... לא לפחד מאלו שמעודדים אותו להאמין. אלא עליו לחקור ולדרוש, עד אשר האמת תתברר באשר היא. ועל האדם לזכור, שהשכל שלו עצמו, הוא זה שגורם לו להאמין שחוויית הזמן והמקום והנפרדות, שהיא אכן מייצגת את ...

... בעוצמת האחדות וכולי. (והאין סוף הוא מחוץ לזמן ולמקום , והוא עצמו נמצא בתוך אין סוף אחר גדול עוד יותר וכולי. אבל כל אין סוף, הוא נמצא באחדות עם האין סוף שגדול ממנו. כי כל האין סוף כולם, נמצאים מחוץ לזמן ולמקום, דהיינו, באותו זמן ומקום, ללא כל צורה, דהיינו, ישות אחת ממש. ואעפכ יש גבוה מעל גבוה עד אין סוף אין סוף). ודבר שהוא טוב מאוד, או שהוא רע, מאחר שהוא שונה מהטוב האמיתי כפי מה שהוא, שהרי הוא מוסיף ...

... שאז נוצרת חוויה של עשייה. אבל על ידי התבוננות, שהאדם מתבונן על מהות השינוי, דהיינו, על מהות האירועים והזמן והמקום , והאדם מגלה שהכל אחד ממש, על ידי זה ... שום חוויית שינוי כלל. ואז, האדם חווה, חוויית עשייה וחוויית אי עשייה בו זמנית. כי היש והנפרדות והשינוי והזמן , הם קיימים במקביל ובאחדות ממש, עם האחדות והעדר השינוי והזמן והמקום. ואז כאשר האדם מבין שהכל אחד, אז ...

... שהוא רחוק מהשלמות של המציאות, למרות שהוא באחדות איתה. ואחכ יש את חוויית הזמן והמקום השגויה של האדם. שגם היא נובעת מהשקר הלא מודע הבסיסי ביותר של האדם, שהוא ההפרדה שהאדם עושה בין היש לבין האין. ועל בסיס השקרים הפנימיים האלו, ...

... שכל אמיתי שמבין את המציאות, הוא רואה את האמת. שבאמת, הצורה הסופית ומהותה, זאת ישות אחת ממש. ועל ידי זה שהאדם רואה בעיניו ממש, את השלמות האין סופית ממש, השלמות שגדולה מהמקום והזמן עצמם, כאשר האדם רואה אותה ממש, שהיא עצמה באחדות אחת ממש, עם כל ...

... ושל כל שאר הישויות כולן שאינן רצון, והכל מתחבר לישות אחת ממש, באותו מקום וזמן , כולל החיבור שלהן לבחינת מעל הזמן והמקום, כישות אחת, שבה אין שום נפרדות כלל, ובכלל זה שאין שם משמעות למושג רצון. וכאשר הכל אחד, אין הכוונה לומר, שהאין סיבה, הוא יש סיבה, או שהיש סיבה, הוא אין ... משמעות למושג סיבה. כי בשורש, היש והאין מתחברים, ואז אין משמעות של זמן ומקום וכולי. ולסיכום: מהות הדבר, היא החיבור של הצורה החיצונית של הדבר, עם כל שאר הצורות ששונות ממנה, והכל מתחבר אל ישות אחת ממש, שאין בה שום נפרדות כלל, אפילו לא ברמת הפוטנציאל ...

... שלמות. והשלמות לא נמצאת בשום מקום ובשום זמן. כי כל דבר שישנו, הוא נפרד משאר הדברים במקום ובזמן. וגם הזמן והמקום בעצמם, נפרדים. ואין שום דבר בעולם שיש בו שלמות. ולכן, מי שרוצה שלמות, יש רק דרך אחת להשיג אותה, והיא להתחבר לאותו אין שום דבר. כי האין שום דבר הזה, הוא דבר גדול מאוד. כי הכלום, הוא גדול יותר מכל המקום והזמן. כי בלי צורת מקום וזמן, יש כלום. ומהות המקום והזמן, היא גדולה מהם, והיא הכלום שחסר את הצורה שלהם. ומי שרוצה שלמות, עליו להתחבר אל אותו שום דבר וכלום, שמאחר שהוא לא קיים, אין לו שום חיסרון כלל. אך כיצד ... שהאדם שואל את עצמו מיהו ומהו, ומהו העולם הזה שבו הוא נמצא וכולי, על ידי זה האדם רואה ומבין את מהות הזמן והמקום שהיא כלום ממש, ואז האדם מבין שהוא גם רק כלום ממש, וגם בו זמנית, הוא גם רק משהו ממשי, שבעצם זה אומר שהאדם הוא כלום אמיתי, משום שהוא דבר והיפוכו בבת אחת, ...

... עד שהיא נמצאת מחוץ למקום ממש. ואעפכ היא ממלאת את כל המקום כולו. וכך גם האחדות של החכם האמת, שהיא לא ... שהוא, מהיכן הוא נלקח. ובשורשם, כל השכלים נלקחים מאותו המקום. אך אעפכ כל אדם ואדם, הדיבור שלו נלקח מעומק ... ואחד, והוא מבין מיד, האם השכל הזה נלקח מהאחדות שנמצאת מחוץ למקום ולזמן ממש, או שמא השכל הזה נלקח מאיזו אחדות שקרית, ...

... אולי כנראה נראה לי - על חיים שאינם חיים והעניין הוא, כי רוב האנשים בעולם ברוב הזמן , נאחזים בדעות וברעיונות שונים, שהם ...

... על מהות קיומו. ועל האדם לשאול את עצמו, מי אני? ומה אני? האם אני מה שאני רואה? ואולי אני אוסף של חוויות? ואם כן, אז האם האני שלי משתנה כל הזמן? והאם לאירועים עצמם יש תודעה? ואיך נוצרתי לפתע פתאום? ומה גורם לי ... הוא, שאין הבדל בין שום צורה לבין שום צורה אחרת. ואחכ כאשר האדם מתבונן עוד, הוא רואה ומבין, שהוא וכל מה שישנו, אלו בעצם צורות של חיבורי זמן ומקום. כי יש זמן ומקום אין סופיים, שבתוכם יש הרבה צורות, שהם כל הדברים שקיימים, וכל ... הוא לא יותר מאשר צורה כלשהי, שיש בתוך כל שאר הצורות והישויות, שנפרדות זו מזו, בצורתן במקומן ובזמנן, אבל באמת הן בעצם כולן רק צורות שונות של מקום וזמן. כי קיומו של האני, תלוי בקיומו של מה שאינו אני. כי משמעות וחוויית האני, תלויה במשמעות וחוויית הדבר שאינו אני. והאני וגם מה שאינו האני, שניהם קיימים בתוך המציאות. ולכל ישות יש את המקום ואת הזמן שלה. ובלי שיהיה מקום וזמן, אין אפשרות קיום לשתי ישויות שונות, ואז ממילא אין קיום, גם לא לאני של האדם. כך שהאני של האדם, הוא ישות שקיימת בתוך מקום וזמן, בדיוק כמו כל שאר הישויות שקיימות בתוך המקום והזמן, שהם ההוויה של כל מה שנמצא בתוכם. והמקום והזמן, ממלאים ומקיפים את כל מה שנמצא בתוכם. ואחכ כאשר האדם מתבונן עוד, הוא רואה ומבין שגם המקום והזמן האלו, גם הם רק צורות של משהו אחר, שהוא חסר את צורת המקום והזמן, שהוא האין סוף, החסר הגדרה, הכלום, האין, ההעדר המוחלט, שהוא המהות של המקום והזמן, וממילא, גם של כל מה שבתוכם. והאדם מבין, שהאני וגם ... אחד, ללא שום מהות אני כלל. ועוד האדם מבין, שהאני והעולם שנפרד ממנו, והמחשבה שמחברת את האדם עם העולם, בשורשם ובמהותם הם אחד ממש, ללא כל הפרדת מקום וזמן. והיודע, והדבר הידוע, והידיעה, הם כולם בשורשם מהות אחת, ללא שום הפרדת מקום וזמן כלל. ואז האני בעצם מבין, שהוא כלום ממש, העדר מוחלט, איננו, ושאין לו ... ההעדר המוחלט ממש, עד שהאדם לא חווה באופן מודע את קיומו העצמי בכלל, אלא הוא חוזר להיות מה שהוא היה בהתחלה, דהיינו, ישות אחת ממש עם הכל, ללא הגדרת מקום וזמן, דהיינו, כלום. ואחכ כאשר האדם חוזר לתודעה שלו (יש מאין) ומתבונן ...