... עדיין גם אלוהים ממש. כי היד המצומצמת, היא עדיין גם הגוף, והגוף הוא גם האדם, והאדם הוא גם העולם והמקום והזמן, שהם גם אלוהים, שהוא האחדות של המציאות. והשגת דעת הרב בשלמות, היא בסך הכל הבנת האדם את עצמו. כי ...

... בכל זמן ובכל מקום (כפשוטו), בחוויה נצחית ואין סופית של נפרדות. והאדם לא יכול להשתחרר מחוויית הנפרדות הזאת של המקום והזמן, בשום צורה שהיא. וכל חוויית נפרדות, היא חוויית סבל. כי ההפרדה, היא צמצום. והצמצום, הוא חסר את השלם, ולכן ...

... ירצה באמת איזה דבר, הרי שבכוח הרצון שלו בלבד, הוא ישיג את אותו הדבר, ללא כל הגבלה שהיא של זמן / מקום / צורה וכיוב. וכל זה בתנאי, שזה יהיה רצון של אמת, שהוא רצון שהוא אינו אמצעי להשגת תכלית אחרת. ...

... שהם בעצם המהות של ישות השולחן. ואם בכל העולם כולו, היה רק שולחן בלבד, והשולחן היה ממלא את כל המקום והזמן, הרי שלא הייתה שום משמעות לשולחן ולא היה שום שולחן ושום ישות שולחן כלל. וקיומו של השולחן, תלוי בקיומן ... עצמו, כבסיס אמיתי של כל הישויות שישנן. ומי שיעמיק בעניין יראה, כי לכאורה שתי הישויות הבסיסיות ביותר בעולם, הן המקום והזמן. כי שום ישות לא יכולה להתקיים בלי מקום וזמן שבו היא נמצאת. אך קיומם של המקום והזמן, הוא לכאורה לא תלוי בשום דבר. ומי שיחקור את משמעות הזמן והמקום, יראה שגם הזמן והמקום, גם אלו שתי צורות שונות. ולצורך ההעמקה נחדד: כי בלי מקום, אין זמן, ובלי זמן, אין מקום. כי בלי מקום כלל, אין אפשרות שיהיה שינוי תנועה, שבו יהיה זמן. ובלי זמן, לא ניתן לנוע ממקום למקום, ואכ אין מקום. ויש מקום לרגעי הזמן, וכל מקום נמצא בזמן אחר (והבן היטב). ובכל מקרה, הזמן והמקום, הם בסך הכל צורות שונות, של מצוי ראשון שהוא מחויב המציאות, והוא עצמו חסר כל זמן ומקום. כי מהות הדבר, היא ללא הצורה החיצונית של הדבר. והמהות של הזמן והמקום, דהיינו, הישות / הוויה שמהווה את הישות של הזמן ושל המקום, היא עצמה אין בה עדיין את שינוי הצורה של הזמן והמקום. והיא בעצם כאילו כלום / שום דבר. כי מה שלא נמצא בשום מקום ובשום זמן, הוא לא קיים כלל, ... בעניין יראה, כי בעצם הדבר היחיד שקיומו הוא מחויב, הוא מהותה של המציאות, שהיא חסרת כל צורה. ואפילו צורת מקום וזמן אין שם כלל, דהיינו, השום דבר / הכלום, הוא קיומו מחויב. ואפשר להסתכל על הדברים מנקודת מבט שאומרת, שהדבר ... בדיוק הפוך. כי אפשר גם לומר, שכל ישות קיימת בפני עצמה. והחיבור של כל הישויות לישות אחת ממש, שאפילו הזמן והמקום מתאחדים בתוכה, הוא יוצר בעצם את מה שנקרא המהות של המציאות, שהיא עצמה לא קיימת כלל, אלא היא באמת ...

... בעולם, לפרטי פרטים? כי כל פרטי הפרטים, הם ביטוי השכל, של האני האמיתי של האדם, שהוא זה שחושב את המקום והזמן וכולי. וכאשר האדם רואה איזה דבר מולו, על האדם להבין שהוא בעצם רואה חלק של עצמו וביטוי של עצמו. ... שיש בחלום, זה הכל עשוי מהמהות של האני שחושב את החלום. וכל מה שקיים בתוך החלום, הכל נמצא באותו המקום ממש, דהיינו, בתוך המחשבה של זה שחושב את החלום. וכאשר האדם רואה מולו איזה דבר, הוא בעצם רואה חלק ...

... הוא לא אין סופי וכולי. ורק בהבנת האחדות, רק שם אין חילוק בין היש לבין האין, ובין הסוף של זמן ומקום, לבין האין סוף שמחוץ לזמן ולמקום, ושם אין שום אלוהים כלל, כי יש רק אלוהים ואין שום אלוהים, והכל אחד ממש.

... אחת בשניה. כי באחדות השקרית (שגם היא שכל גדול מאוד), בה האדם מבין את עניין המהות של המציאות, שהיא מחוץ למקום ולזמן וכולי, אבל האדם עדיין עושה הפרדה בין הלבושים של המציאות, לבין המהות של המציאות. אבל בתכלית הסופית, הכל אחד ... אבן, מי שיודע את האמת, הוא מבין שמצד אחדות המציאות, הגודל של האבן הזאת, גדול יותר מאשר כל מרחב המקום והזמן גם יחד. כי כל ישות נפרדת, היא בגודל אין סופי אמיתי (אין סוף אמיתי, הוא גדול יותר מאשר המקום והזמן, דהיינו, בחינת האין). כי יש ישות אחת ויחידה. שמנקודת מבט אחת, היא נראית אין סופית, מחוץ לזמן ולמקום, ללא כל צורה וללא כל הגדרה, דהיינו, אלוהים אין סופי, ובנוסף מנקודות מבט נוספות, היא נראית באין סוף צורות ... הכל זו עבודת אלוהים האמיתי. כי אכן כל ישות וישות שיש בעולם, היא מחייה את כל העולמות כולם ואת המקום ואת הזמן וכולי. וכל נקודה, היא נקודת המרכז של העולם, בבחינת מה שביארתי על עניין אמצעותא דעלמא היכא (של רבי נחמן ...

... ולדרוש, עד אשר האמת תתברר באשר היא. ועל האדם לזכור, שהשכל שלו עצמו, הוא זה שגורם לו להאמין שחוויית הזמן והמקום והנפרדות, שהיא אכן מייצגת את האמת, שעל ידי זה האדם סובל. ועל האדם לחפש רק את האמת, ועל ידי ...

... לא במהות השלמות, כי המהות היא אחת, שבשלמות הכל אחד, אלא ההבדל הוא בעוצמת האחדות וכולי. (והאין סוף הוא מחוץ לזמן ולמקום, והוא עצמו נמצא בתוך אין סוף אחר גדול עוד יותר וכולי. אבל כל אין סוף, הוא נמצא באחדות עם האין סוף שגדול ממנו. כי כל האין סוף כולם, נמצאים מחוץ לזמן ולמקום, דהיינו, באותו זמן ומקום, ללא כל צורה, דהיינו, ישות אחת ממש. ואעפכ יש גבוה מעל גבוה עד אין סוף אין סוף). ודבר שהוא ...

... השינוי, שאז נוצרת חוויה של עשייה. אבל על ידי התבוננות, שהאדם מתבונן על מהות השינוי, דהיינו, על מהות האירועים והזמן והמקום, והאדם מגלה שהכל אחד ממש, על ידי זה החוויה של האדם את השינוי, משתנה. ואז האדם יכול לחוות אי ... שאין שום חוויית שינוי כלל. ואז, האדם חווה, חוויית עשייה וחוויית אי עשייה בו זמנית. כי היש והנפרדות והשינוי והזמן, הם קיימים במקביל ובאחדות ממש, עם האחדות והעדר השינוי והזמן והמקום. ואז כאשר האדם מבין שהכל אחד, אז הוא חווה שינוי ועשייה, אבל הוא חווה את השינוי, בצורה אחרת לגמרי.