... רואה שהיא כולה סבל. ואז הוא רוצה לברוח מהקיום שלו ולחזור להיות מה שהוא היה לפני שהוא היה, דהיינו, אחדות המציאות. שאז האדם, בורח מגיהנום אל גן עדן. ומאחר שהגיהנום הוא אכזרי, לכן נוצר התעתוע שקיים העולם הזה, כדי ... חווה את אלוהים עצמו באמת, אז כאלוהים, הוא נהנה לחוות גם את הנפרדות, שהיא כולה צורות שונות, שמעצימות את האחדות של המציאות. ובסיכומו של דבר, על ידי זה שהאדם הוא איש אמת, על ידי זה הוא חווה את האחדות של המציאות, ואז ממילא הנפרדות, שהיא הגיהנום של הקיום הנפרד של האדם, היא הופכת להיות גן עדן של ממש. ...

... שבו דבר אחד שונה מדבר אחר וכולי. והנפרדות הזאת, היא העונש של האדם, כל זמן שהוא לא מחובר אל האחדות. כי האלוהות, היא חוויית האין סוף. שהאדם חווה חוויה של שחרור מוחלט ואמיתי, ללא כל חוויית צמצום כלל. (וכמובן שהשחרור הוא ככ גדול, עד שהוא באחדות, עם הצמצום של הנפרדות). וככל שהאדם, חי יותר בעולם של הגדרות והתניות שכליות ורגשיות בתוכו, כך האדם סובל יותר. ... את הכל, ללא שום הפרדה והגדרה כלל, ולכן קיומה הוא מחויב. משום שאין שונה ונפרד ממנה כלל (כי היא באחדות עם הלבושים שלה). ואז האדם חווה את האחדות ואת השלמות של האין סוף. ובסיכומו של דבר, על האדם למרוד בדרך החשיבה הרגילה שלו. ועל האדם למרוד בכל ... לא יותר מאשר אמונה שקרית, שמתחזה לאמת אמיתית. ואז האדם מגיע אל האמת המוחלטת, שהכל אחד ממש, והנפרדות נכללת באחדות, ואז האדם חי חיים של נפרדות, מתוך אחדות אמיתית, שזאת שלמות התגלות האחדות.

רגשות אשמה - מהו שורשם? השורש של הכל הוא ידוע, והוא האחדות של המציאות. ואעפכ ברמת הלבושים של הנפרדות, מי שיתבונן יראה, כי רגשות האשם של האדם, נובעים בגלל רגשות הגאווה ... עצמו אחראי לכל הדברים שקורים בעולם. שזאת שלמות הגאווה, וגם שלמות רגשות האשמה בו זמנית. וכאשר האדם מבין, שהוא באחדות עם המציאות, אז טוב לו תמיד. כי אצל אלוהים, לא באמת שייך רגשות אשם. משום שאצל אלוהים אין טוב ...

... המציאות, הכל מתאחד ממש. והיודע והידיעה והדבר הידוע, הכל אחד ממש, ואין שום הפרדה ביניהם כלל. ואחרי שהאדם מתחבר לאחדות המציאות, אחכ הוא חוזר לשכל של הנפרדות שלו, בדיוק כמו שהעולם והנפרדות שלנו מתהווים יש מאין בכל רגע מחדש. ואז האדם זוכר את האמת, שכל הנפרדות היא אחד וכולי. ולפעמים האדם חושש, שאולי הוא יעלם בתוך האחדות ולא יחזור משם. ועל האדם לדעת את האמת, שרק הטעות של האדם גורמת לו לחשוב, שהקיום שלו כרגע, הוא ...

... בתכלית, היא בעצם ריבוי של התכלית. כי תכלית יש אחת, והקדמות יש הרבה. וכאשר ההקדמות נכללות בתכלית, שהנפרדות נכללת באחדות, אז הריבוי של הנפרדות וחוסר התכלית, הוא בעצם הריבוי של התכלית האחת. וכל זמן שהאדם לא זכה לחוות את ... להם חיות, אבל רק כדי חיותן, לצורך קיום העולם שלנו, שהוא חי בזכות הקליפות, שהן הופכות להיות ריבוי האור והאחדות, כאשר האדם זוכה לראות את האחדות של המציאות. אבל, על האדם לשנוא את חוסר התכליתיות. ובכל דבר ודבר, על האדם לשאול את עצמו, מה התכלית ... זוכה להשיג את התכלית הסופית, בכל דבר. כי אצל אלוהים, אין מטרה שנפרדת מהדרך, אלא יש רק דרך שהיא באחדות עם המטרה. והדרך, היא המטרה הסופית ללא שום מטרה אחרת. וכל דבר הוא המטרה הסופית בפני עצמה וכולי. ואז ...

... ולכן האדם לעולם אינו מאושר, משום שהוא תמיד משווה כל דבר אל חוויית השלמות. וברגע שהתודעה של האדם נפרדה מהאחדות של המציאות, מיד באותו הרגע, כל מה שהתודעה רוצה, זה להתאחד עם המציאות, ולחזור להיות מה שהיא הייתה, לפני שהיא הייתה. והרצון הזה מחלחל באדם, עד שבסופו של דבר כל אדם ישיג את השלמות ויחזור להתאחד עם האחדות של המציאות. ועד שהדבר הזה קורה, עד אז האדם סובל, מהגעגועים שלו אל האחדות של המציאות, שהם מתגברים בכל פעם מחדש. ובכל פעם ופעם, האדם נופל מחדש אל הטעויות של העולם הזה, ובכל פעם ופעם, הוא מתעורר מחדש להתקרב אל אחדות המציאות. ובדרך, האדם סובל מכך שבכל פעם הוא נע ונד, בין חיפוש האחדות, לבין שיגעונות העולם. וככל שהאדם משתדל יותר ויותר בכל כוחו להתקרב אל האמת, כך הוא מזרז את תהליך הגאולה ... מחמת שהוא יבין שהוא לא קיים, וממילא לא יחפש אותו יותר. למרות שבפועל, בסוף התהליך, האדם כן מתחבר אל אחדות המציאות, שזהו האושר. ועד שהאדם משיג את האושר המושלם, עליו לדעת שעליו לעשות את כל מה שהוא יכול לעשות, ... ואולי זו רק הטעייה של השכל, שאינה אמיתית באמת? ובכל פעם כשהאדם נתקל בספק כלשהו, שקודם כל יהמר על האחדות. דהיינו, שקודם כל יבדוק את האפשרות, שאולי בכלל אין שום שאלה כלל, כי הכל אחד, ורק מחלת השיגעון של ...

... זה שחושב את החלום. וכך גם המציאות שלנו כולה, היא נמצאת כולה, בתוך זה שחושב אותה, שהוא האלוהים, דהיינו, האחדות של המציאות, ששם הכל אחד, ללא שום מקום וזמן ממשיים. והתודעה של האדם, כמו גם כל שאר הדברים שישנם, ... אחת תמיד. משום שבסופו של דבר, לכל מהות, יש מהות אחרת שקודמת לה, עד שמגיעים אל המהות הראשונה, שהיא האחדות של המציאות, ששם אין שום צורת מקום וזמן כלל, דהיינו, ההעדר המוחלט והאין המוחלט. וזאת היא המהות של התודעה ... בעצם אומר שהיש והאין, אלו שתי צורות של דבר אחד, שבו אין שום הפרדה בין יש לאין. וזאת היא האחדות האמיתית של המציאות. שבה היש והאין הם אחד ממש. וכל הדברים שישנם ושאינם, כולם מתהווים ממהות המציאות הראשונה, שהיא ...

... בגלל הטעויות שלו, חושב שהאני שלו, זאת הנשמה והתודעה שלו. והאדם לא מבין, שהוא, זאת גם הישות הראשונה, שהיא האחדות של המציאות, דהיינו, השלמות עצמה. ועל ידי זה שהאדם מתבונן אל תוכו, ושואל את עצמו, מי אני באמת? ומה ... מבין שקיומו הוא רק אפשרי המציאות בלבד, על ידי זה, כאשר האדם מתבונן פנימה, הוא רואה את מהותו שהיא האחדות של המציאות, שקיומה הוא מחויב המציאות, ואז האדם חווה את האלוהים עצמו. ושם, בנקודה הפנימית ביותר, האדם מתחבר לנקודת אמת, שבה החיבור של האדם לאחדות המציאות, הוא לא תלוי בישות של האדם עצמו. כי באמת הגדולה ביותר, האמת מסובבת את האדם מכל הצדדים, והיא האמת המוחלטת שהיא קיימת בלי להיות תלויה באדם, היא גורמת לאדם להיות באחדות איתה. ובסיכומו של דבר, על האדם להחליף את האגו שלו, לאגו של אלוהים עצמו, שמצמצם את עצמו אל תוך ...

האחדות והשלמות של המציאות - למה אנשים ככ רחוקים ממנה? ומהצד של שלמות והאחדות, התשובה האמיתית היא, שאף אחד בעולם לא באמת רחוק משלמות ומהאחדות. כי אין שום הבדל בין אחדות לבין נפרדות כלל. כי כאשר היש והאין הם אחד, אז לא שייך לומר שמישהו רחוק ממשהו. כי אין מישהו ואין משהו שנפרד ממשהו אחר. וכאשר הכל אחד ממש, אז כולם קרובים תמיד. והעולם רחוקים מהאחדות, רק משום שהם מפרידים אותה מהנפרדות, וממילא זה מציב אותם, במרחק אין סופי ממנה. כי האחדות היא ההפך המוחלט של הנפרדות. והאחדות היא ההעדר המוחלט, שהוא ההפך המוחלט, של כל מה שישנו ושאיננו. וכאשר האדם מבין, שהיש והאין הם אחד, אז האחדות והנפרדות הם אחד, ואז הוא שם תמיד. אבל, כאשר האדם מאמין לשכל של עצמו, שהיש והאין הם רק נפרדים, והוא לא מבין את האמת, שהנפרדות והאחדות הם דבר אחד ממש, הדבר הזה מרחיק את האדם במרחק אין סופי מהאחדות של המציאות. כי כל המציאות כולה, היא נגד האחדות. כי מהות האחדות, היא מחוץ למקום ולזמן. וכל מה שישנו בתוך המקום והזמן, הכל צועק רק נפרדות בלבד. ואין שום אחדות כלל. כי כל דבר שהוא ישנו, הרי שהוא נפרד, וממילא הוא לא אחדות. והאדם רחוק במרחק אין סופי מהאחדות, משום שאפילו עצם קיומו העצמי של האדם, הוא עצמו מרחיק את האדם מהאחדות של המציאות. כי הקיום העצמי של האדם, הוא עצמו, כל מהותו היא נפרדות. כי המשמעות של האני של האדם, ... הנפרדות. והנפרדות זועקת מכל זמן ומכל מקום, ואפילו מהמקום ומהזמן, של האדם עצמו. ולכן כל העולם, רחוקים ככ מהשלמות ומהאחדות של המציאות, משום שכל העולם כולו אומר את ההפך של השלמות והאחדות. כי אין שום אחדות ושלמות בעולם כלל. כי הכל נפרד בזמן ובמקום, ואין שום אחדות שלמות כלל. ואעפכ, מי שהוא איש אמת, הוא שונא את האפשרי ואוהב את המחויב. דהיינו, שהאדם שונא בתכלית השנאה ... חוסר הוודאות, ואוהב בתכלית האהבה את הוודאות. שעל ידי זה האדם מגלה את הוודאות המוחלטת, שהיא מחויב המציאות, שהיא האחדות של המציאות, ששם אין שום נפרדות, ולכן היא המצוי הראשון. ואז האדם רואה את האמת, שאין שום הפרדה בין האחדות לבין הנפרדות, אלא הכל אחד ממש. ואז האדם חי בנפרדות ובאחדות בו זמנית ממש. וכאשר האדם מבין עד כמה האחדות היא הניגוד של הנפרדות, אז הוא קרוב מאוד להבין את האחדות באמת. כי המחשבה שהאחדות רחוקה מאוד מהנפרדות, היא אמת חלקית. כי היא מאירה את האחדות, אך היא עדיין אחדות של שקר. כי באחדות של אמת, אין שום הפרדה, בינה לבין הנפרדות כלל. ואחרי שהאדם מבין מהי האחדות שהיא רחוקה במרחק אין סופי מהנפרדות, אחכ הוא מבין, שזאת ישות אחת ממש עם הנפרדות, ואז האדם משיג את האחדות האמיתית.

... היא כלום ואין ואפס ממש. והאלוהות שבאדם, היא מתה. כי האלוהות, היא הכוח שמניע את הכל, שהוא הכלום המחויב והאחדות הראשונה. והאלוהות הזאת, היא מתה בתוך האדם. שהאדם לא חווה, את האין שמהווה את היש. ומי שזוכה להתקרב לצדיק ...