אחדות המהות והצורה - היש איננו והאין ישנו - למה מוכרח שאין שום דבר, ושהיש איננו? ומהו סוד האחדות? והעניין הוא, כי היש ישנו בתוך זמן ומקום. כי מה שלא נמצא בשום מקום ובשום זמן, הוא איננו, שזאת הגדרת האין, שאינו נמצא בשום מקום ובשום זמן, אלא הוא כלום ממש. והנה, ... וכאשר אין ריבוי צורות, אין נפרדות, ואין יש, ואכ הכל אין. כי המהות של המציאות היא אחת, כי המצוי הראשון, הוא אחד. כי יש מהות אחת שמקיפה וממלאת את הכל. ואם יש נפרדות, אז תמיד יש רובד פנימי יותר, שבו אין את צורת ההבדלים של הנפרדות, ויש רק מהות אחת. ואם המהויות הן חסרות כל צורה, אז ממילא אין ביניהן שום נפרדות, והן ישות אחת. וכל צורה קיומה הוא רק אפשרי, ורק קיומה של המהות האחת של הכל, רק קיומה הוא מחויב. ומאחר שהמהות היא אחת, ומהותה אחת וישותה אחת, ובשורש המציאות אין שום נפרדות כלל, כי אפילו פוטנציאל של נפרדות אין, כי יש רק מהות אחת ממש, הרי שממילא זה אומר, שלא יכול להיות שהיש ישנו. כי לא יכול להיות יש מאין. ומאחר שהמצוי הראשון הוא האין, הרי שלא יכול להיות יש. והסיבה שלא יכול להיות יש מאין, היא ... הוא המצוי הראשון, אכ היש איננו, ואז, רק האין ישנו. ואם נאמר שמהות הדבר, היא הצורה הסופית עצמה של היש, כגון לדוגמה שנאמר שמהות אחת מהצורות, היא הצורה עצמה, הרי שזה מחייב שלא יהיו שום צורות שונות מאותה הצורה האחת, שהיא עצמה מהות המציאות. כי לא אפשרי שיהיו ריבוי מהויות. ולא אפשרי שתהיה מהות של ... יש שניים, אז יש צורה, ויש אפשרות, שאינה מחויבת, ואכ המהות הראשונה היא אחת, שקיומה מחויב. וכל מה שישנו, עשוי ומתהווה מאותה המהות האחת. וזה דבר שאינו אפשרי כלל. כי ממהות אחת, אין אפשרות לריבוי כלשהו של צורות. ומאחר שמוכרח שיש מצוי ראשון ומהות אחת, אכ מוכרח שאין שום צורות כלל. ואעפכ יש צורות, וגם המהות עצמה, גם היא צורה. משום שהיא נפרדת, מהצורה עצמה. כי כאשר יש מהות וצורה, אז גם המהות היא רק צורה. וההעדר של האין, הוא היש. וההעדר של המהות, היא הצורה. וההעדר של האחדות, הוא הריבוי. ולכן גם האחדות המהות האין, גם היא רק צורה בלבד. והאפשרות לקיום היש, תמיד קיימת כאפשרות. ולכן האין שהוא העדר היש, הוא תמיד רק צורה, כי תמיד קיימת האפשרות לקיומו של היש. וזהו סוד ... כי גם המהות היא עצמה צורה. וגם אם יש רק מהות, הרי שיש רק צורה של מהות, וזה אומר שגם למהות עצמה יש מהות אחרת. וזהו סוד האחדות, שהצורה ומהותה הם ישות אחת ממש. כי המציאות האמיתית הגדולה ביותר, מכילה בתוכה את הצורה ואת מהותה. וזה בעצם אומר, שהצורה ומהותה, הן באחדות אחת תמיד, והיש והאין, הם אחד תמיד. ובעיני האדם, אלו ישויות נפרדות, שאז האדם שואל האם יש או אין. כי מהות כל השאלות, היא האם יש או אין אפשרות וצורה כלשהי. אבל מצד ... הוא נגד השכל. כי זה בעצם אומר שיש ריבוי של מהויות ראשונות, שמצד אחד הן נפרדות זו מזו, כי הצורות נפרדות זו מזו, ומצד שני הן אחדות אחת, כי המהות של הכל היא אחת ממש. כי כאשר כל צורה נמצאת באחדות עם המהות האחת, הרי שהצורות הן אחת, למרות שהן נפרדות זו מזו. וזה אומר שהריבוי והאחדות הן ישות אחת. כי הצורות של היש שיוצרות את הזמן והמקום, שקיומם תלוי בקיומן של הצורות השונות, וגם המהות האחת של הצורות, שהיא האין, הכל ישות אחת ממש. וזאת אחדות המציאות, ששם אין שום שאלה כלל. ואעפכ ניתן לומר שיש הפרדה בין האחדות של המציאות, שבה הצורה והמהות הן אחת, לבין האפשרות שבה הצורה והמהות הן נפרדות זו מזו. ואכ גם אחדות המציאות שבה הצורה והמהות הן אחת, גם היא עצמה רק צורה. וזו אכן האמת, כי באמת יש מהות נוספת של אחדות גדולה יותר וכולי, עד אין סוף. כי כל הגדרת אחדות, היא בעצם יצירת צורה. ולכן כל מהות של אחדות, היא רק צורה, ולכן יש מהות פנימית למהות פנימית עד אין סוף, בבחינת המקיפים שמעל הזמן והמקום. שזאת ההתקדמות של החכם האמיתי והאדם השלם, שהגיע אל השלמות. שבכל פעם הוא חווה אחדות גדולה יותר, כי יש אחדות בתוך מעל אחדות, עד אין סוף. ואעפכ אין שום שינוי כלל. כי המהות של האחדות הראשונה של היש והאין, היא זהה לגמרי למהות של האחדות הגדולה יותר וכולי. ונמצא אם כן, כי יש

... זאת התגלות רצונו העצמי. כי האדם הוא בשורשו, אלוהים האמיתי וכולי. והידיעה הזאת, היא יוצרת שמחה אין סופית של אמת. כי האדם שמח, מכך שהכל כרצונו, בלי שום גבול וגדר כלל. (ואפילו רצונו העצמי, הוא כרצונו. והכל אחד) . וכאשר הכל כרצונך תמיד, אז נשלמים כל החסרונות, ואז השמחה היא אמיתית ואין ...

... מורכב האין? כי האין הוא רק אפשרי המציאות וקיומו הוא לא מוכרח. כי יש לו את הניגוד, של היש צורה. וההפך וההעדר של האין, הוא היש. כי ההעדר של האחדות, היא הנפרדות. וגם האין וגם היש, אלו שתי צורות, של מהות אחת ויחידה באמת, שבה אין שום הפרדה בין יש לבין אין כלל, אלא שם הם מהות אחת ממש. (וגם המהות הזאת, אפשר לומר שהיא רק צורה וכולי). ובכל מקרה בנקודת ההתחלה, היש והאין מחוברים אחד לשני. ... אפשרי, שהוויה תהווה משהו, שהוא שונה בצורה שלו, מהוויה שלו, שהיא בעצם, מי שהוא עצמו ממש?! וכאשר האדם מתבונן בזה, הוא רואה את האמת, שבאמת הכל אחד ממש. כי המהות לא נפרדת ולא נפרדה ולא תיפרד לעולם מהצורה עצמה. ומצד אחד אין שום צורה כלל, כי יש רק הוויה ... כלל, כי אין שום מקום לשום צורה, כי ההוויה היחידה, מוכרחת למלא את הצורה עצמה, ולכן לא יכולה להיות שום צורה כלל. ואעפכ יש צורות שונות. והן באחדות מוחלטת עם המהות עצמה, והכל אחד ממש. וכאשר האדם רואה ובאמת מבין את האמת שהכל אחד ממש, אז כל הישות של האדם מתבטלת לגמרי, כי הצורה של האני של האדם, נכללת במהות שלה, שהיא חסרת כל צורת אני, ... מה שהוא באמת, בלי הצורה של האני. ואז ממילא אין לאדם שום שאלה ושום ספק כלל. וגם אחכ כאשר האדם חוזר אל האני שלו, אז הוא כבר יודע את האמת שהכל אחד ממש, ושכל הצורות הן ישות אחת ממש, ושאין שום שאלה כלל. ...

... רוצה, אז גם, הוא רוצה את הרצון שלו באמת, והוא מקבל אותו באמת. כי האמת, היא אין סופית ולא מוגדרת בצורה סופית. וגם הרצון האמיתי באמת, גם הוא אין סופי ולא מוגדר. והאמת, קיומה הוא מחויב. ובנקודת האמת שהכל אחד , שם הרצון רוצה, רק את הישות האחת המחויבת, וממילא הרצון מלא תמיד בשלמות. ...

... יותר מישות אחת. ועל האדם לשאול תמיד, האם בכלל יש נפרדות, או שאולי הכל אחד, ואין שום שאלה כלל. כי אם היש והאין הם אחד ממש, אז ממילא אין שום שינוי כלל, ואין שום שאלה כלל. ועל האדם להבין את השאלה שלו, ואז הוא יראה, שאין ... להבין קודם כל, מהי בחירה. ואם הוא יתעמק ויבין מהי בחירה, הוא יראה שהכל אחד ממש, ושאין ויש בחירה, זה אחד ממש. ולסיכום, בכל פעם שהאדם מגיע לשאלה בלי תשובה, עליו לשאול, האם בכלל יש שאלה, כי אולי אין שום שאלה כלל, ואולי האדם ... מנסה לחפש תשובה. וכאשר האדם מתבונן על מהות הנחות היסוד, הוא רואה שהכל אחד, ואז אין שום שאלה כלל. ...

אחדות מהקטן לגדול - על תהליך הבנת האחדות של האדם כי בהתחלה, כאשר בשלמות אין לאדם שום שכל כלל, אז הוא לא מבדיל בין יש לבין אין, ואז הוא באחדות של המציאות. ואחכ הוא מקבל שכל ומתחיל להבדיל בין יש לבין אין, ואז הוא מרגיש את נחת זרועה של הנפרדות וכולי. ... זה הפנימי שבו צריך להיות טוב. ואחכ האדם מקבל עוד שכל, ומבין טוב יותר, שבאמת הצורה החיצונית לא משנה, כי העיקר זה הפנימי. וכך הלאה. ובכל פעם האדם מקבל שכל חדש של אחדות. כגון לדוגמה שבהתחלה האדם מבין שאין הבדל בין גבר לאישה, כי שניהם רק צורה שונה. ואחכ האדם מבין שאין הבדל ... הבדל בין המקום לבין הזמן, כי שניהם כלום. ואחכ האדם מבין שאין הבדל בין האין לבין היש, כי הם ישות אחת ממש. ואז האדם מגיע לשלמות השכל, שגם בשכל שלו, הוא מבין שהכל אחד ממש, בידיעה ישירה ממש. ...

... שהוא הרעיון שיש שלמות, שנפרדת ממנו כאדם. כי השלמות, ממלאת את האדם. ואין אלוהים שנפרד מהאדם, אלא הכל אחד. והישות היחידה שאין לה שום הכרה באלוהים כלל, היא הישות של אלוהים עצמו. כי השלמות האין סופית, אין לה אלוהים ואין שום ישות ... אז הוא מאמין חושב שיש אלוהים אחר, שנפרד מהעולם של הצמצום שלנו. אבל כאשר האדם זוכה לשכל אמיתי שהכל אחד ממש, אז ורק אז הוא זוכה לכפור באלוהים באמת, בבחינת הייתיו וידעתיו. כי כאשר האדם מגלה את האמת, שהוא עצמו אלוהים, כי הכל אחד, ומתאחד עם הידיעה הזאת, על ידי זה ורק על ידי זה, האדם נמצא בשלמות של עצמו, וממילא כופר באלוהים. וכל זמן שהאדם ... גדול שלם ממנו, הרי שהוא סובל מחוסר שלמות. ורק כאשר האדם משיג את השלמות עצמה, על ידי ההבנה של האחדות, אז ורק אז הוא זוכה לכפור באלוהים באמת, כפי שאלוהים עצמו לא מכיר בקיומו של אלוהים מלבדו, וכפי שעבור האלוהים, אין שום משמעות ... האמיתי. משום שכל ישות שהיא נפרדת משאר הישויות, אפילו מהיבט כלשהו, היא לא אלוהים. כי אלוהים הוא האחדות והמקיף של הכל, ששם הכל אחד ממש ללא כל הפרדה. וברגע שהאדם מגדיר ישות כלשהי כאלוהים, הרי שזהו לא אלוהים. משום, שאלוהים הוא לא מוגדר, כי מה שמוגדר, הוא לא אין סופי וכולי. ורק בהבנת האחדות, רק שם אין חילוק בין היש לבין האין, ובין הסוף של זמן ומקום, לבין האין סוף שמחוץ לזמן ולמקום, ושם אין שום אלוהים כלל, כי יש רק אלוהים ואין שום אלוהים, והכל אחד ממש. ...

... אחר וכולי. והנפרדות הזאת, היא העונש של האדם, כל זמן שהוא לא מחובר אל האחדות . כי האלוהות, היא חוויית האין סוף. שהאדם חווה חוויה של שחרור מוחלט ואמיתי, ללא כל חוויית צמצום כלל. (וכמובן שהשחרור הוא ככ גדול, עד שהוא באחדות , עם הצמצום של הנפרדות). וככל שהאדם, חי יותר בעולם של הגדרות והתניות שכליות ורגשיות בתוכו, כך האדם סובל יותר. כי כל אמת שהאדם נאחז בה, היא בעצם עוד חוויה של צמצום, ... כלל, ולכן קיומה הוא מחויב. משום שאין שונה ונפרד ממנה כלל (כי היא באחדות עם הלבושים שלה). ואז האדם חווה את האחדות ואת השלמות של האין סוף. ובסיכומו של דבר, על האדם למרוד בדרך החשיבה הרגילה שלו. ועל האדם למרוד בכל הדברים שנראים לו כאמת. ועל האדם לדעת את האמת, והיא, שכל דבר שניתן ... זה שהאדם מורד במוסכמות המחשבתיות שבתוכו, על ידי זה האדם רואה את האמת שהכל אחד ממש, ושהנפרדות היא לא יותר מאשר אמונה שקרית, שמתחזה לאמת אמיתית. ואז האדם מגיע אל האמת המוחלטת, שהכל אחד ממש, והנפרדות נכללת באחדות, ואז האדם חי חיים של נפרדות, מתוך אחדות אמיתית, שזאת שלמות התגלות האחדות .

... מבין את השאלה, הרי שאינך יודע את התשובה באמת ובשורשו, כל זמן שהאדם מבין שאלה או תשובה כלשהי, הרי שהוא רחוק מהשכל של אחדות המציאות, ששם אין שום ידיעה כלל. ואעפכ, מצד האחדות האמיתית, אפשר גם לדעת את השאלה וגם את התשובה, וגם לא לדעת כלום, דהיינו, לדעת שהכל אחד, והכל בו זמנית. ...

... דבר, גם לא בכך שהוא טועה או דובר אמת. כי האמת והשקר, הם ביחס למוחלטות של המציאות. ששם, אין אמת ושקר כלל כישויות נפרדות, אלא כישות אחת ממש. כי שם, הכל אחד ממש. ויש מי שחושב שהוא איש אמת, והוא בכלל טועה. ויש מי שחושב שהוא איש אמת, בכך שהוא חושב ...