הישות הראשונה, האחדות של המציאות, אלוהים עצמו, הזדהות עם האחדות הראשונה מהי הישות הראשונה ומה משמעות האחדות של המציאות? הישות הראשונה שאליעד כהן מדבר עליה היא האחדות של המציאות, שהיא גם נקראת בשם אלוהים. בכל מקום שבו נאמר המושג אלוהים, הכוונה בעצם לאותה אחדות ראשונה ואבסולוטית, שהיא המהות והבסיס לכל מה שיש. זוהי ישות שאין לה הגדרה מוגדרת במונחים המקובלים. אליעד כהן מסביר שכאשר אדם אומר אני, הוא בדרך כלל מזדהה עם הגוף שלו, ובמקרה זה הוא בהחלט לא הישות הראשונה. גם הזדהות עם התודעה עצמה אינה נחשבת כהזדהות עם הישות הראשונה. ההזדהות הנכונה היחידה, לדעת אליעד, היא הזדהות עם האחדות של המציאות, שהיא הישות הראשונה באמת. מה ההבדל בין הזדהות עם הגוף להזדהות עם התודעה? אליעד כהן מבהיר כי רוב האנשים, כאשר הם ... מסוים. אליעד מסביר שהגוף הוא חלק מהעולם, הוא דבר מוגבל שיש לו התחלה וסוף, ולכן הוא לא יכול להיות הישות הראשונה המוחלטת. גם כאשר האדם מזדהה עם התודעה שלו, המודעות, המחשבה, עדיין מדובר בהזדהות שהיא מוגבלת. התודעה היא אמנם ... יש לה גבולות. היא תופסת דברים מסוימים ולא תופסת דברים אחרים, היא משתנה, ולכן גם התודעה אינה יכולה להיות הישות הראשונה שהיא מוחלטת ואינסופית באמת. לכן, לדברי אליעד כהן, ההזדהות המוחלטת והשלמה היא זו שבה האדם תופס עצמו כאחדות המוחלטת של המציאות, כישות הראשונה שאין לה גבולות ושום הגדרה שניתן להגביל אותה באמצעותה. מדוע אי אפשר להגדיר את הישות הראשונה? כאשר נשאלת השאלה האם לישות הראשונה יש הגדרה, אליעד כהן מדגיש כי הישות הראשונה במהותה היא חסרת כל הגדרה. הסיבה לכך היא שכל הגדרה יוצרת גבול. כאשר אנחנו מגדירים משהו, אנחנו בעצם אומרים זה דבר מסוים ולא דבר אחר, מה שמגביל את אותו הדבר שאנחנו מגדירים. אולם הישות הראשונה, המהווה את האחדות המוחלטת של כל המציאות, לא יכולה להיות מוגבלת על ידי שום דבר אחר. אם נגדיר אותה כדבר ספציפי, היא מיד תפסיק להיות אותה ישות ראשונה אינסופית ומוחלטת, כי משהו תמיד יהיה מחוצה לה. במילים פשוטות, הגדרה היא תמיד סוג של גבול, והישות הראשונה לא יכולה שיהיה לה גבול משום שהיא חייבת להכיל בתוכה את הכל, ללא יוצא מן הכלל. לכן, כל ניסיון להגדיר את הישות הראשונה יכשל בהכרח, מפני שכל הגדרה תסתור את טבעה הבלתי מוגדר של אותה ישות מוחלטת. כיצד יכול אדם להזדהות עם הישות הראשונה? אליעד כהן מסביר שהתהליך שאדם צריך לעבור הוא קודם כל להבין מהי אותה ישות ראשונה. כלומר, עליו להבין לעומק מדוע הוא לא הגוף, מדוע הוא לא התודעה, ולמה שום דבר מוגבל אינו יכול להיות הוא באמת. רק אחרי שהאדם מבין זאת לעומק, הוא יכול להתחיל להזדהות עם אותה ישות ראשונה, מוחלטת ואינסופית. התהליך הוא תהליך של חקירה עמוקה, שבו האדם מפרק את התפיסות השגויות שלו לגבי עצמו ולגבי ... הפרדות, ואין תפיסה של אני נפרד מהעולם או מהאחרים. הכל מתמזג לאחדות אחת, ללא הפרדה כלל. מהו הקשר בין הישות הראשונה לאלוהים? כאשר אליעד כהן משתמש במושג אלוהים, הוא אינו מתייחס לאיזושהי ישות דתית נפרדת, אלא לאותה ישות ראשונה ומוחלטת שהיא הבסיס לכל המציאות. אלוהים כאן הוא שם נרדף לאחדות המוחלטת של המציאות, ולכן כאשר נאמר אלוהים, הכוונה היא בדיוק לאותה ישות ראשונה וחסרת ההגדרה שעליה דיבר. המשמעות של הזדהות עם אלוהים, על פי אליעד, היא בעצם ההבנה שאין כל הבדל בין האדם עצמו לבין אותה אחדות מוחלטת. אלוהים, במובן זה, הוא לא ישות חיצונית נפרדת מן האדם, אלא הוא המהות האמיתית והיחידה שקיימת, ואיתה האדם אמור להזדהות בצורה מוחלטת. מהי הישות הראשונה? איך מזדהים עם האחדות של המציאות? האם לאלוהים יש הגדרה? מדוע הגוף והתודעה אינם אני האמיתי? כיצד מגיעים ...

... אך הצורה הספציפית של המטוס אינה מחויבת, אפשר להרכיב מאותם חלקים צורות אחרות או אפילו לא להרכיב בכלל. מהי ישות מורכבת, ומדוע היא אפשרית המציאות בלבד? אליעד מדגיש שכל דבר שמורכב משני דברים או יותר מוגדר בהכרח כאפשרי המציאות ... לחלקיו השונים או להרכיבו מחדש. מכאן, כל דבר המורכב משני חלקים ומעלה הוא תמיד אפשרי המציאות ולא מחויב. מדוע ישות אחת ויחידה שלא תלויה בשום דבר היא מחויבת? לעומת ישויות מורכבות, אליעד מסביר שקיימת ישות אחת ויחידה שאינה תלויה בשום גורם אחר, ולכן היא מוגדרת כמחויבת המציאות. הכוונה היא למציאות מוחלטת שקיומה אינו תלוי ... אם משהו הוא מחויב או אפשרי? אליעד ממחיש את התהליך לזיהוי מחויב ואפשרי בעזרת שאלות פשוטות. למשל, כאשר ישנה ישות כמו שולחן, אפשר לשאול אם השולחן יכול שלא להיות קיים או להימצא במקום אחר. מכיוון שהתשובה תהיה חיובית, השולחן הוא אפשרי ולא מחויב. לעומת זאת, ישות שהקיום שלה הוא הכרחי תמיד, ללא אפשרות היעדרות, היא ישות מחויבת. הוא מסביר זאת בעזרת דוגמה נוספת: כאשר יש לך לבני לגו, הלבנים עצמן הן מחויבות המציאות רק במובן ... אפשרי ביחס למציאות הכללית? אליעד מדגיש כי כל דבר שיכול להיעלם, להשתנות או להתפרק הוא תמיד אפשרי בלבד. כל ישות שאינה יכולה להשתנות או להיעלם, שהיא אחת מוחלטת ואינה מורכבת מחלקים, היא מחויבת המציאות. הוא מסביר שכשמדברים על המחויב ... בשום דרך, הוא מחויב המציאות באמת. מהו מחויב המציאות? מה ההבדל בין מחויב לאפשרי? האם המציאות חייבת להיות קיימת? ישות מורכבת או ישות יחידה? מהי מודעות מוחלטת? האם הכל אפשרי במציאות? מדוע ישויות מורכבות הן אפשריות בלבד?

... יבין את המציאות מנקודת מבט, שבה הוא עצמו המציאות עצמה. דהיינו, האדם צריך כאילו להחליף את הזהות העצמית שלו לישות של המציאות עצמה כמציאות, ומנקודת המבט הזו לנסות להבין אותה. ומי שרוצה להיות מסוגל להבין את המציאות מנקודת המבט ... של המציאות. ומי שלא מסוגל להבין את החלקים של המציאות, כיצד הוא מצפה להיות מסוגל להבין את המציאות כולה כישות אחת? והרעיון הוא, שכדי להבין את המציאות בשלמות, לשם כך יש להתייחס אליה כאל ישות חושבת שמודעת לעצמה. ועל האדם לחשוב כאילו הוא עצמו היה המציאות עצמה. ועל האדם לנסות להבין את תהליכי קבלת ההחלטות, ואת תהליך הבחירה, ואת הרצון העצמי, ואת צורת המחשבה והרגשות של המציאות, כאילו היא עצמה הייתה ישות חושבת. דהיינו, על האדם כאילו לקרוא את המחשבות של המציאות. ומי שרוצה לשפר את היכולת שלו לקרוא את המחשבות ... את האדם המדבר והחושב, אלא גם את בעלי החיים הצמחים ועולם הדומם. ומי שרוצה להבין את כל המציאות כולה כישות אחת, עליו לנסות לעשות האנשה גם לכל הישויות שיש בעולם שלנו, ולנסות להסתכל על המציאות מנקודת המבט של כל ישות שקיימת בתוך המציאות שלנו. כי על האדם לזכור, כי כל מה שיש במציאות, הוא ביטוי של השכל שמפעיל את ... דרך בעלי חיים וצמחים, ועד אפילו דברים דומים וכיוב, ועל האדם לנסות לעשות לעצמו דמיון מודרך ולחשוב שהוא עצמו הישות שאותה הוא רואה מולו, ועל האדם לנסות להסתכל על המציאות כולה, מנקודת המבט של הישות האחרת שכלפיה האדם לא מרגיש אני. כי מצד האמת האני האמיתי של האדם הוא המציאות עצמה. ולכל אדם ולכל ישות יש שני אני. והאני הראשון של האדם, זה מה שהאדם קורא לו אני. אבל האני השני של האדם, הוא ... לעט שנמצא ביד הסופר. שהוא כותב את הספר, באמצעות כוחו של הסופר. והציפורן של יד האדם, היא גם ציפורן כישות נפרדת מהיד של האדם, אבל היא גם כלולה ביד של האדם. והיד של האדם, היא גם יד כישות נפרדת מהגוף של האדם. אבל היא גם בו זמנית בלתי נפרדת מהישות של הגוף של האדם. וגם האדם עצמו, גם הוא ישות נפרדת מכל מה שנמצא סביבו ומהמציאות עצמה. אבל גם בו זמנית הוא לחלוטין לא נפרד מהאני הגדול יותר שהוא ... יותר, שהוא בעצם האין מקום. דהיינו, נקודת מבט שבה אין מקום כלל. כי שם מחוץ למקום, שם אין שום ישות נפרדת כלל, וממילא אין שום הבדל בין שום ישות לשום ישות אחרת, וממילא אין מקום. כך שכל המקום כולו, מצד האמת הוא נמצא בשום מקום ובמקום שנמצא מחוץ למקום, שהוא ... עד המשוגעים הגדולים ביותר. והדרך המהירה ביותר להבין אנשים אחרים, היא על ידי זה שהאדם מכניס את עצמו לתוך הישות שעליה הוא חושב. דהיינו, שעל האדם לדמיין שהוא עצמו הדמות שעליה הוא חושב. ועל האדם פשוט לנסות להסתכל על המציאות דרך נקודת המבט של הישות שעליה הוא חושב. ועל האדם לקחת לדוגמה אדם אחר כלשהו, ועל האדם לנסות להכיר את אותו האדם האחר, כמו ... שאלות שעוזרות לאדם להבין את חלקי האני שלו שמפוזרים בכל מה שישנו. ועל ידי זה האדם מתחבר לאני של ישויות אחרות ומסתכל על המציאות מנקודת מבט חיצונית למה שקרוי אצל האדם אני, על ידי זה בסופו של דבר האדם ...

... שעומדת מאחורי כל דבר שקיים. לדבריו, כאשר מנסים להבין כל דבר שקיים בעולם עד לשורשו, מגיעים בסופו של דבר לישות אחת שמהווה את כל הדברים כולם. ישות זו איננה מקום ריק, אלא מדובר בישות שאין בה זמן ואין בה מקום, והיא כוללת בתוכה את כל הזמנים, כל המקומות, כל האירועים, וכל הישויות שיש בעולם כולו. לדוגמה, כאשר אדם מנסה להבין ממה מורכבת היד שלו, הוא מגיע להבנה שהיא עשויה מאטומים, האטומים מורכבים מאלקטרונים, וגם אלקטרונים מורכבים ממשהו נוסף, וכך הלאה עד שמגיעים להבנה שבסופו של דבר הכל מתכנס לישות אחת שממנה עשויים כל הדברים כולם. הדבר המעניין והקשה ביותר לתפיסה הוא העובדה שמאותה ישות אחת שהיא למעשה שום דבר מוחלט, מתהווים כל הדברים השונים, הזמן והמקום. ישות זו, לפי אליעד, איננה אפילו משהו שאפשר להגדיר כקיים או כלא קיים, כי גם לומר עליה שהיא איננה, פירושו להגדיר אותה בצורה כלשהי. מכאן שמהותה היא מעבר לכל הגדרה אפשרית. ישות זו היא החיבור בין האין - סוף לבין הסוף, ודווקא מתוך החיבור הזה מתפצלים כל הדברים השונים שאנו חווים ... ואינו קיים כלל באותו הזמן בדיוק. זוהי מגבלת השכל האנושי והיא זו שהופכת את השאלה למורכבת כל כך. איך ישויות שונות מתהוות מתוך ישות אחת? השאלה המרכזית והקשה ביותר היא כיצד מישות אחת שאין בה שום הבדל, שינוי או ריבוי, מתפצלות ישויות שונות ומגוונות כמו שיש במציאות. זו שאלה משמעותית, מכיוון שהישות הזו מוגדרת כמשהו שאין בו אפילו הבדל של זמן ומקום, שאין בה רצון, מחשבה או תודעה, משהו שאפילו המושג ... מדגיש שמכיוון שאפילו את המונח אין לא ניתן להגדיר לגביה, היא נשארת מעבר לכל מושג. ובכל זאת, מתוך אותה ישות חסרת כל הגדרה נוצרו אינספור ישויות שונות, מושגים נפרדים, זמן ומקום. זהו הפרדוקס והאתגר התפיסתי הגדול ביותר: כיצד ישות שהיא במהותה כלום מוחלט, ללא הבדל, יוצרת עולם שלם של הבדלים ונפרדות? מהי התשובה לכל השאלות הקשות בעולם? התשובה ... בין הדברים. התשובה הפשוטה ביותר, ועם זאת העמוקה ביותר, לכל השאלות - היא שהכל אחד, שאין באמת הפרדה בין הישויות השונות, ושהמציאות כולה עשויה מישות אחת בלבד. זו למעשה התשובה היחידה, כי היא מבטלת את עצם האפשרות לקיומן של שאלות. מדוע זו התשובה הפשוטה ... מהות הדברים, הבנת שורש הדברים, מה עומד מאחורי כל דבר ויש רבדים רבים, ואם מישהו יחזור עד הסוף, יגיע לישות אחת, והכוונה היא לא למקום ריק אלא למקום שהכל כולל הכל, כל הזמנים כל האירועים, כל החומר, כל הדברים כולם עשויים מישות אחת שאין בה מקום וזמן. הישות הזו עשויה מכל הדברים. ומי שיתבונן בדבר הזה יהיה לו כאב ראש, כי הוא מחבר בין כל התואריות בין ... של דברים. החומר הזה לא עשוי מכלום, זה החיבור של הסוף והאין סוף, וזו שאלה מאד רצינית איך זה שמישות אחת, מתפצלים שני דברים. ומי שחוקר עד הסוף, יגיע להבנה שהכל אחד, והכל עשוי ממש מדבר אחד שהוא כלום ... זו השאלה הקשה בעולם וכל השאלות תלויות במשהו, ובמה הן תלויות? בנפרדות. כל השאלות בעולם שורשן בכך שיש יותר מישות אחת, שיש נפרדות. ובמקום שהכל ישות אחת, אין בכלל שאלה, ולכן זו התשובה שבאחדות אין כל שאלה.

... הסופי של הספר הזה? ומי שהוא חכם ומבין שחוסר השלמות של האדם, נובע מכך שהאדם מצד מהותו הוא אינו הישות השלמה (המציאות השלמה), הוא יכול מראש להבין, האם לפחות מבחינה פורמאלית, הרעיון המוצג לו מתיימר להביא אותו אל השלמות ... ביארתי, הספר הזה מצהיר, שהוא יביא את האדם אל החוויה של השלמות, שנראית כבלתי אפשרית מצד מהותו של האדם כישות שהיא אינה אין סופית. והשאלה הנשאלת היא, איך ניתן לעשות זאת וכיצד ניתן להביא את האדם אל החוויה של השלמות, למרות שהיא אינה אפשרית, מצד זה שהאדם הוא ישות חסרה, שאינה מושלמת באופן מוחלט? וההסבר הוא, כי החוויה של האדם, תלויה בהבנה של האדם. ותכלית הספר, היא לשנות ... מושלם או כל דבר אחר. כי כל זמן שליבו של האדם, מרגיש את הריקנות, שנובעת מכך שהאדם הוא אינו ישות שלמה, הרי שתפישת המציאות של האדם לא ממש משנה כלל וכלל לא. ולכן, המטרה המוצהרת של הספר, היא להביא ... המציאות, ולכן הוא מרגיש חיסרון. כי מצד האמת של המציאות, הכל אחד. והכל אחד פירושו, החיבור של כל ההפכים לישות אחת ממש (ויתבאר עוד בהמשך). ומצד האמת אין שום הבדל בין החיסרון והיש סוף, לבין השלמות והאין סוף. כי האדם הוא סוף, כי הוא מוגבל והוא ישות סופית. והמציאות שמכילה בתוכה את הכל, היא אין סופית. ונחדד כי לא מדובר על המציאות שנפרדת מהאדם, כישות נפרדת ואין סופית, אלא מדובר על המציאות שמכילה בתוכה, גם את האדם כישות סופית, וגם את המציאות שהיא אין סופית, והכל כישות אחת. וגם המציאות הזאת, יש שלמות אחרת גדולה ממנה ושאעפכ נמצאת באחדות איתה, וזה כבר עניין אחר. והנה, האדם ... ואת המקום. ומאחר שהאדם לא מכיל בתוכו את הזמן ואת המקום האין סופיים עצמם, הרי שהאדם חווה את עצמו כישות קטנה, שחסרה את השלמות של הישות שהוא חלק ממנה. כי האדם הוא חלק מהשלם, אך לא השלם עצמו. והנה, מצד האמת של המציאות (שתתבאר בספר הזה), אין שום הבדל בין השלם לבין חלקיו. וזאת ישות אחת ממש. ורק בשכל הקטן של האדם נדמה לו שיש הבדל בין הישויות השונות האלו, למרות שבאמת אין שום הבדל כלל והכל זו ישות אחת ממש. ואין הכוונה לומר שהאדם מחובר אל המציאות האין סופית, כי את זה כולם יודעים ואין בכך שום ... סוף, והמציאות היא אין סוף. ולכן נדמה לאדם שלעולם הוא לא יוכל לחוות את השלמות האין סופית, מאחר שהוא ישות סופית. אבל, הספר הזה מביא לאדם שכל כזה, שאיתו יוכל האדם להכיל בתוך השכל האנושי שלו, את ההבנה שבאמת הכל אחד, ושהיש והאין הם אחד, ושהסוף והאין סוף הם ישות אחת ממש (לא מחוברים, אלא אחד ממש). ועל ידי זה שהאדם יבין את ההבנה הזאת, דהיינו, שהאדם יצליח להכיל בתוך מחשבתו את הידיעה שכל ישות סופית, היא באחדות מוחלטת עם האין סוף, על ידי זה האדם גם יחווה את השלמות הזאת ברמה הרגשית. והמסר ...

... השכל של אלוהים האמיתי, מנקודת המבט הזאת, היש והאין הם נפרדים אחד מהשני, אבל הם גם בו זמנית ממש, ישות אחת ממש. ואין שום הפרדה ויש אחדות מלאה, בין הנפרדות שלהם, לבין האחדות שלהם. כי המקום והזמן וכל הנפרדות, ... שלו. כי השכל, לא יכול לדוגמה, לתפוש בתוכו דברים, שהגודל שלהם הוא גודל אין סופי. והמציאות עצמה, יש בה ישויות שהן אין סופיות בגודלן. כגון המקום והזמן, שהגודל שלהם הוא אין סופי. והאדם לא יכול בבת אחת, לראות בעיני ... דבר שהוא בשלמות קיים, וגם בשלמות לא קיים, בו זמנית באותו המקום ובאותו הזמן. והאדם כן יכול לחשוב על ישות כזאת, אבל רק בשתי מחשבות שונות ובשני רגעים שונים. אבל האדם לא יכול לחשוב על ישות כזאת, בבת אחת ברגע אחד. כי השכל, לא יכול לתפוש דבר והיפוכו בבת אחת. ועל האדם להבין, שכל ההבנות ... הם קיימים, למרות שבאמת הם כן קיימים. כמו לדוגמה העניין של מהות המציאות והיש. שמהות היש, היא האין, והם ישות אחת ממש. כי היש נמצא בתוך המקום והזמן, שמהותם, חסרה את הצורה שלהם, והיא כלום ממש, שהוא ההוויה של ... והדבר הזה, הוא גם מקיף את הכל. כי יש מציאות אחת, שבתוכה נמצא הכל. ואם יש שני דברים ושתי ישויות, הרי שיש משהו אחד שמחבר אותם במהותם, ללא הצורה החיצונית הנפרדת שלהם. ולא יכולות להיות שתי ישויות חסרות כל צורה. משום שהן בעצם ישות אחת ממש. וכאשר בסוף התהליך, מורידים את כל הצורות, נשארים עם ישות חסרת כל צורה. ואז הכל מתאחד. כי כאשר הכל חסר כל צורה שהיא, הרי שאין זמן ומקום, והכל אחד ... ביותר של כל הדברים כולם, והוא ההעדר המוחלט של כל הצורות באשר הן. ואעפ שהמהות היא אחת, אעפכ ישנן ישויות, שהן נפרדות זו מזו בצורתן החיצונית, למרות שהכל זאת מהות אחת. כי הצורות עצמן, הן עשויות מאותה המהות ומאותו החומר (הכלום) האחד. ומאותו חומר אחד ומאותה ישות אחת שאין בה שום נפרדות של צורות כלל, גם לא ברמת הפוטנציאל (שגם זו נפרדות), הישות האחת הזאת, מהווה צורות שונות זו מזו. וזהו דבר שהוא נגד השכל, שהמהות של המציאות, היא יש ואין בבת ... עניין זה במקומות אחרים נוספים). והרעיון הוא, שהשכל של האדם יכול להבין, שבמציאות שלנו, היש והאין מחוברים אחד לשני כישות אחת ממש, כי הם אחד ממש, כי הצורה ומהותה היא אחד ממש. ואין שום חיות לשום דבר, בלי מהותו ... עשויה מהמהות המשוגעת של המציאות. ומהות התפישה של האדם, היא מכילה בתוכה את כל אפשרויות התפישה כולן. ולכן, כל ישות, יכולה להכיל בתוכה, את כל אפשרויות התפישה שלה, על ידי זה, שהאדם חוקר את שורש התפישה שלו, ומגיע לשורשה. ...

... מקום כלשהו בתוך המציאות כולה, והוא קיים בזמן כלשהו וכולי. וזה בעצם אומר, שלמרות שלאדם נדמה שהאני שלו הוא ישות עצמאית, הרי שהמקום והזמן, ממלאים את האני של האדם. או במילים אחרות, המציאות ממלאת את האני של האדם. וגם אם נדמה לאדם שהוא ישות עצמאית שהיא נפרדת משאר הדברים, הרי שבפועל המקום והזמן והמציאות, הם ממלאים את האדם עצמו. ואין שום מקום וזמן, ... ממלאת הוויה אחת. וכל תנועה של ההוויה, היא זו שמניעה את הכל, ובכלל זה גם את האדם עצמו ואת הישות והרצון שלו וכולי. וכאשר האדם מבין את כל זה, אז הוא עובר לחוויה של ביטול הבחירה, שהיא התפישה הגבוה ... שכל הקיום שלו, ובכלל זה האני ואילך החוצה, זה הכל לא יותר מאשר זרוע מבצעת של המציאות, וביטוי של ישות אחרת, שהיא זו שאחראית לכל מה שהיה הווה ויהיה במציאות כולה. ומנקודת המבט הזו, האדם רואה גם, שכל הזמן ... אני חדש, שהוא בעצם האני של אלוהים / המציאות, עצמם. כי ברגע שהאדם מבין שהאני שלו הוא ביטוי של ישות אחרת, אז זה מביא את האדם למצב שבו, כאשר הוא אומר אני, הוא מתכוון לישות האמיתית שהיא זו שאומרת את האני דרכו. עד שהאדם אומר אני, וחווה את המציאות עצמה. וכאשר אנחנו אומרים שהאדם חווה שהאני שלו, הוא המציאות עצמה, היינו שהאדם חווה שהאני שלו זאת הישות האחת, שקיומה קודם לקיומם של הזמן והמקום, שהיא הוויה של הכל, שאין בה שום צורה כלל וכולי. והדבר דומה ... שזה האני הגדול יותר של האדם. ואז כאשר האדם מתבונן בזה באמת, אז כאשר הוא אומר אני, הוא מתכוון לישות שחושבת את החלום עצמו, שהיא האני האמיתי שחושב את הכל. ואז האדם מבין, שיש לו בחירה חופשית מלאה על ... על הכל בשלמות. ואחכ אחרי שהאדם נמצא בתודעה הזאת, שהוא חושב שהוא אלוהים, אז הוא מתבונן אל תוכו כאלוהים, כישות שחושבת את החלום, והוא מנסה לגלות מהיכן הרצון שלו כאלוהים מגיע? ומהיכן מגיעה התודעה העצמית שלו כאלוהים? ואז האדם שואל, בדיוק את אותן השאלות, שהוא שאל כאשר הוא חשב שהאני שלו הוא ישות נפרדת, מהיכן הרצון מגיע? ומה אחראי לקיום שלי? וכולי, עכשיו האדם שואל את זה כאלוהים וכמציאות, בגוף ראשון. דהיינו, ... ההוויה של אלוהים, קיומה מחויב. אבל הרצון והתודעה העצמית של אלוהים, קיומם לא מחויב. כי ההוויה היא אחת, ורק ישות אחת קיומה מחויב. וכפי שכבר ביארתי עניין זה במקומות אחרים. ומאחר שקיומו של רצון האלוהים הוא לא מחויב, אכ ... רואה את האמת, שהוא לא באמת אלוהים אמיתי, אלא אלוהים שקרי. כי גם הוא כאלוהים, גם הוא עצמו עדיין ישות נפרדת. כי יש הפרדה בין רצונו של האדם כאלוהים, לבין ישותו העצמית, לבין התודעה העצמית וכולי. כי כל זמן שיש חוויית אני, הרי שיש תחושה של נפרדות, ואכ האני הוא ... אני כלשהו, הרי שזהו אלוהים שקרי, דהיינו, נפרדות. ואז האדם כאלוהים, מתבונן פנימה על הרצון של עצמו כאלוהים, ועל ישותו העצמית כאלוהים, והוא רואה את האמת, שבאמת הרצון והתודעה והישות וכל מה שנפרד מהם, הכל זאת ישות אחת, שאין שם שום תודעה עצמית ושום רצון עצמי וכולי כלל. ואז על ידי ההתבוננות הזאת, כאשר היא מנקודת ... אחרת, ממה שאלוהים עצמו חווה זמן ומקום, כי גם אצלו יש זמן ומקום (כי יש אני ולא אני, והרצון והישות והתודעה, כל אחד מהם נמצא במקום אחר וכולי). והתודעה של האני האחרון שהיא האדם עצמו, היא חווה שיש לה ...

... יש רגש אחד כלפי כל הדברים כולם, ואז אין שום משמעות לאהבה ולשנאה. ועוד נוסיף, כי באהבה אין סופית, הישות שאוהבת, לא מסוגלת לחוות שום הפרדה כלל, מהישות הנאהבת שאותה היא אוהבת. ובאהבה אין סופית, הישות האוהבת, מתאחדת עם הישות הנאהבת, לישות אחת ממש. עד שאין שום קיום נפרד, בין הישות האוהבת, לבין הישות הנאהבת. כך שאהבה אין סופית אמיתית, היא מבטלת את הישות הנפרדת של הישות הנאהבת, והיא גורמת לה להתבטל כנפרדת, ולהיכלל כישות אחת, עם הישות האוהבת. ונמצא אם כן, כי אהבה אין סופית, מביאה למצב שבו קיימת רק ישות אחת, שמאחדת את הישות האוהבת ואת הישות הנאהבת. וכך גם לגבי שנאה אין סופית. שיש שנאה אין סופית ככ גדולה, עד שהישות השונאת, לא מסוגלת להכיל את זה, שהישות השנואה, קיימת גם היא באותה המציאות, במקביל לקיום שלה עצמה של הישות השונאת. וכאשר השנאה ככ גדולה, עד שהישות השונאת, לא מסוגלת להכיל את קיומה של הישות שאותה היא שונאת, על ידי זה הקיום של הישות השנואה (או השונאת) נעלם לגמרי. ואז הקיום של הישות השנואה, נכלל בקיום של הישות השונאת, ונשארת קיימת רק ישות אחת. בדיוק כמו באהבה אין סופית. ואהבה אין סופית, לא מסוגלת להכיל את קיומה הנפרד של הישות הנאהבת, מרוב גודל האהבה. שאין אפשרות להכיל את הנפרדות של הישויות השונות. עד שיש אחדות בין הישויות השונות. אבל חוסר היכולת להכיל את קיומה של ישות שנפרדת ממך, היא גם שנאה אין סופית, שלא מוכנה להכיל את הנפרדות של הישות האחרת ששונה ממנה. כך שבסופו של דבר, שנאה ואהבה בעוצמה אין סופית, לא מאפשרות לשום דבר להיות קיים כנפרד ... מתבטלות. בדיוק כמו אצל אלוהים, שהכל אחד ממש. ויש שנאה, שאינה אין סופית, שהיא לא רוצה להיות באחדות עם הישות שאותה היא שונאת. ולכן הישות השנואה, קיימת כנפרדת מהישות השונאת. אבל אם השנאה תתגבר, אז הישות השנואה תתרחק למרחק אין סופי, דהיינו, תיעלם לגמרי, ותישאר רק ישות אחת. וגם אהבה שאינה אין סופית, שהיא מסוגלת להכיל את זה שהישות הנאהבת, קיימת בפני עצמה. ושהיא מוכנה לאפשר את קיומה הנפרד, של הישות הנאהבת. כי אם האהבה תגדל לגודל אין סופי, לא תוכל ישות אחת להיפרד מהישות האחרת, ואז הן יתאחדו. והקיום של ישויות שונות, שנפרדות זו מזו, אפשרי, רק כאשר יש גם אהבה וגם שנאה, ... גם המנוגדות, דומות זו לזו, בכך שהן כולן קיימות. ואם הן יהיו שונות בתכלית השינוי זו מזו, אז אם ישות אחת תהיה קיימת, וכל שאר הישויות, יהיו שונות ממנה בתכלית השינוי, הרי שאין שום אפשרות שעוד ישות אחרת תהיה קיימת, וגם אז אין שום קיום לשום ישות אחרת כלל. והכלל העולה הוא, שכאשר יש רק אהבה או רק שנאה בלבד בגודל אין סופי, אז אין שום ... נפרד, שזוהי שנאה של הנפרדות. וגם שנאה, היא בעצם אהבה נסתרת. כי היא נובעת מכך שהאדם ככ אוהב את הישות השנואה, עד שהוא לא מסוגל להכיל את קיומה המנוגד לו והנפרד ממנו, עד שהוא רוצה להתאחד איתה לישות אחת ממש. שנאה = אהבת האחדות ושנאת הניגודים, כי בלי זה אין שנאה. אהבה = שנאת הנפרדות ואהבת האחדות, ...

... מהדבר עצמו. כגון לדוגמה, כאשר אנחנו אומרים שהשולחן נמצא באחדות עם כל מה שהפוך ממנו, בכלל זה נכללת, כל ישות שהיא שונה בצורה כלשהי מהישות של השולחן. ובכלל זה, גם לדוגמה ישות שהיא רק תיאור של השולחן, כגון שולחן גדול / שולחן חזק, וכיוב, כל דבר שהוא אינו הישות המקורית עצמה בלבד. כי כל ישות קיימת בפני עצמה. וההעדר של הישות, הוא כל ישות שהיא נפרדת ממנה. וכל הדברים שיש בעולם ששונים מישות כלשהי, הם ההעדר המוחלט של אותה הישות. כי בשורש של המציאות הכל אחד ממש. ובנפרדות שלנו, כל ישות קיימת בנפרד בפני עצמה. וכל ישות, דוחקת את קיומן של כל שאר הישויות. וכאשר אנחנו מדברים על כך שכל ההפכים הם אחד, הכוונה היא לומר שאפילו הדברים שנראים כמנוגדים מצד מהותם, גם ... אחד. ואפילו הצורות שמנוגדות זו לזו, כגון היש והאין, שהן צורות שמנוגדות זו לזו, גם הן אחד. אבל כל הישויות הן ישות אחת בשורשן, גם אם הן לא נראות כהפכים ממש. כי בשורש, הכל אחד ממש.

... וכיצד יש מציאות של צורה, שהיא נפרדת מההוויה שלה?! כי הצורה, היא נפרדת מההוויה שלה. כי אם הן היו ישות אחת, אז אין שום צורה כלל, כי יש רק הוויה. והצורה נפרדת מהוויה שלה. והשאלה היא, כיצד אפשרי הדבר, ... של הנפרדות, ויש רק מהות אחת. ואם המהויות הן חסרות כל צורה, אז ממילא אין ביניהן שום נפרדות, והן ישות אחת. וכל צורה קיומה הוא רק אפשרי, ורק קיומה של המהות האחת של הכל, רק קיומה הוא מחויב. ומאחר שהמהות היא אחת, ומהותה אחת וישותה אחת, ובשורש המציאות אין שום נפרדות כלל, כי אפילו פוטנציאל של נפרדות אין, כי יש רק מהות אחת ממש, ... שאלו שתי מהויות שמנוגדות זו לזו. וכיצד האין יהווה את היש?! והאין יכול להוות ריבוי של אין, שהוא ממילא ישות אחת. כי אין נפרדות באין, ולכן כל האין, הוא ישות אחת של אין. אבל האין לא יכול להוות את היש, משום שזאת מהות שונה ונפרדת בתכלית הנפרדות והשינוי, מהמהות ... שיש רק צורה של מהות, וזה אומר שגם למהות עצמה יש מהות אחרת. וזהו סוד האחדות, שהצורה ומהותה הם ישות אחת ממש. כי המציאות האמיתית הגדולה ביותר, מכילה בתוכה את הצורה ואת מהותה. וזה בעצם אומר, שהצורה ומהותה, הן באחדות אחת תמיד, והיש והאין, הם אחד תמיד. ובעיני האדם, אלו ישויות נפרדות, שאז האדם שואל האם יש או אין. כי מהות כל השאלות, היא האם יש או אין אפשרות וצורה ... נמצאת באחדות עם המהות האחת, הרי שהצורות הן אחת, למרות שהן נפרדות זו מזו. וזה אומר שהריבוי והאחדות הן ישות אחת. כי הצורות של היש שיוצרות את הזמן והמקום, שקיומם תלוי בקיומן של הצורות השונות, וגם המהות האחת של הצורות, שהיא האין, הכל ישות אחת ממש. וזאת אחדות המציאות, ששם אין שום שאלה כלל. ואעפכ ניתן לומר שיש הפרדה בין האחדות של המציאות, ...