תחיית המתים - מהי? איך להחיות מתים? והעניין הוא, כי האדם הוא אפס. ולא סתם אפס, אלא אפס אמיתי, כלום אמיתי של ממש. ככ כלום, עד שאפילו כלום, זה יותר מידי עבור מה שהאדם באמת מצד האמת. והנה, הכלום הגדול ביותר, הוא הדבר הממשי ביותר. משום, שככל שהדבר הוא יותר כלום, כך קיומו יותר מחויב. כי הצורות, אין קיומן מחויב, אלא קיומן הוא רק אפשרי בלבד. והמחויב, הוא דווקא הכלום, שהוא חסר כל צורה, ושהוא המהות של המציאות, שנמצאת מחוץ לזמן ולמקום, שהיא כלום ממש. והנה, הכלום הזה שיש באדם, הוא מת. כי האדם מזדהה רק עם מה שהוא יש. ולאדם נדמה, שהכלום הוא איננו, ושהוא לא נמצא בכלל. והאדם לא מתייחס בשום צורה שהיא, לכלום שהוא עצמו. והאדם ככ רחוק מהכלום, עד שהאדם לא יכול, אפילו לא לחשוב על דבר שהוא כלום. ולכל היותר, האדם יכול לחשוב על מקום ריק וכיוב, אך לא על העדר מקום וזמן מוחלט ועל כלום מוחלט. ומי שמתקרב לצדיק (= חכם) אמיתי, הוא מקבל גדולה. ועיקר הגדולה, היא השפלות והענווה האמיתית (עפ רבי נחמן מברסלב). והעניין הוא, כי הכבוד האמיתי, הוא להבין שאתה כלום. כי האדם, הוא כבר גם רק כלום. כי מהות האדם ומהות הישות כולה, היא כלום ואין ואפס ממש. והאלוהות שבאדם, היא מתה. כי האלוהות, היא הכוח שמניע את הכל, שהוא הכלום המחויב והאחדות הראשונה. והאלוהות הזאת, היא מתה בתוך האדם. שהאדם לא חווה, את האין שמהווה את היש. ומי שזוכה ... באיזה סרט מצויר, או כמו דמות שאינה ממשית, שנמצאת בתוך חלום. ונדמה לה שהיא דמות ממשית, למרות שהיא כמעט כלום של ממש. וכאשר האדם חושב בטעות, שהוא הדמות שנמצאת בתוך החלום ובתוך המחשבה של המציאות, אז האדם מקבל כבוד ... על ידי זה, האדם חוזר בתשובה אמיתית ושב להיות מי שהוא באמת. דהיינו, הישות שחושבת את החלום, שזהו האלוהים, הכלום הראשון המחויב, שממלא ומקיף את המקום והזמן כולם וכולי. וזוהי תחיית המתים, שהשפלות והכלום של האדם מתעורר לתחייה. שהאדם מתחיל להזדהות עם הכלום האין סופי שהוא. ושהאדם מצליח לצאת ממגבלת השכל שלו, שמאפשר לו לחשוב רק על מה שישנו, והאדם מצליח לחשוב על מי שהוא ועל מה שהוא באמת, דהיינו, הכלום. ואז האדם קם לתחייה, כי האדם מתעורר מהשינה, ומתחבר לתודעה של הישות שחושבת את החלום ואת המציאות שלנו, ואז ...

... המבט של האחדות, אין שום נפרדות כלל, כי הכל אחד תמיד. וזה בעצם אומר, שממש כרגע, האדם הוא כבר כלום ממש, ללא שום קיום עצמי כלל. ונחדד עוד יותר ונאמר, כי גם בשורש המציאות, גם שם האדם כן קיים ... וממה היא עשויה? וממה עשוי הדבר, שממנו התודעה עצמה עשויה? וכך האדם מתבונן, עד שהוא מבין שממש כרגע הוא כלום של ממש, ואז חוויית המציאות של האדם משתנה וכולי.

... עשוי? וכולי. ועל ידי ההתבוננות הזאת, האדם מגיע אל ההבנה והחוויה שהכל אחד ממש. כי כל הזמן והמקום, הם כלום אחד ממש, שאין בו שום נפרדות כלל. ובשורשו, מקומו של האין ושל היש, הוא מקום אחד ממש. והדרך של ...

לא לדעת כלום - לדעת לא לדעת, גם לא לדעת כלום כי מה שעוצר את האדם בחיים, זאת הגאווה שלו, שהוא לא מוכן להודות, שהוא לא יודע. ואם האדם לא ... באמת בעולם של האחדות, עליו להיצמד אל המוחלט שנמצא בכל דבר. והמוחלט שנמצא בכל דבר, הוא השום דבר / כלום / אין, שהוא חסר כל צורה, ולכן שום דבר לא יכול לסתור אותו. וגם כאן יש רמות עומק. כי ...

... אז למה הוא ממשיך לעשות פעולות רגילות כאילו הכל ברור לו?! ומי שיש לו ספק אמיתי, הוא הופך להיות כלום. ואיך הוא ממשיך לחיות ולקבל החלטות ולרצות רצונות ולפעול וכולי, אם באמת יש לו ספק אמיתי, וכל שכן אם ...

... שכולם מסכימים עליו, זה שום דבר. כי כולם מתווכחים רק על הצורות השונות, אבל אף אחד לא מתווכח על כלום, כי כולם מסכימים על כלום ועל שום דבר. והכלום הזה שכולם מסכימים עליו, הוא אחדות המציאות, האמת המוחלטת. ומי שרוצה לחוות אותה, עליו לברר כל דבר באופן מוחלט. ... ומיד האדם יגלה באמצעות החיבור שלו אל המוחלט, ששום דבר אינו אמת מוחלטת, כי הכל אלו רק צורות של הכלום המוחלט. ועל ידי זה האדם מצליח לחבר את התודעה שלו אל אלוהים האמיתי. ואחכ האדם חוזר אל הנפרדות, וחי ...

... טוב אמיתי, דהיינו, האחדות. ולכן האדם רוצה תמיד להרגיש טוב. דהיינו, האדם רוצה לחזור ולהיות מה שהוא באמת, דהיינו, כלום אמיתי ממש. וכאשר האדם זוכה להיכלל בשורשו על ידי האמת, כפי שכבר ביארתי במקומות אחרים, אז הרצון של האדם ...

... שלא נמצא בשום מקום ובשום זמן, הוא איננו, שזאת הגדרת האין, שאינו נמצא בשום מקום ובשום זמן, אלא הוא כלום ממש. והנה, הצורה ישנה ומהותה איננה. כי הצורה היא הזמן והמקום, שהם צורות, של האין, שהוא מהות המציאות והוא ... היחיד שישנו, זה האין. ואם נאמר שהצורה חסרת מהות, הרי שלא אמרנו בכך דבר. משום שלהיות חסר מהות, פירושו, שהכלום וההעדר, הוא המהות. וזה בדיוק כמו ההבנה, שהאין, הוא המהות של הצורה. כי כאשר האין הוא מהות צורת היש, ...

... שאין הבדל בינו לבין שום דבר אחר שישנו. ואחכ האדם מבין שאין הבדל בין המקום לבין הזמן, כי שניהם כלום. ואחכ האדם מבין שאין הבדל בין האין לבין היש, כי הם ישות אחת ממש. ואז האדם מגיע לשלמות השכל, ...

... אין שום ידיעה כלל. ואעפכ, מצד האחדות האמיתית, אפשר גם לדעת את השאלה וגם את התשובה, וגם לא לדעת כלום, דהיינו, לדעת שהכל אחד, והכל בו זמנית.