... והאין סופית, היא השלמות. אבל אעפכ היא לא השלמות המוחלטת, משום שהיא נפרדת, מכל מה ששונה ממנה. ויש שלמות אחרת גדולה יותר ממנה, שהיא החיבור של האין סוף עם הסוף, שזהו האין סוף האמיתי. אבל גם הוא נפרד ממה ששונה ממנו, ולכן יש אין סוף אחר גדול יותר, שמכיל את כל הישויות כולן כישות אחת, ויש עוד אין סוף אחר שמכיל את השלמות הקודמת ואת כל מה ששונה ממנה, ...

... ההתחלה, שהיא הבירור המוחלט של האדם, את מהות החיסרון והשלמות היש והאין. שעל האדם לברר באופן מוחלט, מהי מהות היש והאין שיש במציאות שלנו. ואם האדם יברר את מהות היש והאין שלנו ללא כל אינטרס, הוא יגלה שהכל אחד וישמיד את הרע ויחיה טוב באמת. כי כאשר הכל אחד, האני הנפרד של האדם ...

... כי יש כאן סוד גדול. והוא, כי כל קיומו של העולם כולו, תלוי אך ורק בקיומו של מצח הנחש הזה (וכל זה, רק מתפישת הנפרדות של היש והאין). כי אם לא מצח הנחש הזה, לא היה ...

... סיבה, הוא יש סיבה, או שהיש סיבה, הוא אין סיבה וכיוב, אלא הכוונה היא לומר, שמצד המהות של הסיבה, אין שום משמעות למושג סיבה. כי בשורש, היש והאין מתחברים, ואז אין משמעות של זמן ומקום וכולי. ולסיכום: מהות הדבר, היא החיבור של הצורה החיצונית של הדבר, עם כל שאר הצורות ששונות ממנה, והכל מתחבר אל ...

... מאשר צורה אחרת, וכך נוצרים הרצונות. אבל, מי שנמאס לו לסבול, עליו לברר את האמת לגבי ההפרדה של היש והאין. וכאשר האדם מברר אותה, אז הוא ...

... שהיא כלום ממש, ואז האדם מבין שהוא גם רק כלום ממש, וגם בו זמנית, הוא גם רק משהו ממשי, שבעצם זה אומר שהאדם הוא כלום אמיתי, משום שהוא דבר והיפוכו בבת אחת, יש ואין בבת אחת, שזהו הכלום האמיתי (לעומת: האין, שנפרד ...

... ומוגבל, ששם יש שלמות, כי אין גבול והגדרה. אלא, שהשלמות הזאת היא נכללת כישות אחת ממש, בכל אחת ואחת מאין סוף הישויות הסופיות. כי כאשר הכל אחד ממש, והיש והאין הם אחד, אז ממילא השלמות של האין המוחלט, היא נמצאת בכל ישות, של יש מוחלט וממשי. וכאשר האדם ... שבעיני העולם, החוכמה האמיתית, היא שיגעון. כי השכל האמיתי הוא ככ גדול ורחוק מעיני האדם, עד שבעיני האדם הוא נדמה לשיגעון של ממש. כי בשכל האמיתי, היש והאין הם אחד וההפכים מתאחדים לישות אחת. והשכל האמיתי הזה, הוא הפך מהות השכל האנושי, שכל מהותו ...

... על מעשיו (גמול חיצוני אפשר לגמול לחכם האמת, כגון לדוגמה כסף וכיוב, אך לא גמול, עבור פנימיות דעת החכם האמת). משום שהחכם האמיתי, חי בעולם שכולו טוב באמת. עולם, שבו לפני ואחרי הכל שווה תמיד. עולם, שבו יש ואין הם אחד. עולם, שבו השלמות קיימת תמיד, בכל צורה של המציאות. ולכן לעולם אי אפשר באמת, לגרום לחכם ...

... מהות אחת. והאם לדומם יש תודעה? והאם לאנשים מתים יש תודעה? תשובה: לדומם ולאנשים מתים ולכל ישות שהיא, יש או אין תודעה, בדיוק באותה המידה ממש. זא אם יש תודעה וישות ממשית לאדם, אז יש כזו גם לכל שאר הדברים שקיימים. והאדם הוא ...

... השכל של האדם הוא שגוי. ולמה שגוי? כי השכל של האדם מקבל את החיות שלו, מהטעות של האמונה. והכוונה היא, כי כל התפישה של השכל, מושתתת על זה, שהשכל תופש את ההפכים של היש והאין, כשני דברים שונים. שזה עצמו מושתת על אמונה בלבד, בלי שום שכל. השכל מבוסס על הלוגיקה והלוגיקה מבוססת על כלום. האדם מנסה להבין את המציאות באמצעות השכל, שמאמין בלוגיקה, שזו אמונה בלבד. וכך נמנע מהאדם להבין מציאות שאינה בהכרח לוגית. ולאדם ככ ברור שהיש והאין אלו שני ניגודים שונים, שזו מהות הלוגיקה, עד שהאדם לא מבין כלל, מה החידוש בכך שהיש והאין הם אחד. כי זה נראה לאדם דבר ככ טבעי, עד שהאדם לא מסוגל לחשוב על כך, שהדבר והיפוכו הם בכלל דבר אחד ממש, ושרק בעיני השכל השגוי, זה נראה כשני דברים שונים ועוד הפוכים. למרות שבאמת, הם דבר אחד ממש. והשכל של האדם, הוא כולו מבוסס על האמונה השקרית. שהאדם מאמין לעצמו ולתפישה שלו, שאומרת שהיש והאין נפרדים זה מזה. למרות שבאמת, אין שום הבדל בין הנפרדות שלהם, לבין האחדות שלהם. כי מצד השכל האמיתי של המציאות, מנקודת המבט של השכל של אלוהים האמיתי, מנקודת המבט הזאת, היש והאין הם נפרדים אחד מהשני, אבל הם גם בו זמנית ממש, ישות אחת ממש. ואין שום הפרדה ויש אחדות מלאה, בין הנפרדות שלהם, לבין האחדות שלהם. כי המקום והזמן וכל הנפרדות, ... שלו, תלויות במגבלת התפישה האישית שלו. ועל האדם לשאול את עצמו, האם באמת מגבלות התפישה שלו אכן משקפות את האמת האובייקטיבית? כגון, האם זה שהשכל לא מסוגל להבין שהיש והאין הם דבר אחד, האם זה אומר, שהם לא יכולים להיות או שהם כבר, דבר אחד ממש? כי אם מגבלות התפישה של השכל הן שגויות, אז ממילא כל התובנות של האדם, הן תובנות שאולי הן ... לא בהכרח משקפות את מצב המציאות באמת. ובלי שיהיה ברור לאדם באופן מוחלט, מהי החוקיות של העולם שלנו, הוא לעולם לא יוכל להבין אותו באמת. והאדם יכול להתעקש כרצונו שהיש והאין הם שני הפכים ושהחיסרון חסר את השלמות, ולחטוא בחטא החמור מכל, שהוא חטא האמונה. דהיינו, להאמין לשכל, שאם הוא לא מבין משהו, אז הוא לא יכול להיות. והאדם יכול להתעקש ... בה שום נפרדות של צורות כלל, גם לא ברמת הפוטנציאל (שגם זו נפרדות), הישות האחת הזאת, מהווה צורות שונות זו מזו. וזהו דבר שהוא נגד השכל, שהמהות של המציאות, היא יש ואין בבת אחת (וכפי שכבר ביארתי עניין זה במקומות אחרים נוספים). והרעיון הוא, שהשכל של האדם יכול להבין, שבמציאות שלנו, היש והאין מחוברים אחד לשני כישות אחת ממש, כי הם אחד ממש, כי הצורה ומהותה היא אחד ממש. ואין שום חיות לשום דבר, בלי מהותו של דבר. ולכן אין שום צורה כלל, אלא רק מהות. ... וגם המציאות שלנו, היא ככ חכמה, עד שהיא נראית לא ברורה ומשוגעת. וכמו שיש לאדם קושיות על דרך ההתנהגות של המציאות, בפרט על הדברים שנראים כסתירה פנימית, כגון חיבור היש והאין, כך גם מוכרח שיהיו לאדם המשוגע, קושיות ואי הבנות, לגבי האדם החכם האמיתי. שגם הוא עושה דברים, שבעיני המשוגע שלא מבין את המציאות, הם נראים כדברים שהם סותרים ... לברר את האמת בלבד, ולראות מהי החוקיות של המציאות, ולהיות בטוח בוודאות מוחלטת שזו אכן האמת. ואז האדם מקבל שכל חדש וחי טוב באמת. וכל זמן שהאדם רואה בעיני שכלו שהיש והאין הם אחד, אבל הוא לא רואה את זה בשלמות, דהיינו, שהאדם מבין, שאכן אולי היש והאין הם אחד, אבל הוא לא מבין, שהם באמת אחד, ושאין שום אפשרות מחשבה אחרת, הרי שהאדם הוא עדיין מוגבל שכלית, שהוא עדיין חי בתוך אמונות וספקות. ועל האדם לשנוא את ...