... כי אלוהים ברא את העולם, כי שיעמם לו / רצה לגלות את מלכותו / רחמיו וכיוב. או במלים אחרות, התהוות הנפרדות מהאחדות, היא למען האפשרות שתהיה משמעות. כי כשיש רק אחדות, אין משמעות. ולכן יש נפרדות, כדי שתהיה משמעות. ... שלנו קיימת אפשרות של סיבתיות ומשמעות? כי אם בנקודת ההתחלה אין שום משמעות כלל באופן מוחלט, אז כיצד יש הוויה של דבר, שהוא כן משמעותי, שהוא נפרד מהאין משמעות המוחלט שמהווה אותו. ולכן, גם אם נאמר שכן יש משמעות כלשהי, עדיין תישאר שאלה, איך מתוך משמעות מלאה של יצירת הנפרדות ...

... מהות המציאות, ברור לו לגמרי שמהות המציאות, היא לא הקיר שמולו. כי האדם מבין שהקיר שמולו, הוא לא מחייה ומהווה את כל המציאות כולה. ולמרות שמצד האמת, כאשר הצורה נכללת במהותה לגמרי, אז גם כל ישות סופית וכל צורה סופית, היא עצמה ההוויה של כל הצורות כולן, כי אין שום צורות כלל. ואעפכ כאשר האדם מתבונן על הקיר מולו, הוא מבין שהקיר ...

... האמת לאמיתה, הוא נעלם לגמרי. דהיינו, שהאני הנפרד שלו נעלם לגמרי, כאילו הוא לא נמצא כלל במציאות, ללא כל הוויה כלשהי (גם לא כצופה מהצד, או כל שקר אחר). וכאשר האדם מתחיל להתבונן על האמת לאמיתה, הוא לאט לאט ... הוא זה שראה את האמת שהכל אחד, ונעלם אל תוך האחדות הזאת, ששם אין שום תודעה עצמית כלל ושום הוויה ושום ישות נפרדת כלל. ואחכ כאשר האדם חוזר אל הנפרדות שלנו, אז בעצם הוא חווה אותה כמו אחדות, למרות ... וכאשר יש חוויה של מה שאינו אני, ממילא יש גם חוויית חסר של האדם. ולהיעלם לגמרי, פירושו לחזור להיות הוויה אין סופית בגודל אין סופי, שממלאת את הכל באמת בשלמות. עד כדי כך שאין שום אני כלל, כי יש ... גם לא יכול ליצור את רצונו, עם רצון חופשי. כי בלי שיש רצון, איך אפשר ליצור רצון?! ומאחר שהכל מתהווה מתוך שום דבר, לכן האדם יכול להיעלם כלא היה, בפחות מרגע אחד. כי קיומו של האדם, הוא לא מחויב ... דבר, שהוא לא תלוי באדם עצמו כלל. וכל זמן שהאדם לא חווה את האחדות של המציאות, אין לו שום הוויה ושום ישות עצמית כלל. אלא הוא מת לגמרי, ללא כל חיים משל עצמו. וכאשר האדם זוכה לראות את האחדות ... באמת. כי אחרי שהאדם נכלל באחדות המציאות, אז, כאשר האדם אומר אני, הוא חווה גם את אחדות המציאות, שהיא ההוויה של המציאות, שהיא הקיום האמיתי. ואז האדם מתחיל לחיות באמת ויש לו חיים נצחיים משל עצמו. כי הוא חי ... מי הוא באמת. וכאשר האדם מבין, שהוא אחדות המציאות וחווה זאת, אז ממילא הוא גם חווה, שהוא עצמו, מחייה מהווה ומקיים את כל העולמות כולם בכל זמן ובכל מקום תמיד לנצח נצחים, כולל גם ביקומים המקבילים וכולי. כי האדם ...

... עצמה לא נכונה מצד האמת האמיתית. ואעפכ מצד הנפרדות שלנו, יש הבדל בין הצורה לבין מהותה. והשאלה היא, כיצד מתהווה הצורה מתוך מהותה, להיות ישות נפרדת ממהותה, תוך כדי זה שהמהות חייבת להחיות גם את הצורה עצמה, אעפ שהיא נפרדת ממנה. ואין מי שיודע באמת כיצד נברא העולם, דהיינו, כיצד מתהווה הנפרדות מתוך האחדות, אלא מי שהוא עצמו בורא את העולם, ורואה את העולם לפני שהוא היה קיים, ובורא אותו, ... ויחד איתם נוצרת גם כל שאר חוויית הנפרדות. ואז ורק אז, האדם הוא עצמו גם המצוי הראשון, וגם זה שמהווה את הנפרדות של העולם, וגם זה שחי בתוכה ממש. ואז ורק אז, האדם רואה ויודע את האמת, כיצד באמת מתהווה כל הנפרדות שלנו. ואפשרי לזכות לזה, רק על ידי זה שהאדם שואל את עצמו מה אני? ואז האדם מתבונן ...

... הראשון והתודעה הראשונה של אלוהים עצמו, וכיצד נוצרה הסיבה הראשונה עצמה. ואז ורק אז הוא יודע ומבין, כיצד הנפרדות מתהווה מתוך האחדות, ואיך נברא העולם של הנפרדות. ואז ורק אז, הוא חווה שהוא עצמו יוצר את עצמו ואת הרצון ...

... כולה בשלמות, ואעפכ הצורה תהיה שונה ממנה?! כי אין שום קיום לשום דבר בעולם, בלי שהקיום עצמו ימלא אותו וההוויה עצמה תהווה את הדבר. אז כיצד אפשרי הדבר שיהיה קיום למשהו, שהוא אינו ההוויה עצמה, אלא הוא צורה נפרדת ממנה?! וכיצד אפשרי, שהוויה תהווה משהו, שהוא שונה בצורה שלו, מהוויה שלו, שהיא בעצם, מי שהוא עצמו ממש?! וכאשר האדם מתבונן בזה, הוא רואה את האמת, שבאמת הכל אחד ממש. ... המהות לא נפרדת ולא נפרדה ולא תיפרד לעולם מהצורה עצמה. ומצד אחד אין שום צורה כלל, כי יש רק הוויה תמיד. ולא יכולה להיות שום צורה כלל, כי אין שום מקום לשום צורה, כי ההוויה היחידה, מוכרחת למלא את הצורה עצמה, ולכן לא יכולה להיות שום צורה כלל. ואעפכ יש צורות שונות. והן באחדות ...

... ומקום, והזמן והמקום עצמם, הם צורות של כלום, שהוא חסר את צורת הזמן והמקום. והאדם בעצם רואה, כיצד הכל מתהווה יש מאין. והאדם תוהה, כיצד זה שהכל מתהווה יש מאין. כי האדם רגיל לחשוב, שיש, יכול להתהוות רק מיש, אך יש מאין, לא יכול להתהוות כלל. והסיבה שנדמה לאדם, שיש, לא יכול להתהוות מאין, היא משום המהות המנוגדת, של היש ושל האין. כי מה שאיננו כלל, דהיינו, האין, כיצד שייך לומר, שממנו יתהווה משהו, הרי הוא איננו קיים כלל?! וכיצד יתכן הדבר, שבתוך העדר הקיום, יהיה קיים כל הקיום כולו?! ומהות האין, היא זו שמונעת מהאדם להבין, שהיש מתהווה מהאין. כי זה אומר, שההוויה של היש, היא האין. ומה שאיננו קיים כלל, לא שייך שהוא יהווה שום דבר שהוא ישנו. והדבר הזה נראה ... בטוח שהאין איננו לגמרי, הרי שבפועל, גם האין הזה, גם הוא משהו. ולא סתם משהו, אלא הוא המשהו שהוא ההוויה של כל מה שישנו. כך שבעצם, אין כאן שום שאלה כלל. ולכאורה, כל הקושי להבין את התהוות היש מהאין, הוא רק בגלל תפישת האדם את מהות האין. אך באמת, אם ישנה האדם את התפישה שלו, ויתייחס גם אל האין כאל משהו ממשי, הרי שממילא הכל ברור לגמרי, ללא שום שאלה כלל. ולא כך הוא, כי התהוות יש מאין, היא לא אפשרית כלל. ומצד האמת, לא רק התהוות של יש מאין אינה אפשרית כלל, אלא שאפילו התהוות של יש מיש, גם היא לא אפשרית כלל. ובפועל, אין במציאות שלנו שום התהוות כלל אף פעם. כי כאשר לדוגמה השולחן נוצר מהעץ, שום דבר חדש לא מתהווה כאן. אלא, ישויות שונות בתוך הזמן והמקום, משנות את מיקומן בתוך הזמן והמקום, ועל ידי זה מוגדרת צורה חדשה. ... כמותית, כמות הזמן וכמות המקום וכמות אין סוף הישויות, לא משתנה כלל, אלא רק ההרכבה והסדר של הצורות משתנים. והתהוות פירושה, שהכמות עצמה משתנה. והתהוות של יש מאין, פירושו, התהוות של ריבוי אין סופי, מתוך אחדות אחת. כי המהות של הכל היא אחת, כי אין שתי מהויות, אלא יש ... נפרדות זו מזו בשום דבר, ואכ הן אחת, או שהן נפרדות זו מזו במשהו, ואכ אף אחת מהן לא מהווה את השנייה, ואכ אף אחת מהן היא לא ההוויה הראשונה, ואכ יש הוויה ראשונה אחרת. ואולי יש ריבוי הוויות, עד אין סוף, ללא נקודת התחלה? גם זה אינו אפשרי כלל, כי מי שיתבונן אל תוך הצורות, ויסיר את צורת הזמן והמקום, יקבל הוויה אחת, ויראה שבסוף, יש ישות אחת שמקיפה וממלאת את הכל, והיא הוויה אחת ויחידה, שאין בה שום צורה כלל. וההוויה הראשונה, היא כולה מהות אחת בלבד. ושום דבר בעולם, לא יכול להיות בלי מהותה ובלי ההוויה שתהווה אותו. וגם כל צורה וצורה, ההוויה של הצורה, היא המהות של המציאות. ולכן, מצד השכל, לא יכולה להיות קיימת שום צורה כלל, שהיא אינה ההוויה עצמה. כי יצירת יש מאין, אין פירושו שינוי של מקום וזמן, אלא פירושו התהוות של ריבוי ישויות, שנובע מתוך אחדות אחת. ומתוך חומר אחד שאין בו שום נפרדות כלל, אפשר ליצור ממנו, רק אותו עצמו, ללא כל שינוי כלל. דהיינו, מתוך אחדות, יכולה להיות רק אחדות. כי הנפרדות חייבת להתהוות ממשהו. אבל מאחר שההוויה היא אחת, אז אין אפשרות שהיא תהווה דברים שונים. כי ההוויה הראשונה, היא תמיד אחת. ומאחר שהכל ממנה, ומאחר ששום דבר לא נפרד ממנה, וגם לא הלבושים של המציאות, לכן ... של יש ואין, אלא יש אחדות מוחלטת. ולכן לא יכולות להיות הצורות של היש ושל האין. ובפשיטות, מצד אחד הוויה מהווה את הכל, ואכ היא מהווה גם את הצורה עצמה וממלאת אותה כולה, כי ההוויה ממלאת את הכל, ובלעדיה אין שום חיות לשום דבר. וזה בעצם אומר, שלא נשאר שום מקום, שבו תהיה צורה, שהיא אינה המהות עצמה. כי ההוויה ממלאת את הכל, ואין שום מקום, למשהו, שהוא אינו המהות הראשונה עצמה. ואין לומר שההוויה צמצמה את עצמה, ויצרה מקום שבו יוכלו להיות צורות (בבחינת החלל הפנוי), כי זה אינו אפשרי שיהיה מקום וחלל פנוי לצורות. כי המקום עצמו, גם הוא עצמו, כולו הוא רק הוויה עצמה, ולא יותר או פחות מכך. ולא יכול להיות שום דבר, שאינו מלא בהוויה, ולכן לא יכול להיות שום ... והוויה עצמה. והוא סוד הצמצום, שהוא אינו אפשרי כלל, שהאין המוחלט יהווה את הנפרדות, ואעפכ הוא כך. ולא שהאין מהווה את היש, כי זהו מצד הנפרדות בלבד. אלא שהמהות ממלאת את הצורה כולה, למרות שהצורה נפרדת ממנה. והמהות והצורה ...

... כלל, בין האני של האדם, לבין כל דבר אחר, כגון לדוגמה דומם / צומח וכיוב, כי את הכל ממלאת הוויה אחת. וכל תנועה של ההוויה, היא זו שמניעה את הכל, ובכלל זה גם את האדם עצמו ואת הישות והרצון שלו וכולי. וכאשר האדם מבין ... המבט הזו, האדם רואה גם, שכל הזמן והמקום כולם, וכל מה שיש בהם, אלו רק ביטויים וצורות שונות של ההוויה האחת של הכל. ושהוא לא שונה מכל דבר אחר שישנו או שאיננו. והוא רואה את האמת, כיצד היש, מתהווה מהאין בכל רגע מחדש וכולי. וזאת כמובן הדרגה השנייה, שהיא טובה יותר מאשר המחשבה של הטועים שחושבים שיש להם ... שלו, הוא המציאות עצמה, היינו שהאדם חווה שהאני שלו זאת הישות האחת, שקיומה קודם לקיומם של הזמן והמקום, שהיא הוויה של הכל, שאין בה שום צורה כלל וכולי. והדבר דומה לאדם שנמצא בתוך חלום, שהוא מבין שהוא בתוך חלום. ... כרצונו של אלוהים. אבל מה אחראי לרצונו של אלוהים עצמו? וגם רצונו של אלוהים לא יכול להיות כרצונו, כי ההוויה של אלוהים, קיומה מחויב. אבל הרצון והתודעה העצמית של אלוהים, קיומם לא מחויב. כי ההוויה היא אחת, ורק ישות אחת קיומה מחויב. וכפי שכבר ביארתי עניין זה במקומות אחרים. ומאחר שקיומו של רצון האלוהים ... זמן שיש חוויית אני, הרי שיש תחושה של נפרדות, ואכ האני הוא לא אלוהים אמיתי. כי אלוהים האמיתי, הוא ההוויה הראשונה באמת. וכאשר יש רק הוויה אחת שממלאת את הכל, לא שייך שום אני ולא אני. כך שאם יש אני כלשהו, הרי שזהו אלוהים שקרי, ...

... על ידי זה בסופו של דבר האדם רואה את האמת, שמצד האמת הכל אחד. ומצד הנפרדות, זה הוא עצמו שמהווה את רצונו העצמי, ברצון פשוט ללא כל צורת רצון וכולי. ועל ידי זה שהאדם מזכך את עצמו באמת, על ...

יקומים מקבילים - אחדות המהות והצורה - ואחדות הכל כי המהות / ההוויה ממלאת את הכל. ובלעדיה, אין שום חיות לשום דבר בעולם. כי המהות של הכל, היא אחת. ויש הוויה אחת לכל הדברים, שהיא ממלאת את כל הדברים כולם. ובלעדי ההוויה של הדבר, אין קיום לדבר. ואעפכ יש צורות, שהן נפרדות מהמהות של המציאות, למרות שבאמת אין אפשרות שהן יהיו קיימות, כי המהות חייבת למלא אותן, ואין להן שום מקום להיות קיימות כלל, ואעפכ, יש מקום שהוא כולו מתהווה מהוויה עצמה, ואעפכ הוא לא הוויה עצמה, דהיינו, כל הצורות כולן. והנה, ההוויה של הכל, היא ממלאת את הכל באופן אין סופי, עד שהיא ממלאת את כל המקום ואת כל הזמן כולם. כי ההוויה של הכל, היא הישות שמהווה את המקום ואת הזמן, דהיינו, הדבר שממנו עשויים המקום והזמן. וההוויה הזאת, היא נמצאת באחדות מוחלטת, עם כל הצורות כולן. שהרי בלעדיה, אין שום חיות לשום דבר. והוא נגד השכל, שהצורה היא גם צורה סופית, וגם הוויה אין סופית. וכאשר האדם מבין שהכל אחד ממש, דהיינו, שהצורה והמהות הם אחד ממש, אז ממילא זה אומר, שכל ... ושונה זו מזו, היא עצמה המהות של הכל. דהיינו, שיש ריבוי אין סופי של מהויות שונות, שכל אחת מהן מהווה את כל המקום והזמן כולם, והכל בו זמנית ממש. ומי שיתבונן עוד יראה, כי כאשר הצורה ממלאת את הכל, ...