... הן מחזקות את האני של האדם. והכל מתחיל בשקר הלא מודע הראשון, שהוא ללא סיבה כלל (שסיבתו האמיתית, היא אחדות המציאות). כי הטעויות של האדם, כולם שורשם בפחד של האדם. והפחד עצמו, הוא עצמו שורשו בשקר הראשון של האדם, ... שקר אין פחד. ובלי פחד, אין שום סיבה לשקר. כך שהשקר הראשון הוא בלי פחד ובלי סיבה (מלבד סיבת אחדות המציאות). ומי שרוצה לעשות לזה סוף, ולא רק לעשות סוף, אלא גם לעשות התחלה חדשה של חיים טובים באמת, ... שיש לו בתוך ליבו, וימצא את התשובה האמיתית המחויבת, שהיא בעצם השכל, של האין שאלה כלל, בגלל השכל של האחדות. ובשעת מבוי סתום, אסור לאדם באיסור חמור להסתפק בחוסר ידיעה כללית, אלא על האדם להעמיק את מחשבתו ולהכריח את ...

... עובד אלילים. כי גם האני של האדם, גם הוא עצמו רק לבוש של המציאות. ואלוהים האמיתי, הכוח האמיתי, הוא: האחדות של המציאות, מחויב המציאות, הישות שממלאת את כל הלבושים של המציאות, הלא היא המהות של כל הדברים כולם, שנמצאת מחוץ ובתוך כל הדברים כולם, שהיא הכוח האמיתי וכולי. וכאשר האדם מתקרב לשכל של האחדות, שבו הכל אחד ממש, אז ההבנה הראשונה שהוא מבין, היא ההבנה של אחדות המציאות. שהאדם מבין את מהותה של מהות המציאות. והאדם מבין מהו אלוהים, ומהו מחויב המציאות, הלא היא האמת המוחלטת וכולי. והשלב השני והאחרון בשכל של האחדות, הוא השלב, שבו בחינת המחויב ובחינת האפשרי, נכללות אחת בשניה. כי באחדות השקרית (שגם היא שכל גדול מאוד), בה האדם מבין את עניין המהות של המציאות, שהיא מחוץ למקום ולזמן וכולי, ... אבל בתכלית הסופית, הכל אחד ממש והכל נכלל אחד בשני ממש. וכמובן שזה נגד השכל ונגד ההיגיון. אך אעפכ, האחדות של המציאות פירושה הוא, שכל מה שנכון לגבי הישות האחת האין סופית, נכון ללא כל שינוי, לגבי כל אחת ... יש ריבוי של אלוהים וריבוי של ישויות אין סופיות, שזה לא הגיוני. ואעפכ הדבר הוא כך. ועפ השכל של האחדות, כל אחת ואחת מאין סוף הישויות הסופיות, היא אלוהים אין סופי של ממש. שרק בעיני האדם היא מצטיירת לו ... כמו המחויב הראשון. וכאשר האדם רואה איזו ישות סופית, כגון לדוגמה אבן, מי שיודע את האמת, הוא מבין שמצד אחדות המציאות, הגודל של האבן הזאת, גדול יותר מאשר כל מרחב המקום והזמן גם יחד. כי כל ישות נפרדת, היא ...

... תמיד טוב לו, כי הכל זה ביטוי של רצונו, בדיוק כמו אלוהים שהכל זה ביטוי רצונו (ורצונו הוא ביטוי האחדות), שאז תמיד טוב לאדם. והטוב הזה, הוא לא תלוי בסיבה כלשהי ובצורה כלשהי. כי האדם טוב לו מעצם זה ... יש בו חיסרון. כי כל צורה, חסרה את שאר הצורות. ואם האדם מחובר למקום שבו אין שום צורה, דהיינו, האחדות, אז תמיד טוב לו באמת, בלי להיות תלוי בצורה כלשהי. או שהאדם נמצא בעולם של נפרדות, שבו כל צורה חסרה את כל שאר הצורות, דהיינו, כל צורה חסרה את אחדות הצורות, שהיא האחדות של המציאות, ששם אין שום צורה כלל. ובסיכומו של דבר, או שתמיד טוב לך, בלי להיות תלוי בצורה כלשהי ... לאדם בכל מקרה, כל זמן שהוא בעולם הצורות. או שהאדם הוא איש אמת, ועל ידי האמת הוא חווה את אחדות הצורות, שאז האדם טוב לו תמיד בטוב אמיתי וכולי.

... ממשי, הרי שהוא בעצם חווה את עצמו כמו כלום אמיתי באמת. כי הנפרדות היא הכלום, מאחר שהחיות שלה היא האחדות, והיא רק השתקפות שלה בלבד. והעניין הוא, שמי שרוצה שקט נפשי נצחי ואמיתי, עליו לשנוא את הספקות ולאהוב את ... הוא מרגיש שהוא קיים, אז הוא קיים. והאדם הוא טועה באפילה, שהוא אינו מבין את מהות קיומו באמת, שהיא אחדות ההפכים. ועל האדם לשנוא את האפשרי ולאהוב את המוכרח. דהיינו, לשנוא את הדבר שאולי הוא נכון ואולי לא, ולאהוב ... קיים. ועל האדם לברר את האמת לגבי קיומו העצמי ומהותו. עד שהאדם רואה שהוא גם כלום ממש, וחווה את אחדות ההפכים, וחי טוב באמת.

... ולכן האדם לעולם אינו מאושר, משום שהוא תמיד משווה כל דבר אל חוויית השלמות. וברגע שהתודעה של האדם נפרדה מהאחדות של המציאות, מיד באותו הרגע, כל מה שהתודעה רוצה, זה להתאחד עם המציאות, ולחזור להיות מה שהיא הייתה, לפני שהיא הייתה. והרצון הזה מחלחל באדם, עד שבסופו של דבר כל אדם ישיג את השלמות ויחזור להתאחד עם האחדות של המציאות. ועד שהדבר הזה קורה, עד אז האדם סובל, מהגעגועים שלו אל האחדות של המציאות, שהם מתגברים בכל פעם מחדש. ובכל פעם ופעם, האדם נופל מחדש אל הטעויות של העולם הזה, ובכל פעם ופעם, הוא מתעורר מחדש להתקרב אל אחדות המציאות. ובדרך, האדם סובל מכך שבכל פעם הוא נע ונד, בין חיפוש האחדות, לבין שיגעונות העולם. וככל שהאדם משתדל יותר ויותר בכל כוחו להתקרב אל האמת, כך הוא מזרז את תהליך הגאולה ... מחמת שהוא יבין שהוא לא קיים, וממילא לא יחפש אותו יותר. למרות שבפועל, בסוף התהליך, האדם כן מתחבר אל אחדות המציאות, שזהו האושר. ועד שהאדם משיג את האושר המושלם, עליו לדעת שעליו לעשות את כל מה שהוא יכול לעשות, ... ואולי זו רק הטעייה של השכל, שאינה אמיתית באמת? ובכל פעם כשהאדם נתקל בספק כלשהו, שקודם כל יהמר על האחדות. דהיינו, שקודם כל יבדוק את האפשרות, שאולי בכלל אין שום שאלה כלל, כי הכל אחד, ורק מחלת השיגעון של ...

... והזמן, נפרדים ושונים זה מזה בצורת החוויה שלהם. ושתי הצורות האלו של הזמן והמקום, הן שתיהן ממהות אחת, שהיא אחדות המציאות, שהיא מחוץ לזמן ולמקום, והיא מהווה אותם. כי ההוויה של הזמן והמקום, היא מחוץ לזמן ולמקום, כי היא ... את המקום והזמן. ומי שרוצה לצאת מהזמן ומהמקום, עליו להטיל ספק אמיתי, ולברר את האמת באופן מוחלט, לגבי נפרדות ואחדות היש והאין. ועל האדם להסתכל על משהו כלשהו שהוא ישנו, ולשאול את עצמו באמת, האם באמת הדבר הזה ישנו, ... האמת, שהכל אחד באמת, ושהיש והאין מאוחדים. ואז האדם חווה את הנפרדות של היש, בצורה חדשה לגמרי, דהיינו, כחוויית אחדות ממש. ואז האדם רואה שהכל אחד, וזוכה לצאת מחוויית המקום והזמן. דהיינו, שהאדם חווה את הזמן ואת המקום בצורה ... ידי התחברות אל האמת המחויבת, על ידי זה מתים כל השינויים, ומתים גם הזמן והמקום איתם, ואז קמה לתחייה האחדות של המציאות, והאדם הופך להיות ישות חדשה לגמרי וכולי.

תפישת האחדות של המציאות, באמצעות השכל ומה שמעבר לשכל ובו יתבאר, כיצד ניתן לסמוך על הבירור השכלי שהכל אחד? כי יותר ... באופן מוחלט, כל זמן שנכונות הדבר, נובעת מהשכל. כי השכל טועה ומטעה וכולי. אז כיצד ניתן לסמוך עליו, לגבי האחדות של המציאות? והתשובה היא, שבאמת לא ניתן לסמוך על השכל. ויש שלושה מצבים. והראשון הוא, כאשר האדם לא משתמש ... חווה את ההפרדה, שבין היש לבין האין. והשני הוא, כאשר האדם משתמש בשכל שלו בשלמות, שאז הוא חווה את האחדות של היש והאין. והשלישי הוא, כאשר האדם לא משתמש בשכל שלו בכלל, שאז כאשר האדם נקי מכל שמץ וטיפה של שכל, גם אז האדם חווה אחדות. משום, שכדי להפריד בין יש לבין אין, לשם כך צריך שכל. ובלי שום שכל כלל, גם אז יש אחדות. ומי שהוא חכם אמיתי ששכלו מושלם, הוא דווקא כן משתמש בשכל שלו, ובאופן מודע הוא לא משתמש בו באופן ... ואז כאשר האדם מתבונן מנקודת מבט שהיא מנוגדת לשכל, דהיינו, בלי שום שכל כלל, גם אז האדם חווה את האחדות של המציאות. וכאשר האדם חווה באמת את האחדות של המציאות, הוא ושכלו וישותו נעלמים לגמרי, ואין לו שום ספק כלל. ואחכ כאשר האדם חוזר לשכל שלו, אחכ ... ממילא אין שום משמעות לשימוש בשכל. וזהו שורש השימוש החלקי בשכל. שהחלק של אי השימוש בשכל, שורשו, הוא מצד האחדות שיש מצד האמת, שאז אין שום משמעות לשכל כלל.

... להיות מאושר באמת, האדם מוכרח להתבונן? ולמה בלי להתבונן, לא יעזור לאדם שום דבר אחר? והעניין הוא, כי חוויית האחדות של המציאות, היא קורת לאדם, רק כאשר הוא מבין בשלמות אמיתית שהכל אחד. וכל זמן שהאדם לא מבין בשלמות אמיתית שהכל אחד, הוא לא חווה ולא יחווה את האחדות של המציאות. ומאחר שכדי לחוות את האחדות, לשם כך צריך להבין בשכל עצמו שהכל אחד, לכן האדם מוכרח להשתמש בשכל שלו ולהתבונן על מהות אחדות המציאות. ולכן לא עוזר ולא יעזור לאדם שום דבר, מלבד להתבונן אל תוך מהות אחדות המציאות. ולמה? כי אין שום עצה ושום תבונה, שעוזרת לאדם להפסיק לסבול ולהיות מאושר באמת, מלבד העצה האחת והיחידה, ...

... הצורה שיש ביקום שלנו. ומי שרוצה לעבור ליקום אחר, ולהתחבר לכל היקומים האחרים שקיימים במציאות, ולהתחבר לשורשם ולמהותם, דהיינו, לאחדות של המציאות, ששם כל היקומים המקבילים הם אחד, עליו לאמת את חוויית היש והאין שלו. ובפועל זה אומר, שעל ... חוויית היש והאין, על ידי זה האדם רואה את האמת, שהכל אחד, ושהיש והאין הם ישות אחת ממש, שזאת אחדות המציאות. ואחכ כאשר האדם חוזר לשכל הנפרד שלו, אז הוא זוכר שהכל אחד, ושהנפרדות היא בכלל אחדות. ואז ממילא, שום צורה לא קיימת, יותר מאשר צורה אחרת, ואז ממילא האדם נמצא תמיד, בכל היקומים המקבילים בו ...

... אחת ויחידה, שהיא, איך יכול להיות שהיש הוא אין ושהאין הוא יש והכל בו זמנית. ואז האדם רואה את אחדות המציאות. וכאשר האדם חוקר את מהות המציאות, ברור לו לגמרי שמהות המציאות, היא לא הקיר שמולו. כי האדם מבין ... הכל. ואז האדם מבין את מהות המציאות. ואחכ האדם רואה גם, שהמהות והצורה הם אחד ממש, שזאת ורק זאת האחדות האמיתית. ולכן, אם היו יודעים את כל החסרונות והנמנעים של הדבר, היו יודעים את מהותו, למרות שלא ראו אותו ... על ידי שלילת שורשי השקרים, אז ממילא האמת תתגלה, והאדם יראה את האמת, שהיש והאין הם רק לבוש, של אחדות אמיתית וכולי.