כי הרצון הוא רע ביותר, כי הוא חוויית החיסרון של האדם. וכל הדברים שחסרים לאדם, הם בגלל קיומו של הרצון של האדם. וכאשר האדם רוצה איזה דבר, יש שתי אפשרויות. והאפשרות הראשונה היא, שהאדם מזדהה מבחינה רגשית עם הרצון שלו. דהיינו, שהאדם חווה שזה הרצון שלו, ואז ממילא הוא מרגיש את החיסרון של הרצון.

אבל יש גם אפשרות נוספת, שבה האדם מבין ויודע, שהרצון הוא לא יותר מאשר צורה של המציאות. כי כל מה שישנו, אלו הכל צורות של המציאות. וגם התודעה וגם הרצון וגם הדבר שאותו האדם רוצה, הם בסך הכל צורות של מהות אחת ממש. כי הרצון והרוצה והדבר הרצוי, הם בשורשם אחד, והם כולם רק צורות של האין סוף, שבו אין צורת רצון / רוצה / רצוי.

ועל ידי ההבנה של האדם שהכל בשורשו אחד, על ידי זה האדם חווה את הרצון כצורה של המציאות, אך לא כצורך אישי, ועל ידי זה האדם לא סובל מקיומו של חוסר אישי, אלא נהנה מעוד צורה וביטוי של האחדות.

ובפרט כאשר יש לאדם ענווה / גאווה של אמת, שהוא מבין וחווה את עצמו שהוא המסובב הראשון, דהיינו, שהאדם חווה את ה"אני" שלו, שהוא המהות של המציאות עצמה, שאז האדם חווה, שהוא הבורא של הקיום העצמי שלו ושל הרצון העצמי שלו. שאז האדם חווה חיסרון, אבל הוא...