... הדברים במקום ובזמן. וגם הזמן והמקום בעצמם, נפרדים. ואין שום דבר בעולם שיש בו שלמות. ולכן, מי שרוצה שלמות, יש רק דרך אחת להשיג ... הכלום, הוא גדול יותר מכל המקום והזמן. כי בלי צורת מקום וזמן, יש כלום. ומהות המקום והזמן , היא גדולה מהם, והיא הכלום שחסר את הצורה שלהם. ומי שרוצה שלמות, עליו להתחבר אל אותו שום דבר ... זה האדם רואה ומבין את מהות הזמן והמקום שהיא כלום ממש, ואז האדם מבין שהוא גם רק כלום ממש, וגם בו זמנית, הוא גם רק משהו ממשי, שבעצם ...

... נמצאת מחוץ למקום ממש. ואעפכ היא ממלאת את כל המקום כולו. וכך גם האחדות של החכם האמת, שהיא לא נמצאת כלל בתוך דבריו ומעשיו, ואעפכ היא ממלאת את כל כולו. ורק מי שהוא חכם אמת, רק ... הוא נלקח. ובשורשם, כל השכלים נלקחים מאותו המקום . אך אעפכ כל אדם ואדם, הדיבור שלו נלקח מעומק שכל מסוים, מהצד של זה שאומר את השכל. והחכם האמיתי, הוא רואה ומכיר את רמת עומק ... מבין מיד, האם השכל הזה נלקח מהאחדות שנמצאת מחוץ למקום ולזמן ממש, או שמא השכל הזה נלקח מאיזו אחדות שקרית, שהיא רק מתחזה לאחדות האמיתית. וכל זמן שהאדם עצמו הוא לא חכם אמת בעצמו, הוא לא ...

... אולי כנראה נראה לי - על חיים שאינם חיים והעניין הוא, כי רוב האנשים בעולם ברוב הזמן , נאחזים בדעות וברעיונות שונים, שהם עצמם ...

... ולהתבונן היטב על מהות קיומו. ועל האדם לשאול את עצמו, מי אני? ומה אני? האם אני מה שאני רואה? ואולי אני אוסף של חוויות? ואם כן, אז האם האני שלי משתנה כל הזמן? והאם לאירועים עצמם יש תודעה? ואיך ... ממשית. והרעיון הוא, שאין הבדל בין שום צורה לבין שום צורה אחרת. ואחכ כאשר האדם מתבונן עוד, הוא רואה ומבין, שהוא וכל מה שישנו, אלו בעצם צורות של חיבורי זמן ומקום. כי יש זמן ומקום אין סופיים, שבתוכם יש הרבה צורות, שהם ... וכולי. והאדם הוא לא יותר מאשר צורה כלשהי, שיש בתוך כל שאר הצורות והישויות, שנפרדות זו מזו, בצורתן במקומן ובזמנן, אבל באמת הן בעצם כולן רק צורות שונות של מקום וזמן. כי קיומו של האני, תלוי בקיומו של מה שאינו אני. כי משמעות וחוויית האני, תלויה במשמעות וחוויית הדבר שאינו אני. והאני וגם מה שאינו האני, שניהם קיימים בתוך המציאות. ולכל ישות יש את המקום ואת הזמן שלה. ובלי שיהיה מקום וזמן, אין אפשרות קיום לשתי ישויות שונות, ואז ממילא אין קיום, גם לא לאני של האדם. כך שהאני של האדם, הוא ישות שקיימת בתוך מקום וזמן, בדיוק כמו כל שאר הישויות שקיימות בתוך המקום והזמן, שהם ההוויה של כל מה שנמצא בתוכם. והמקום והזמן, ממלאים ומקיפים את כל מה שנמצא בתוכם. ואחכ כאשר האדם מתבונן עוד, הוא רואה ומבין שגם המקום והזמן האלו, גם הם רק צורות של משהו אחר, שהוא חסר את צורת המקום והזמן, שהוא האין סוף, החסר הגדרה, הכלום, האין, ההעדר המוחלט, שהוא המהות של המקום והזמן, וממילא, גם של כל מה ... בשורשם הם אחד, ללא שום מהות אני כלל. ועוד האדם מבין, שהאני והעולם שנפרד ממנו, והמחשבה שמחברת את האדם עם העולם, בשורשם ובמהותם הם אחד ממש, ללא כל הפרדת מקום וזמן. והיודע, והדבר הידוע, והידיעה, הם כולם בשורשם מהות אחת, ללא שום הפרדת מקום וזמן כלל. ואז האני בעצם מבין, שהוא כלום ... הכלום ממש, ואת ההעדר המוחלט ממש, עד שהאדם לא חווה באופן מודע את קיומו העצמי בכלל, אלא הוא חוזר להיות מה שהוא היה בהתחלה, דהיינו, ישות אחת ממש עם הכל, ללא הגדרת מקום וזמן, דהיינו, כלום. ואחכ כאשר האדם ...

... המבט הזאת, היש והאין הם נפרדים אחד מהשני, אבל הם גם בו זמנית ממש, ישות אחת ממש. ואין שום הפרדה ויש אחדות מלאה, בין הנפרדות שלהם, לבין האחדות שלהם. כי המקום והזמן וכל הנפרדות, הכל קיים, גם בתוך הכלום. וגם שם יש נפרדות מלאה ממש. אלא ששם למרות הנפרדות, הכל גם ... התפישה של השכל שלו. כי השכל, לא יכול לדוגמה, לתפוש בתוכו דברים, שהגודל שלהם הוא גודל אין סופי. והמציאות עצמה, יש בה ישויות שהן אין סופיות בגודלן. כגון המקום והזמן, שהגודל שלהם הוא אין סופי. והאדם לא יכול בבת אחת, לראות בעיני שכלו, את כל המקום והזמן בראיה אחת. והאדם גם לא יכול לתפוש במחשבתו דבר והיפוכו בבת אחת. כגון לדוגמה, שהאדם לא יכול לחשוב על דבר שהוא בשלמות קיים, וגם בשלמות לא קיים, בו זמנית באותו המקום ובאותו הזמן. והאדם כן יכול לחשוב על ישות כזאת, אבל רק בשתי מחשבות שונות ובשני רגעים שונים. אבל האדם לא יכול לחשוב על ישות ... ולא יכול להבין, כיצד הם קיימים, למרות שבאמת הם כן קיימים. כמו לדוגמה העניין של מהות המציאות והיש. שמהות היש, היא האין, והם ישות אחת ממש. כי היש נמצא בתוך המקום והזמן, שמהותם, חסרה את הצורה שלהם, והיא כלום ממש, שהוא ההוויה של המקום והזמן ושל כל מה שישנו בתוך המקום והזמן. ויש מציאות אחת שמקיפה את הכל, ויש מצוי אחד ראשון, שקיומו מחויב ושאין שום אפשרות, שהוא לא ... אבל גם אם אין שום דבר במציאות, הרי שעדיין קיימת מציאות. ואין שום דרך בעולם, שלא יהיה קיים שום דבר כלל. כי המציאות תמיד קיימת (המציאות, היא אינה היקום והמקום והזמן. המציאות פירושו, הדבר שנמצא. והמקום והזמן נמצאים בתוך המציאות, שקיימת גם בלעדיהם). וגם אם אין מקום וזמן כלל, עדיין יש מציאות כלשהי. ואיך שלא נסתכל על העניין, יש דבר אחד שממלא את כל הדברים כולם, גם את המקום ואת הזמן. וממלא את המקום ואת הזמן, פירושו שהוא לא תופס מקום וזמן, ושהוא בתוכם, בעומק, שהוא פנימי יותר מאשר הצורה שלהם. והדבר הזה, הוא גם מקיף את הכל. כי יש מציאות אחת, ... משום שהן בעצם ישות אחת ממש. וכאשר בסוף התהליך, מורידים את כל הצורות, נשארים עם ישות חסרת כל צורה. ואז הכל מתאחד. כי כאשר הכל חסר כל צורה שהיא, הרי שאין זמן ומקום, והכל אחד ממש. ומהות כל הדברים, היא אחת ממש. שיש דבר אחד, שממלא ומקיף את הכל, שהוא המכנה המשותף הרחב ביותר ... היא, שהאדם סובל, רק משום זה שהשכל שלו הוא מוגבל להבין את המציאות. שאז האדם לא חווה את הטוב של המציאות ולא מרוצה ממנה. והאדם המוגבל שכלית, מנסה כל הזמן להחליף את הצורות של המציאות. והוא לא מבין, שהוא לא יכול להחליף, את מהות הסבל שלו. כי הסבל נוצר, בגלל הרצון. ...

... כי האדם בסהכ חוזר להיות מה שהוא היה, לפני שהוא היה. כי הטועים חושבים, שהאדם היה נשמה לפני שהוא היה. והעוד יותר טועים, הם חושבים, שהנשמה היא מחוץ לזמן ולמקום, שזו שטות מוחלטת. והאמת היא, שהנשמה תודעה, גם היא בתוך הזמן והמקום. כי יש מקום וזמן לנשמה, ומקום וזמן אחר, לכל מה שהוא אינו הנשמה של האדם. והנשמה הנפרדת, היא בתוך מקום וזמן. ולפני שהאדם היה נשמה, לפני כן הוא לא היה קיים כלל. דהיינו, הוא היה כלום ממש, ללא שום תודעה עצמית כלל. שהתודעה לא הייתה נפרדת משום דבר אחר, והכל ...

... הדבר הזה מרחיק את האדם במרחק אין סופי מהאחדות של המציאות. כי כל המציאות כולה, היא נגד האחדות. כי מהות האחדות, היא מחוץ למקום ולזמן. וכל מה שישנו בתוך המקום והזמן , הכל צועק רק נפרדות בלבד. ואין שום אחדות כלל. כי כל דבר שהוא ישנו, הרי שהוא נפרד, וממילא ... ממה שאינו אני. כך שקיומו של האני של האדם, הוא תלוי בקיומה של הנפרדות. והנפרדות זועקת מכל זמן ומכל מקום, ואפילו מהמקום ומהזמן, של האדם עצמו. ולכן כל העולם, רחוקים ככ מהשלמות ומהאחדות של המציאות, משום שכל העולם כולו ...

... על עצמו, ולהבין שכל זמן שיש לו שאלות כלשהן לגבי המציאות, וכל זמן שלא ברורה לאדם בשלמות שאין שלמות אחריה, כל תמונת המציאות כולה, מלפני ואחרי הזמן והמקום וכולי, הרי שהאדם הוא משוגע, ביחס להיגיון שלפיו פועלת ...

... הוא דווקא הכלום, שהוא חסר כל צורה, ושהוא המהות של המציאות, שנמצאת מחוץ לזמן ולמקום, שהיא כלום ממש. והנה, הכלום הזה שיש באדם, הוא מת. כי האדם מזדהה רק עם מה שהוא יש. ולאדם נדמה, שהכלום הוא איננו, ושהוא לא נמצא בכלל. והאדם לא מתייחס בשום צורה שהיא, לכלום שהוא ... שהוא כלום. ולכל היותר, האדם יכול לחשוב על מקום ריק וכיוב, אך לא על העדר מקום וזמן מוחלט ועל כלום מוחלט. ומי שמתקרב לצדיק (= חכם) אמיתי, הוא מקבל גדולה. ועיקר הגדולה, היא השפלות והענווה האמיתית (עפ רבי נחמן מברסלב). והעניין הוא, כי הכבוד האמיתי, הוא להבין ... הישות שחושבת את החלום, שזהו האלוהים, הכלום הראשון המחויב, שממלא ומקיף את המקום והזמן כולם וכולי. וזוהי תחיית המתים, שהשפלות והכלום של האדם מתעורר לתחייה. שהאדם מתחיל להזדהות עם הכלום האין סופי שהוא. ושהאדם מצליח לצאת ממגבלת השכל שלו, שמאפשר לו ...

... לעולם. ורק הצורות והלבושים משתנים כל הזמן. וכל זמן שהאדם קיים כישות נפרדת, הרי שהוא חי בתחושת בית הקברות הגדול ביותר, שהוא עולם ... הרגע הקודם, הרי שהאדם חי בתוך חוויית הזמן, שגורם לאדם בכל רגע ורגע להתרחק יותר ויותר מהחיות שלו, שהיא שורש המציאות, ששם נוצרת התחדשות הזמן. וככל שהאדם חווה יותר את המשכיות הזמן , דהיינו, שהאדם מרגיש שהרגע הזה, הוא המשך של הרגע הקודם, כך האדם הופך להיות יותר ויותר ... טוב באמת, ולחוות בכל רגע ורגע את המקום ואת הזמן, כישות חדשה ממש, בכל רגע ובכל מקום ממש, דהיינו, מי שרוצה לראות ולחוות בכל רגע מחדש, את ... הזאת, מנקודת מבט שקודמת לעולם לפני הזמן והמקום, דהיינו, מנקודת המבט של אלוהים, שעל ידי זה האדם חווה גם את הנפרדות ...