כי בהתחלה, כאשר בשלמות אין לאדם שום שכל כלל, אז הוא לא מבדיל בין יש לבין אין, ואז הוא באחדות של המציאות. ואח"כ הוא מקבל שכל ומתחיל להבדיל בין יש לבין אין, ואז הוא מרגיש את נחת זרועה של הנפרדות וכולי.

ואח"כ כאשר האדם מרגיש רע מנפרדות כלשהי, אז האדם מקבל שכל להבין שהנפרדות היא שקר, ושזה לא באמת משנה הצורה של המציאות, כי העיקר זה הפנימי שבו צריך להיות טוב. ואח"כ האדם מקבל עוד שכל, ומבין טוב יותר, שבאמת הצורה החיצונית לא משנה, כי העיקר זה הפנימי. וכך הלאה.

ובכל פעם האדם מקבל שכל חדש של אחדות. כגון לדוגמה שבהתחלה האדם מבין שאין הבדל בין גבר לאישה, כי שניהם רק צורה שונה. ואח"כ האדם מבין שאין הבדל בין עם אחד לבין עם אחר. ואח"כ האדם מבין שאין הבדל בין האדם לבין הבהמה. ואח"כ האדם מבין, שאין הבדל בין האדם והבהמה לבין הצומח והדומם. ואח"כ האדם מבין שאין הבדל בינו לבין שום דבר אחר שישנו. ואח"כ האדם מבין שאין הבדל בין המקום לבין הזמן, כי שניהם כלום. ואח"כ האדם מבין שאין הבדל בין האין לבין היש, כי הם ישות אחת ממש.

ואז האדם מגיע לשלמות השכל, שגם בשכל שלו, הוא מבין שהכל אחד ממש, בידיעה ישירה ממש.