... זה משתנה אצל האדם גם חוויית האני שלו. ועל ידי זה האדם זוכה לחוויית התחדשות מתמדת, שבה הוא רואה (בנפרדות), את היש שמתהווה מהאין בכל רגע מחדש, על ידי זה שהוא זוכר שהכל אחד. כי ראשית, האדם מבין שהכל אחד ממש. ואחכ כאשר האדם חוזר לתודעה של נפרדות, אז הוא זוכר שהכל אחד ממש, ואז הוא חווה את התחדשות החיבור של היש והאין, בכל פעם ופעם מחדש. ואז גם האדם חווה את השלמות של האחדות, בכל פעם מחדש. ולכן הנפרדות והרע, היא טובה מאוד, כי היא ריבוי של האחדות. כי באמצעות האין סוף נפרדות שיש, על ידי זה האדם יכול לחוות באין סוף צורות, אין סוף פעמים את חוויית השלמות, של הנפרדות, שנכללת באחדות, בכל פעם מחדש. ואעפכ מצד אחד, אין שום התחדשות כלל, כי הכל אחד ממש תמיד, ללא שום נפרדות כלל. ואעפכ מצד שני, יש התחדשות מתמדת כל הזמן וכולי. ובסיכומו של דבר, מי שרוצה לשנות את החוויה שלו, ...

... כי הרע, הוא ההפרדה מאלוהים, דהיינו, המציאות המושלמת. וההפרדה מאלוהים, היא גם החטא, והיא גם, העונש עצמו. כי תפישת הנפרדות, היא גם חטא וגם עונש. כי הנפרדות, היא חוויה של צמצום וגבולות, דהיינו, חוויית חסר ועונש. והעונש של האדם, על זה שהוא כופר בשלמות של המציאות, הוא, שהוא כופר בשלמות של המציאות, וממילא הוא חווה את הסבל והחיסרון, של הנפרדות של העולם. ויש, שני אני. והאני העליון, הוא האחדות והשלמות של המציאות. שהיא הישות שחושבת את המציאות שלנו. ומצד האמת, האדם הוא גם רק אלוהים. אלא, שגם אלוהים יכול להשתגע (מנקודת המבט של הנפרדות. כי מנקודת המבט של האחדות, אין שום שינוי כלל והכל מושלם תמיד). כי (מנקודת מבט של הנפרדות), אלוהים השתגע, וצמצם את עצמו לתוך זמן ומקום, והפריד את עצמו מעצמו, וחילק את עצמו לאין סוף חלקים שונים, ... שהאדם הוא בעצם אחדות ושלמות המציאות, דהיינו, אלוהים האמיתי, שבה הכל אחד ממש. והאדם כאלוהים, מחליט (מנקודת מבט של נפרדות), בכל רגע ורגע מחדש, להיות משוגע, ולצמצם את עצמו לתוך צמצום וגבול, שהוא האני של האדם, שהיא התודעה / ... ואעפכ, הרע הזה, הוא טוב מאוד, עבור מי שיודע, שהוא אלוהים שקרי. דהיינו, שיש שלמות בכל חיסרון. כי ריבוי הנפרדות, הוא דווקא טוב מאוד, עבור מי שזוכה לדעת את האמת, שהוא בכלל אלוהים האמיתי ושהכל אחד ממש. שאז אין שום רע כלל, וכל הנפרדות, היא ריבוי אין סופי, של אחדות אין סופית. אבל זאת תפישה שהיא אפשרית, רק כאשר היש והאין הם אחד, ... לגמרי. ומצד האמת, כל המחשבות של האדם, הן גם שיגעון. כי מצד האמת, הכל אחד. והרע, הוא יוצר את הנפרדות שיש אצל האדם, בין יש לבין אין, על ידי האמונה. כי רק האמונה, מאפשרת את הקיום של השקר. כי ... ואפילו ידיעת האני אין. ולכן, כאשר האדם חושב אני נפרד, הוא בעצם יוצר את הרע, במו פיו. כי כל נפרדות, היא כפירה באחדות, והיא עונש של נפרדות, עבור מי שמסתכל מהאני שלו החוצה, במקום פנימה. וכאשר האדם מרגיש את עצמו קיים, הרי שבעצם הוא נמצא באחדות ...

... שהאדם מתבונן יותר על מהות המציאות פנימה, כך הוא רואה יותר שהוא לא מבין שום דבר. משום שבשכל של הנפרדות, אי אפשר להבין את זה שהכל אחד. וככל שהאדם מתקרב יותר לראות שהיש והאין הם אחד, כך הראש שלו ... כי רק משום שהכל אחד, רק בגלל זה האדם לא מצליח למצוא תשובה. כי קודם כל האדם משקר שיש נפרדות, שזהו השקר הראשון, ואחכ האדם מנסה למצוא הסברים לכך שיש נפרדות, למרות שבאמת אין נפרדות. וההבנה שהכל אחד באמת, היא רק כאשר האדם הוא מספיק איש אמת, כדי להסתכל למציאות בעיניים, ולראות שהכל אחד, ...

... להפסיק את הסבל שלו. ובפועל, האדם סובל, בדיוק כפי כמה שהוא רוצה לסבול. ויש לזכור, כי הכל הוא מצד הנפרדות, כי מצד האחדות הכל מושלם ממש, ואין שום שאלה כלל. והסיבה שככ קשה לאדם להפסיק לשקר, היא רק משום ... ישקר ויסבול. ולהפסיק לשקר ולחיות טוב באמת, המשמעות היא, להבין את האמת על המציאות. דהיינו, כאשר האדם יוצר שקר ונפרדות של סבל, כגון לדוגמה שהאדם חושב ש - לחיות, זה יותר טוב מאשר למות, או שלהיות בריא, זה יותר טוב מאשר להיות חולה, וכיוב כל נפרדות בעולם, שהיא בעצם סבל ושקר, זה בסדר גמור מלכתחילה, שהאדם ישקר וייצור סבל עבור עצמו, אבל האדם מוכרח להבין, ... אין לך דבר קל מזה. וכאשר האדם רוצה איזה דבר, דהיינו, משקר ויוצר סבל, כי כל רצון הוא יצירת נפרדות וסבל, זה בסדר גמור מלכתחילה, שהאדם ישקר ויצור לעצמו סבל של נפרדות ורצון. אבל האדם מוכרח לזכור, שזהו שקר ולא אמת. שאז, אין השקר מזיק לאדם כלל. ולפעמים האדם רוצה שחוויית ... שוכח שהוא נמצא רק בתוך משחק, ובתוך חלום ודמיון של עצמו, ואז האדם חווה את הסבל כממשי. ואעפכ, מצד הנפרדות, מאחר שהאדם הוא מלך אמיתי ושלמות אמיתית, לכן הוא תמיד זוכר בתוכו, שהעולם הזה וכל מה שיש בו, יש ...

... של הכל היא אחת, כי אין שתי מהויות, אלא יש רק מהות אחת. כי שתי מהויות, או שהן אינן נפרדות זו מזו בשום דבר, ואכ הן אחת, או שהן נפרדות זו מזו במשהו, ואכ אף אחת מהן לא מהווה את השנייה, ואכ אף אחת מהן היא לא ההוויה הראשונה, ... של מקום וזמן, אלא פירושו התהוות של ריבוי ישויות, שנובע מתוך אחדות אחת. ומתוך חומר אחד שאין בו שום נפרדות כלל, אפשר ליצור ממנו, רק אותו עצמו, ללא כל שינוי כלל. דהיינו, מתוך אחדות, יכולה להיות רק אחדות. כי הנפרדות חייבת להתהוות ממשהו. אבל מאחר שההוויה היא אחת, אז אין אפשרות שהיא תהווה דברים שונים. כי ההוויה הראשונה, היא ... שום מקום שבו לא נמצאת המהות והוויה עצמה. והוא סוד הצמצום, שהוא אינו אפשרי כלל, שהאין המוחלט יהווה את הנפרדות, ואעפכ הוא כך. ולא שהאין מהווה את היש, כי זהו מצד הנפרדות בלבד. אלא שהמהות ממלאת את הצורה כולה, למרות שהצורה נפרדת ממנה. והמהות והצורה הן ישות אחת ממש, למרות שהדבר ...

... האדם כאלוהים, לבין ישותו העצמית, לבין התודעה העצמית וכולי. כי כל זמן שיש חוויית אני, הרי שיש תחושה של נפרדות, ואכ האני הוא לא אלוהים אמיתי. כי אלוהים האמיתי, הוא ההוויה הראשונה באמת. וכאשר יש רק הוויה אחת שממלאת את הכל, לא שייך שום אני ולא אני. כך שאם יש אני כלשהו, הרי שזהו אלוהים שקרי, דהיינו, נפרדות. ואז האדם כאלוהים, מתבונן פנימה על הרצון של עצמו כאלוהים, ועל ישותו העצמית כאלוהים, והוא רואה את האמת, שבאמת ... אלוהים האמיתי באמת, שהוא האחדות והשלמות האמיתית, שאין בה שום הפרדה כלל, ואפילו תודעה עצמית אין בה. ואחכ (מצד הנפרדות), האדם חוזר אל השכל שלו, ואז הוא זוכר ברשימו, שמצד האמת הכל אחד ממש, ושאין שום נפרדות כלל כלל לא, כי המהות והצורה הם אחד ממש באחדות מוחלטת, ואין שום דיבור ושום מחשבה ושום מעשה ושום ... כלל. וממילא לא שייך שום בחירה כלל וגם לא שייך העדר בחירה, כי בשורש הכל אחד ממש. ואעפכ מצד הנפרדות, האדם קיים. ואם הוא קיים, אז קודם כל הוא אלוהים שקרי, דהיינו, זה שחושב את המציאות כולה, ואחראי לכל ...

אחדות של אמת, שיוצרת את שלמות הנפרדות - מהי? ובו יתבאר, מהי אחדות של אמת? ולמה כאשר האדם מנסה להבין אותה, הוא בעצם גם מתרחק ממנה. ואעפכ הוא מתקרב אליה? וכולי. כי מצד האמת, הנפרדות והאחדות הם אחד. כי הצורה והמהות, הן ישות אחת ממש. וכאשר האדם מנסה להתקרב אל האחדות, אז אם זו ... זה גורם לו להמשיך להרגיש רע בצורות שונות. והכוונה היא, שכאשר האדם מחפש את האחדות, הוא בעצם יוצר שקר ונפרדות. כי להגיע באמת אל האחדות, פירושה, להבין באמת ובשלמות, שאין שום מהות כלל, שנפרדת מצורה חיצונית כלשהי, אלא הכל באשר לכל, זאת מהות אחת ויחידה, שהיא באחדות עם כל דבר שיש. ולמרות שהצורות נראות נפרדות, הרי שבאמת, הן מהות אחת ויחידה. וכאשר האדם מבין את האחדות הזאת של האמת, שהיא לא שוללת את הנפרדות, אלא רק משלימה אותה, והיא השלמות של הנפרדות, אז תכף ומיד הוא מרגיש, את השלמות של האחדות. אבל, מי שהוא נאחז באחדות של שקר, דהיינו, שהוא מנסה להשיג אחדות, שהיא נפרדת מהנפרדות שלנו, אחדות, שהיא צורה שונה מהיש, דהיינו, רק את האין, שהוא מנוגד ליש, אז הוא מרגיש רע בצורה שונה. משום שחיפוש האחדות השקרית הזאת, הוא בעצם יצירת נפרדות, בין האחדות לבין הנפרדות. וכיוב שהאדם חושב שאין שום סיבה לשום דבר, כי הכל אחד. והוא לא מבין שהכל אחד, פירושו שאין מושג ... לא מבין את הדבר הזה בשלמות, אז הוא חווה ריקנות וחוסר משמעות. וזה משום, שהוא נאחז באחדות, שהיא נפרדת מהנפרדות. שהוא נאחז באחדות, שהיא שאין שום משמעות לנפרדות שלנו, ושהמשמעות האין סופית, היא נפרדת מכל הדברים כולם. ועל ידי המחשבה הזאת, האדם באמת חווה שהמשמעות נפרדת ורחוקה ... פעם שהוא מתקרב לאחדות האמיתית, הוא תכף ומיד חווה את השלמות האמיתית, שיש בכל דבר. כי הוא זוכר ומבין, שהנפרדות והאחדות, הם ישות אחת ממש, ולכן האין סוף, מחובר אל הסוף באחדות אחת. וכאשר האדם מנסה להבין את האחדות ואת המהות ואת המחויב, אז הוא עושה זאת, על ידי זה שהוא מרחיק ממחשבתו את כל מה שהוא נפרדות / צורה / ואפשרי המציאות בלבד. ואז על ידי זה, האדם יוצר את שלמות הנפרדות, שבין האחדות לבין הנפרדות. כי כדי שהאדם יבין בשכל שלו מהי האחדות, לשם כך הוא מפריד אותה מהנפרדות. וכדי להבין את המהות, לשם כך האדם מפריד אותה מהצורות. ומצד אחד האדם מנסה להבין את האחדות והמהות, ומהצד השני הוא יוצר את שיא השקר. כי האמת היא, שהמהות והצורה הם אחד, והנפרדות והאחדות הם אחד בשלמות, עד שאין שום אחדות ומהות כלל, אלא הכל אחדות אחת אין סופית, למרות הנפרדות של הצורות. אבל האדם שמאמין לשכל שלו, שהיש והאין הם נפרדים, הוא לא מסוגל לראות בכל צורה, את התגלמות ... רואה ומבין את האמת, שהכל אחד ממש. ושהכל הוא מחויב המציאות, למרות שהוא נראה כאפשרי המציאות. ואז האחדות נכללת בנפרדות בשלמות. ואז האדם כבר לא צריך להגדיר ולהפריד את האחדות מהנפרדות כדי להבין אותה, אלא הוא מצליח להבין אותה, להכיל אותה, לחשוב עליה, ולחוות אותה, בתוך הנפרדות עצמה. וכל זה, רק על ידי זה שהאדם רואה את האמת, שהכל אחד ממש. ושהאחדות האין סופית, ששם הכל ...

... נובעת? וכולי. ורק מי שבאמת יודע, כיצד היש והאין הם אחד, רק הוא יודע, כיצד מתוך שלמות ואחדות, נוצרים נפרדות ושינוי. וכל זמן שהאדם לא מבין וחווה בשלמות, את החיבור של היש והאין לישות אחת, הרי שהשינויים שלו, הם נובעים מתוך מקום של נפרדות וכולי. ונוסיף, כי כל זמן שהאדם מבין את השאלה הזאת עצמה, הרי שהוא לא באחדות כלל. כי מי שמודע ... ולכך שהוא אוכל, ולכך שהוא רוצה לאכול, ולכך שהוא חווה או לא חווה שלמות וכולי, הוא בעצם בחוויה של נפרדות. כי באחדות האמיתית, אין שום ידיעת אני נפרד כלל, ואז ממילא אין שום שאלה כלל.

... מצד אחד, מחויב המציאות שיהיה לאדם רע. ומצד שני מחויב המציאות שאין שום רע כלל (באנלוגיה ל: מחויב שיש נפרדות, ומחויב שאין נפרדות, אלא הכל אחד). כי הרע קיים, רק כאשר האדם חושב, שהרע, הוא רק אפשרי ולא מחויב. דהיינו, אין האדם ... / שום דבר. וכאשר האדם חושב ויודע רק דבר אחד בלבד, הרי שאין שום חיסרון כלל, כי אין שום נפרדות כלל ושום שינוי כלל. והרעיון הוא, כי אכן מנקודת המבט של השכל שמפריד בין דבר להיפוכו, מנקודת המבט הזו, ...

... שרצון האלוהים קודם למקום ולזמן. כי ברגע שיש לאלוהים רצון, הרי שממילא כבר יש לנו מקום וזמן, שבהם יש נפרדות, בין אלוהים לבין רצונו. ולכאורה ניתן לומר, שמהות האלוהים, היא זו שמחייבת את הכל באופן ישיר. שאז בעצם אנחנו ... נפרד מרצונו וממהותו של אלוהים. כי העולם, לא הוא עצמו מהותו של אלוהים. ולו רק משום שבעולם שלנו יש נפרדות, ובמהות הבורא יש רק אחדות וכולי. והטיעון הוא שמהות / רצון האלוהים, היא מחייבת את הכל. וזהו, שקר. משום שמהות המציאות והמציאות עצמה, אלו שתי ישויות שנפרדות זו מזו. כי הצורה, נפרדת ממהותה. ואכ אלו שתי ישויות שונות. ומאחר שהן שתי ישויות שונות, ומאחר שבעצם כל ... שהרצון שלו תמיד מתמלא (גם אם נאמר שאכן רצונו מתמלא תמיד). אך כל זמן שרצונו והמציאות אלו שתי ישויות נפרדות, הרי שמערכת היחסים שבין שתי הישויות האלו, היא רק צורה אפשרית, שאינה מחויבת. וכאשר האדם מתבונן בכל זה, הוא ... שברמת הפוטנציאל של המציאות, יש גם סיבתיות וגם אקראיות. והשאלה הנשאלת היא, מה יצר את הסיבתיות ואת האקראיות? והאם הנפרדות של הסיבתיות והאקראיות, האם היא עצמה סיבתית או אקראית? ואולי בכלל גם הנפרדות הזאת של הסיבתיות והאקראיות, אולי גם היא שקר? ואולי בכלל אין דבר כזה סיבתיות ואקראיות? ואולי זאת בכלל תופעה ...