווה את הנפרדות, אלא היא באחדות איתה ממש. ורק מצד השקר, האחדות מהווה את הנפרדות. וכאשר יש את השקר, שהנפרדות והאחדות הם נפרדות זו מזו, אז נוצר הרצון להרגיש טוב. שהוא מבטא את הרצון של האני הנפרד של האדם, לחזור ... מה שהוא היה לפני שהוא היה, דהיינו, חסר כל צורת אני, שנפרדת מדבר כלשהו. כי הנפרדות ביחס לשלמות של האחדות, היא כולה רעה, ואין בה שום טוב כלל. כי כולה מלאה חסרונות, ואין בה שום שלמות כלל. כי כל הדברים חסרים, משום שהם אינם שלמים. והנפרדות שהיא כולה רעה, היא בשורשה טוב אמיתי, דהיינו, האחדות. ולכן האדם רוצה תמיד להרגיש טוב. דהיינו, האדם רוצה לחזור ולהיות מה שהוא באמת, דהיינו, כלום אמיתי ממש. וכאשר ... רע או טוב, בדיוק באותה המידה ממש. כי הטוב והרע של הנפרדות, הם שניהם ביטוי של הטוב האמיתי של האחדות. וגם באחדות עצמה שהיא השלמות, גם בה יש שלמות מעל שלמות. אבל שם הרצון להרגיש טוב יותר, הוא ללא שום חיסרון כלל. ושם באחדות, הטוב גדל מעצמו כל הזמן, ללא כל מאמץ וללא שום רע כלל. כי באחדות, אין עליות וירידות של הטוב, אלא שם, גם הטוב וגם הרע של הנפרדות, שניהם מקדמים את האדם, בעוצמת חוויית הטוב האמיתי של האחדות.

... הוא חווה את התחדשות החיבור של היש והאין, בכל פעם ופעם מחדש. ואז גם האדם חווה את השלמות של האחדות, בכל פעם מחדש. ולכן הנפרדות והרע, היא טובה מאוד, כי היא ריבוי של האחדות. כי באמצעות האין סוף נפרדות שיש, על ידי זה האדם יכול לחוות באין סוף צורות, אין סוף פעמים את חוויית השלמות, של הנפרדות, שנכללת באחדות, בכל פעם מחדש. ואעפכ מצד אחד, אין שום התחדשות כלל, כי הכל אחד ממש תמיד, ללא שום נפרדות כלל. ...

למה יש נפרדות? למה נוצרת נפרדות, מתוך האחדות? ועד שהאדם שואל למה יש נפרדות, עליו לשאול האם באמת יש נפרדות? כי אולי יש רק אחדות? ואולי הנפרדות והאחדות, הן ישות אחת ממש, נגד השכל של האדם, ואז ממילא אין שום שאלה כלל?!

אחדות המהות והצורה - היש איננו והאין ישנו - למה מוכרח שאין שום דבר, ושהיש איננו? ומהו סוד האחדות? והעניין הוא, כי היש ישנו בתוך זמן ומקום. כי מה שלא נמצא בשום מקום ובשום זמן, הוא איננו, שזאת ... וצורה, אז גם המהות היא רק צורה. וההעדר של האין, הוא היש. וההעדר של המהות, היא הצורה. וההעדר של האחדות, הוא הריבוי. ולכן גם האחדות / המהות / האין, גם היא רק צורה בלבד. והאפשרות לקיום היש, תמיד קיימת כאפשרות. ולכן האין שהוא העדר ... יש רק מהות, הרי שיש רק צורה של מהות, וזה אומר שגם למהות עצמה יש מהות אחרת. וזהו סוד האחדות, שהצורה ומהותה הם ישות אחת ממש. כי המציאות האמיתית הגדולה ביותר, מכילה בתוכה את הצורה ואת מהותה. וזה בעצם אומר, שהצורה ומהותה, הן באחדות אחת תמיד, והיש והאין, הם אחד תמיד. ובעיני האדם, אלו ישויות נפרדות, שאז האדם שואל האם יש או אין. ... שיש ריבוי של מהויות ראשונות, שמצד אחד הן נפרדות זו מזו, כי הצורות נפרדות זו מזו, ומצד שני הן אחדות אחת, כי המהות של הכל היא אחת ממש. כי כאשר כל צורה נמצאת באחדות עם המהות האחת, הרי שהצורות הן אחת, למרות שהן נפרדות זו מזו. וזה אומר שהריבוי והאחדות הן ישות אחת. כי הצורות של היש שיוצרות את הזמן והמקום, שקיומם תלוי בקיומן של הצורות השונות, וגם המהות האחת של הצורות, שהיא האין, הכל ישות אחת ממש. וזאת אחדות המציאות, ששם אין שום שאלה כלל. ואעפכ ניתן לומר שיש הפרדה בין האחדות של המציאות, שבה הצורה והמהות הן אחת, לבין האפשרות שבה הצורה והמהות הן נפרדות זו מזו. ואכ גם אחדות המציאות שבה הצורה והמהות הן אחת, גם היא עצמה רק צורה. וזו אכן האמת, כי באמת יש מהות נוספת של אחדות גדולה יותר וכולי, עד אין סוף. כי כל הגדרת אחדות, היא בעצם יצירת צורה. ולכן כל מהות של אחדות, היא רק צורה, ולכן יש מהות פנימית למהות פנימית עד אין סוף, בבחינת המקיפים שמעל הזמן והמקום. שזאת ההתקדמות של החכם האמיתי והאדם השלם, שהגיע אל השלמות. שבכל פעם הוא חווה אחדות גדולה יותר, כי יש אחדות בתוך / מעל אחדות, עד אין סוף. ואעפכ אין שום שינוי כלל. כי המהות של האחדות הראשונה של היש והאין, היא זהה לגמרי למהות של האחדות הגדולה יותר וכולי. ונמצא אם כן, כי יש אחדות מעל אחדות עד אין סוף, ואעפכ הכל אחד ממש.

תפישת האחדות של המציאות, באמצעות השכל ומה שמעבר לשכל ובו יתבאר, כיצד ניתן לסמוך על הבירור השכלי שהכל אחד? כי יותר ... באופן מוחלט, כל זמן שנכונות הדבר, נובעת מהשכל. כי השכל טועה ומטעה וכולי. אז כיצד ניתן לסמוך עליו, לגבי האחדות של המציאות? והתשובה היא, שבאמת לא ניתן לסמוך על השכל. ויש שלושה מצבים. והראשון הוא, כאשר האדם לא משתמש ... חווה את ההפרדה, שבין היש לבין האין. והשני הוא, כאשר האדם משתמש בשכל שלו בשלמות, שאז הוא חווה את האחדות של היש והאין. והשלישי הוא, כאשר האדם לא משתמש בשכל שלו בכלל, שאז כאשר האדם נקי מכל שמץ וטיפה של שכל, גם אז האדם חווה אחדות. משום, שכדי להפריד בין יש לבין אין, לשם כך צריך שכל. ובלי שום שכל כלל, גם אז יש אחדות. ומי שהוא חכם אמיתי ששכלו מושלם, הוא דווקא כן משתמש בשכל שלו, ובאופן מודע הוא לא משתמש בו באופן ... ואז כאשר האדם מתבונן מנקודת מבט שהיא מנוגדת לשכל, דהיינו, בלי שום שכל כלל, גם אז האדם חווה את האחדות של המציאות. וכאשר האדם חווה באמת את האחדות של המציאות, הוא ושכלו וישותו נעלמים לגמרי, ואין לו שום ספק כלל. ואחכ כאשר האדם חוזר לשכל שלו, אחכ ... ממילא אין שום משמעות לשימוש בשכל. וזהו שורש השימוש החלקי בשכל. שהחלק של אי השימוש בשכל, שורשו, הוא מצד האחדות שיש מצד האמת, שאז אין שום משמעות לשכל כלל.

נפרדות, שהיא כולה אחדות - חיבור הנפרדות והאחדות הטעות הגדולה ביותר של האדם היא, שהוא מפריד, בין היש לבין האין. דהיינו, בין הנפרדות (יש), לבין האחדות (אין). ובגלל ההפרדה הזאת, נדמה לאדם שהאחדות לא קיימת כלל, ושאחדות פירושו ההעדר המוחלט של הנפרדות. כי הרי האחדות מנוגדת לנפרדות, ואכ אחדות פירושו העדר מוחלט. ומשום כך נדמה לבני האדם, שהחכם האמיתי / המציאות, הם מציאות של נפרדות. כי אחדות, היא העדר מוחלט של נפרדות. והחכם האמיתי / המציאות, הם בתוך נפרדות של זמן ומקום, ואכ גם הם בנפרדות ממש, שהיא נפרדת מהאין המוחלט שהוא האחדות. והאדם אינו מבין שזה הכל רק מחמת טעות מחשבתו, שנדמה לו שהיש והאין נפרדים זה מזה, ועל ידי זה הוא מפריד, בין צורת הנפרדות לבין צורת האחדות. והאדם אינו מבין, שגם האחדות וגם הנפרדות, אלו רק צורות של אחדות גדולה עוד יותר, שהיא האחדות האמיתית, ששם הכל אחד ממש. ושם, צורת האחדות וצורת הנפרדות, מתאחדות והופכות להיות לישות אחת ממש. והוא נגד השכל של האדם, שהצורות שמנוגדות זו לזו מצד הגדרתן, הן יהיו ישות אחת ממש. ואעפכ, הן ישות אחת ממש. וכאשר האדם עוד לא הגיע אל האחדות האמיתית, נדמה לו, שלהגיע לאחדות, פירושו שהוא ייעלם לגמרי. כי באחדות, שהיא ההעדר המוחלט, אין שום תודעה עצמית כלל. וזו אכן האמת, אלא שזו אמת חלקית בלבד. כי באחדות האמיתית, הכל אחד ממש. ושם, התודעה של האדם עדיין קיימת, והעולם עדיין קיים, והנפרדות עדיין קיימת, והכל קיים כרגיל ... הקיום הנפרד, הוא זהה לגמרי להעדר הקיום המוחלט. והוא נגד השכל, ואעפכ הוא כך. כי מהות צורת הנפרדות וצורת האחדות, היא אחת ממש. וכאשר האדם זוכה להגיע לאחדות האמיתית, אז הוא רואה את האמת, שכל הנפרדות, היא אחדות ממש. ולא שאין נפרדות כלל, אלא שיש נפרדות, שהיא בבחינה אחת עם האין נפרדות כלל. שזאת ורק זאת, היא אחדות אמיתית של אמת, שמאחדת בתוכה את הנפרדות ואת האחדות, כישות אחת.

אחדות מהקטן לגדול - על תהליך הבנת האחדות של האדם כי בהתחלה, כאשר בשלמות אין לאדם שום שכל כלל, אז הוא לא מבדיל בין יש לבין אין, ואז הוא באחדות של המציאות. ואחכ הוא מקבל שכל ומתחיל להבדיל בין יש לבין אין, ואז הוא מרגיש את נחת זרועה של ... יותר, שבאמת הצורה החיצונית לא משנה, כי העיקר זה הפנימי. וכך הלאה. ובכל פעם האדם מקבל שכל חדש של אחדות. כגון לדוגמה שבהתחלה האדם מבין שאין הבדל בין גבר לאישה, כי שניהם רק צורה שונה. ואחכ האדם מבין שאין ...