שיפוטיות, חשיבה שיפוטית, להיות שיפוטי, שיפוטיות אמיתית, שיפוטיות נייטרלית, שיפוטיות עצמית... אמיתי. אבל היא שוכחת, גם את שאר הצדדים של המטבע. ושיפוטיות אמיתית שרואה את כל התמונה המלאה, פירושה, שהאדם זוכר תמיד, גם את נקודת המבט המוחלטת, שבה אין שום טוב או רע. ובנוסף, האדם זוכר תמיד גם את שני הצדדים של המטבע. דהיינו, האדם יכול להביע את דעתו בשיפוטיות לגבי דבר כלשהו, אבל הוא מוכרח לזכור תמיד, באותה עוצמה ממש, גם את הצד השני של המטבע. כי אותו האירוע בדיוק ואותה הדעה בדיוק, יכולים להיות, ... הכי רע. ורק אחכ בסוף, יש גם נקודת מבט ספציפית שהאדם בוחר להזדהות איתה באותו הרגע. ונחדד: לא מספיק לזכור שבאופן כללי הכל אחד, דהיינו, שבאופן כללי, אין טוב או רע. אלא צריך גם לזכור את זה, שמבחינה אובייקטיבית לגמרי, אין טוב או רע. אבל צריך גם לזכור את נקודות המבט השונות, שיש בתוך העולם של הטוב והרע. כי גם בתוך הטוב והרע, גם שם יש המון נקודות מבט, מנוגדות אחת לשנייה. ושיפוטיות אמיתית, היא כאשר האדם זוכר, קודם כל את כל נקודות המבט המנוגדות לגבי הדבר שהוא שופט אותו. דהיינו, זוכר גם את נקודת המבט שאומרת שהדבר הוא רע. וגם את נקודת המבט שאומרת שהדבר הוא טוב. ואז ורק אז, ממילא האדם זוכר גם את נקודת המבט, שאומרת, שמאחר שיש נקודות מבט מנוגדות, הרי שהדבר הוא לא טוב ולא רע. זא, היכולת האמיתית של האדם לחוות את זה שאין טוב ורע, היא רק על ידי זה שהאדם זוכר תמיד, גם את כל הצדדים הרעים וגם את כל הצדדים הטובים של הדבר. שביחד, ההתחברות של האדם לשני הצדדים ... טוב או רע. וזוהי שיפוטיות אמיתית וחשיבה שיפוטית אמיתית, המומלצת ביותר. דהיינו, אפשר לשפוט את הדברים, אבל תמיד צריך לזכור את כל נקודות המבט כלפי אותו הדבר. ובהחלט אפשר לנקוט עמדה של צד אחד של המטבע. אבל בו זמנית לזכור תמיד, גם את כל שאר נקודות המבט האפשריות.