... בנפרדות ממש, שהיא נפרדת מהאין המוחלט שהוא האחדות. והאדם אינו מבין שזה הכל רק מחמת טעות מחשבתו, שנדמה לו שהיש והאין נפרדים זה מזה, ועל ידי זה הוא מפריד, בין צורת הנפרדות לבין צורת האחדות. והאדם אינו מבין, שגם האחדות ...

... להבין לפחות למה הוא לא מבין, אז הוא מבין, שהוא לא מבין את המציאות, בגלל שיש בה דבר והיפוכו, שהיש והאין הם אחד, ושהוא עצמו לא מסוגל להכיל את ההבנה הזאת, ושרק משום זה, הוא לא מבין את המציאות. ואז ... למה הוא לא מבין, אז הוא רואה שהחיסרון הוא רק בו עצמו. כי אז האדם מבין את האמת, שבאמת היש והאין הם אחד, ורק השכל של האדם, לא רגיל לחשוב כך בצורה מודעת. ואז כאשר האדם מבין את סיבת חוסר ההבנה שלו, שהיא חוסר היכולת להכיל את ההפכים, אז האדם מתחיל להתבונן על המציאות בדרך חדשה, של הכלת ההפכים, שהיש והאין הם אחד. ואז פתאום, האדם כן מבין את המציאות. כי הבירור של למה אינך מבין, מוביל את האדם לאחת ...

... אין, שאיננו כלל, גם לא כאשליה. אבל גם האין קיים, משום שהוא צורה של האחדות האמיתית של המציאות. כי היש והאין הם שתי צורות שונות של ישות אחת ומהות אחת. וגם לא להיות קיים, כאשר העדר הקיום שלך, נפרד מהקיום ... שמוגדר על ידי ההפך והניגוד שלו. והעדר הקיום המוחלט, הוא ההבנה שגם רק יש וגם רק אין וגם רק יש ואין וגם אין יש ואין אין, והכל אחד ממש. שזהו המקום שבו היש והאין מאבדים את המשמעות שלהם לגמרי. וזאת היא האשליה האמיתית, שהאדם מבדיל בין האין לבין היש, ובתוך היש האדם מבדיל בין יש ממשי לבין יש כאשליה וכיוב. כי מצד האמת, הכל אחד ממש, והיש והאין הם ישות אחת ממש, ללא שום הפרדה בין יש לבין אין. וכאשר האדם מבין את כל זה, אז ממילא ...

... לאמת, את מה שהוא רואה שהוא ישנו. כי ההבדל בין היקום שלנו לבין שאר היקומים המקבילים, הוא בצורות של היש והאין, שנמצאות בתוך היקום. כגון לדוגמה, שביקום אחד יש במקום ובזמן אחד, צורה אחת, וביקום אחר, באותו המקום והזמן, יש ... שקיימים במציאות, ולהתחבר לשורשם ולמהותם, דהיינו, לאחדות של המציאות, ששם כל היקומים המקבילים הם אחד, עליו לאמת את חוויית היש והאין שלו. ובפועל זה אומר, שעל האדם להטיל ספק בחוויית היש והאין שלו. ועל האדם לבדוק על כל דבר, האם הדבר הזה באמת ישנו? ואולי הוא באמת איננו קיים כלל? והאם הדבר הזה באמת איננו? ואולי הוא כן ישנו? ועל ידי זה שהאדם מאמת את חוויית הנפרדות שלו, שהיא חוויית היש והאין, על ידי זה האדם רואה את האמת, שהכל אחד, ושהיש והאין הם ישות אחת ממש, שזאת אחדות המציאות. ואחכ כאשר האדם חוזר לשכל הנפרד שלו, אז הוא זוכר שהכל אחד, ... שזאת לא האמת. עד שהאדם רואה, שכל הביטחון שלו הוא של טעות, כי כולו מבוסס על אמונה. שהאדם מאמין שהיש והאין הם רק נפרדים. ועל ידי זה שהאדם מברר את האמת לגבי כל דבר, אז הוא רואה את האמת שהכל ...

... מוכרח להסתכל למציאות בעיניים. ופעם אחת לדעת את האמת, האם באמת העולם קיים? האם אנחנו חלום או מציאות? והאם יש או אין בחירה? והאם יש או אין משמעות? והאם יש או אין סיבה? וכיוב לגבי כל שאר השאלות. והרעיון הוא, שגם אם האדם לא יכול להבין את הכל, אעפכ האדם מוכרח ... מהי מציאות? מה באמת מצוי? וכולי. ולמרות, שלא בהכרח שניתן להבין את המציאות בשלמות, עם השכל הקיים שמפריד את היש והאין, הרי שגם אם האדם לא מבין את המציאות, הרי שאעפכ המציאות קיימת בכל מקרה. והאדם מוכרח להבין, מה באמת ... שאלה כלל? וכאשר האדם עושה את זה, אז הוא רואה את האמת. שמצד מהות המציאות יש פרדוקס שכלי, והוא שהיש והאין הם אחד. כי מצד אחד, יש צורות שונות. ומצד שני יש מהות אחת, שעפ השכל אין שום אפשרות שמשהו ... ידי זה שהוא מוסר את נפשו להבין את הפרדוקס, על ידי זה האדם מקבל שכל חדש. שהאדם מבין פתאום שהיש והאין הם אחד, ושאין שום שאלה כלל. ולא המציאות היא המשוגעת, אלא כרגע הוא המשוגע וכולי. ובסיכומו של דבר, האדם ... להבין למה הוא לא מבין. ובכל פעם למצוא תשובות חדשות, עד שהאדם מגיע לשורש כל השאלות, שהוא הפרדוקס של היש והאין. שגם קיימת צורה ומהות, וגם שאינו אפשרי שיהיה קיים משהו, יותר מאשר המהות האחת. ואז האדם מקבל שכל חדש, ...

... שיתבונן אל השורש בעין אמיתית, יראה את האמת שאין שום שאלה כלל. כי בשורש המציאות, הכל אחד ממש. ושם, היש והאין, הם אחד. וכאשר הכל אחד ממש, אז זה אומר שאין שום שינוי כלל. וכאשר אין שום שינוי כלל, אין גם שום שאלה כלל. ובלבוש גשמי יותר נסביר, כי כאשר היש והאין סיבה הם אחד, אז אין שאלה, האם יש או אין סיבה, כי זה אותו הדבר ממש. וכיוב לגבי כל שאלה אחרת, של האם יש או אין איזה דבר, שהתשובה האמיתית היא, שאין הבדל בין יש לאין, ואז אין שום שאלה כלל. ולצורך ההמחשה נראה, כי כאשר לכל דבר יש סיבה, אז כל דבר הוא הסיבה ...

... זמנית, הוא גם רק משהו ממשי, שבעצם זה אומר שהאדם הוא כלום אמיתי, משום שהוא דבר והיפוכו בבת אחת, יש ואין בבת אחת, שזהו הכלום האמיתי (לעומת: האין, שנפרד מהיש, שהוא לא כלום אמיתי). ואז כאשר האדם מבין את זה ...

... מצד האמת האמיתית הכל אחד ממש, ואין שום שאלה כלל? כי מצד האמת האמיתית, אין שום שאלה כלל, כי היש והאין הם אחד ממש, ואין שום שכל כלל, וממילא אין גם שום שאלה. אבל האדם שואל שאלות, והוא נדמה בעיני ... נכונות, או שמא הן כולן שקר והן רק אמונה בלבד. ואז האדם רואה, שהשכל מפרש את המציאות מתוך תפישה, שהיש והאין הם נפרדים. ועל האדם לבדוק, האם אכן יש כאן נפרדות? ואז הוא רואה את האמת, שהשכל שלו הוא טועה ...

... רע כלל, וכל הנפרדות, היא ריבוי אין סופי, של אחדות אין סופית. אבל זאת תפישה שהיא אפשרית, רק כאשר היש והאין הם אחד, שאז שום דבר אינו חסר לעולם. ואז יש אין סוף צורות אין סופיות, למרות שזה נגד הגדרת הצורה כסופית, ואעפכ יש אין סוף צורות, שהן אין סופיות. אבל מי שהוא לא יודע, שהוא גם רק אלוהים ושהכל מושלם תמיד, על ידי ...

... שהיא עצמה שקרית. ולמה? כי כל הנל שאמת היא אחת והשקר הוא הרבה, כל זה נכון, רק אם נאמר שהיש והאין הם נפרדים זה מזה והם לא ישות אחת. וכאשר היש והאין נפרדים אחד מהשני, אז כאשר האדם מסתכל לדוגמה על כלי כסף, אז האמת היא שיש כאן ישות אחת שהיא ... שאין כאן, ויש כאן דבר אחד, ואין כאן הרבה דברים, אז זהו שקר, של ריבוי אפשרויות. אבל אם נאמר שהיש והאין הם אחד (כפי מה שהוא באמת, מצד אחדות המציאות), הרי שממילא יש לנו 3 נקודות מבט שונות לגבי עניין ... גם עוד נקודות מבט נוספות. כגון לדוגמה נקודת המבט שאומרת שהכל אמת או שקר באותה המידה ממש. כי כאשר היש והאין הם אחד, ממילא לומר על כלי כסף שהוא כלי כסף, זה גם אמת מצד אחד, כי הוא גם רק כלי כסף, אבל זהו גם שקר מצד שני, כי הוא גם רק כלי זהב וכולי. וכאשר היש והאין הם אחד, אז כל מושג האמת והשקר משתנה לגמרי. אבל יש עוד נקודת מבט נוספת, והיא שאם נאמר שהתפישה של היש והאין כאחד, לא כוללת בתוכה גם את התפישה המנוגדת לה, שהיש והאין נפרדים זה מזה (מה שאין כך באמת, כי בכלליות היש והאין, נכלל הכל כישות אחת, כולל התפישה שמנוגדת לה. אך אם נאמר שהיא לא כוללת את התפישה של השכל האנושי, שהיש והאין נפרדים זה מזה), הרי שזה אומר שהשקר הוא אחד והאמת היא הרבה. כי על כלי כלשהו, אם האדם אומר ... אבל האמת היא הרבה, כי אפשר לומר שכלי הכסף הוא סך כל האפשרויות כולן. והכוונה היא, שאם נאמר שתפישת היש והאין כנפרדים היא שקרית, הרי שזה אומר שהשקר הוא אחד. כי השקר הוא כאשר האדם חושב שהצורה החיצונית האחת היא האמת, שזהו שקר, כי האמת היא הרבה, שהיש והאין הם אחד, והצורה האחת היא שקר, והריבוי הנסתר של הצורות, הוא דווקא האמת.