... מתבונן על מהות השינוי, דהיינו, על מהות האירועים והזמן והמקום, והאדם מגלה שהכל אחד ממש, על ידי זה החוויה של האדם את השינוי, משתנה. ואז האדם יכול לחוות אי עשייה, באופן מוחלט, משום, שאין שום חוויית שינוי כלל. ואז, ... אי עשייה בו זמנית. כי היש והנפרדות והשינוי והזמן, הם קיימים במקביל ובאחדות ממש, עם האחדות והעדר השינוי והזמן והמקום. ואז כאשר האדם מבין שהכל אחד, אז הוא חווה שינוי ועשייה, אבל הוא חווה את השינוי, בצורה אחרת לגמרי. ...

... מטעה את עצמו לחשוב, שהוא רחוק מהשלמות של המציאות, למרות שהוא באחדות איתה. ואחכ יש את חוויית הזמן והמקום השגויה של האדם. שגם היא נובעת מהשקר הלא מודע הבסיסי ביותר של האדם, שהוא ההפרדה שהאדם עושה בין היש לבין האין. ועל בסיס השקרים הפנימיים האלו, האדם חי את ...

... ומהותה, זאת ישות אחת ממש. ועל ידי זה שהאדם רואה בעיניו ממש, את השלמות האין סופית ממש, השלמות שגדולה מהמקום והזמן עצמם, כאשר האדם רואה אותה ממש, שהיא עצמה באחדות אחת ממש, עם כל צורה וצורה, אז ממילא האדם חווה, בכל מקום ובכל זמן ובכל צורה שהיא, את השלמות הזאת ...

... של הרצון ושל האין רצון ושל כל שאר הישויות כולן שאינן רצון, והכל מתחבר לישות אחת ממש, באותו מקום וזמן , כולל החיבור שלהן לבחינת מעל הזמן והמקום, כישות אחת, שבה אין שום נפרדות כלל, ובכלל זה שאין שם משמעות ... שמצד המהות של הסיבה, אין שום משמעות למושג סיבה. כי בשורש, היש והאין מתחברים, ואז אין משמעות של זמן ומקום וכולי. ולסיכום: מהות הדבר, היא החיבור של הצורה החיצונית של הדבר, עם כל שאר ...

... משאר הדברים במקום ובזמן. וגם הזמן והמקום בעצמם, נפרדים. ואין שום דבר בעולם שיש בו שלמות. ולכן, מי שרוצה שלמות, יש רק דרך אחת ... כי הכלום, הוא גדול יותר מכל המקום והזמן. כי בלי צורת מקום וזמן , יש כלום. ומהות המקום והזמן, היא גדולה מהם, והיא הכלום שחסר את הצורה שלהם. ומי שרוצה שלמות, עליו להתחבר אל אותו ... ידי זה האדם רואה ומבין את מהות הזמן והמקום שהיא כלום ממש, ואז האדם מבין שהוא גם רק כלום ממש, וגם בו זמנית, הוא גם רק משהו ...

... החכם האמיתי, אך היא אינה מתגלה בשום צורה חיצונית אצל החכם האמיתי. כי האחדות קיימת בעומק פנימיות המציאות שלנו, ככ עמוק עד שהיא נמצאת מחוץ למקום ממש. ואעפכ היא ממלאת את כל המקום כולו. וכך גם האחדות של החכם האמת, שהיא לא נמצאת כלל ... שכל, יש שורש. ומי שמכיר את השכל של האחדות, ורואה ויודע את שורש השכל של כל דבר שיש בעולם, הוא רואה ומכיר מיד על כל שכל שהוא, מהיכן הוא נלקח. ובשורשם, כל השכלים נלקחים מאותו המקום. אך אעפכ כל אדם ואדם, הדיבור שלו נלקח מעומק שכל מסוים, מהצד של זה שאומר את השכל. והחכם האמיתי, הוא רואה ומכיר את רמת עומק השכל של כל אחד ואחד, והוא מבין מיד, האם השכל הזה נלקח מהאחדות שנמצאת מחוץ למקום ולזמן ממש, או שמא השכל הזה נלקח מאיזו אחדות שקרית, שהיא רק ...

... אולי כנראה נראה לי - על חיים שאינם חיים והעניין הוא, כי רוב האנשים בעולם ברוב הזמן, נאחזים בדעות וברעיונות שונים, שהם עצמם יודעים ומבינים שהם לא בטוחים בהם ...

... היטב על מהות קיומו. ועל האדם לשאול את עצמו, מי אני? ומה אני? האם אני מה שאני רואה? ואולי אני אוסף של חוויות? ואם כן, אז האם האני שלי משתנה כל הזמן? והאם לאירועים עצמם יש תודעה? ואיך נוצרתי לפתע פתאום? ומה גורם לי לחוות את עצמי כישות ... ממשית. והרעיון הוא, שאין הבדל בין שום צורה לבין שום צורה אחרת. ואחכ כאשר האדם מתבונן עוד, הוא רואה ומבין, שהוא וכל מה שישנו, אלו בעצם צורות של חיבורי זמן ומקום. כי יש זמן ומקום אין סופיים, שבתוכם יש הרבה צורות, שהם כל הדברים שקיימים, וכל האירועים שקורים וכולי. והאדם הוא לא יותר מאשר צורה כלשהי, שיש בתוך כל שאר הצורות והישויות, שנפרדות זו מזו, בצורתן במקומן ובזמנן, אבל באמת הן בעצם כולן רק צורות שונות של מקום וזמן. כי קיומו של האני, תלוי בקיומו של מה שאינו אני. כי משמעות וחוויית האני, תלויה במשמעות וחוויית הדבר שאינו אני. והאני וגם מה שאינו האני, שניהם קיימים בתוך המציאות. ולכל ישות יש את המקום ואת הזמן שלה. ובלי שיהיה מקום וזמן, אין אפשרות קיום לשתי ישויות שונות, ואז ממילא אין קיום, גם לא לאני של האדם. כך שהאני של האדם, הוא ישות שקיימת בתוך מקום וזמן , בדיוק כמו כל שאר הישויות שקיימות בתוך המקום והזמן, שהם ההוויה של כל מה שנמצא בתוכם. והמקום והזמן, ממלאים ומקיפים את כל מה שנמצא בתוכם. ואחכ כאשר האדם מתבונן עוד, הוא רואה ומבין שגם המקום והזמן האלו, גם הם רק צורות של משהו אחר, שהוא חסר את צורת המקום והזמן, שהוא האין סוף, החסר הגדרה, הכלום, האין, ההעדר המוחלט, שהוא המהות של המקום והזמן, וממילא, גם של כל מה שבתוכם. והאדם מבין, שהאני וגם מה שאינו האני של האדם, ... הם אחד, ללא שום מהות אני כלל. ועוד האדם מבין, שהאני והעולם שנפרד ממנו, והמחשבה שמחברת את האדם עם העולם, בשורשם ובמהותם הם אחד ממש, ללא כל הפרדת מקום וזמן. והיודע, והדבר הידוע, והידיעה, הם כולם בשורשם מהות אחת, ללא שום הפרדת מקום וזמן כלל. ואז האני בעצם מבין, שהוא כלום ממש, העדר מוחלט, איננו, ושאין לו שום הוויה כלל. ושאותו ... ממש, ואת ההעדר המוחלט ממש, עד שהאדם לא חווה באופן מודע את קיומו העצמי בכלל, אלא הוא חוזר להיות מה שהוא היה בהתחלה, דהיינו, ישות אחת ממש עם הכל, ללא הגדרת מקום וזמן, דהיינו, כלום. ואחכ כאשר האדם חוזר לתודעה שלו (יש מאין) ומתבונן בנל, הוא מבין את ...

... שלהם, לבין האחדות שלהם. כי המקום והזמן וכל הנפרדות, הכל קיים, גם בתוך הכלום. וגם שם יש נפרדות מלאה ממש. אלא ששם למרות הנפרדות, הכל גם אחד ממש. ושם בשכל העליון, שמשקף את ... שהן אין סופיות בגודלן. כגון המקום והזמן, שהגודל שלהם הוא אין סופי. והאדם לא יכול בבת אחת, לראות בעיני שכלו, את כל המקום והזמן בראיה אחת. והאדם גם לא יכול לתפוש במחשבתו דבר והיפוכו בבת אחת. כגון לדוגמה, שהאדם לא יכול לחשוב על דבר שהוא בשלמות קיים, וגם בשלמות לא קיים, בו זמנית באותו המקום ובאותו הזמן. והאדם כן יכול לחשוב על ישות כזאת, אבל רק בשתי מחשבות שונות ובשני רגעים שונים. אבל האדם לא יכול לחשוב על ישות כזאת, בבת אחת ברגע אחד. כי השכל, לא ... והם ישות אחת ממש. כי היש נמצא בתוך המקום והזמן, שמהותם, חסרה את הצורה שלהם, והיא כלום ממש, שהוא ההוויה של המקום והזמן ושל כל מה שישנו בתוך המקום והזמן. ויש מציאות אחת שמקיפה את הכל, ויש מצוי אחד ראשון, שקיומו מחויב ושאין שום אפשרות, שהוא לא יהיה קיים. ולא מדובר על דבר שהוא ... (המציאות, היא אינה היקום והמקום והזמן. המציאות פירושו, הדבר שנמצא. והמקום והזמן נמצאים בתוך המציאות, שקיימת גם בלעדיהם). וגם אם אין מקום וזמן כלל, עדיין יש מציאות כלשהי. ואיך שלא נסתכל על העניין, יש דבר אחד שממלא את כל הדברים כולם, גם את המקום ואת הזמן. וממלא את המקום ואת הזמן, פירושו שהוא לא תופס מקום וזמן, ושהוא בתוכם, בעומק, שהוא פנימי יותר מאשר הצורה שלהם. והדבר הזה, הוא גם מקיף את הכל. כי יש מציאות אחת, שבתוכה נמצא הכל. ואם יש שני דברים ושתי ... הכל חסר כל צורה שהיא, הרי שאין זמן ומקום, והכל אחד ממש. ומהות כל הדברים, היא אחת ממש. שיש דבר אחד, שממלא ומקיף את הכל, שהוא המכנה המשותף הרחב ביותר של כל הדברים כולם, והוא ההעדר ... והאדם המוגבל שכלית, מנסה כל הזמן להחליף את הצורות של המציאות. והוא לא מבין, שהוא לא יכול להחליף, את מהות הסבל שלו. כי הסבל נוצר, בגלל הרצון. והרצון קיים, בגלל הקיום העצמי הנפרד, ...

... כי הטועים חושבים, שהאדם היה נשמה לפני שהוא היה. והעוד יותר טועים, הם חושבים, שהנשמה היא מחוץ לזמן ולמקום, שזו שטות מוחלטת. והאמת היא, שהנשמה תודעה, גם היא בתוך הזמן והמקום. כי יש מקום וזמן לנשמה, ומקום וזמן אחר, לכל מה שהוא אינו הנשמה של האדם. והנשמה הנפרדת, היא בתוך מקום וזמן. ולפני שהאדם היה נשמה, לפני כן הוא לא היה קיים כלל. דהיינו, הוא היה כלום ממש, ללא שום תודעה עצמית כלל. שהתודעה לא הייתה נפרדת משום דבר אחר, והכל כישות אחת ממש. והטועים, ...