כן, צריך להיזהר מפסאודו - סבל...

תצחק תצחק, זו כבר היתה שרשרת רצופה מהבוקר ואחסוך את סיפורי אלף לילה ולילה, זה בשלב כלשהו הצחיק אותי מרוב בלאגן, בכייף אטבול בים, סדר לי טרמפ, אבל זו תהיה הנאה, לא סבל, אז חבל לקלקל את יום הסבל הזה בטבילה כייפית בלילה בים..

בגלל זה חשוב להגיע למצב של ליהנות / לקבל את הסבל ולא לברוח או לבטל אותו.. ובהחלט, בסוף הכל מתהפך.

אליעד אפילו דיבר שללכת עד לקצה - מתבצע היפוך - אם תסבלו עד הסוף ממש - זה יהפוך להנאה.

עמנואל, וולקאם באק, רק כתבתי לך שסיימתי קשקשת ברשת והנה אני מקשקשת ברשת!

)) כייף שקפצת לביקור, הישאר לסבול עמנו!

ענבל, אז אם כבר סבלת היום, אז מה אכפת לך עוד סבל קטן?

חחח, יש מלא תרגולות, היום המציאות זיכתה אותי בכמה וכמה מאד לא נעימות, ואז אמרתי לעצמי, נו שויין, זה בגלל הפוסט, עכשיו תרצי את זה שאת לא רוצה את זה (-:

ההקצנה הכי טובה היא ליהנות מהסבל.

ענבל, הבו זמניות בזמן אמת - זה המפתח, מי שנקלע למצב כזה ומוכן פנימית - יראה במצב אפילו הזדמנות לתרגול. אפשר למעשה לתפוס מצבים שנחשבים לא נוחים או של סבל כל יום ולתרגל זאת. תבואו לטבול בים עוד שעה. אמתין לכם בחוף קיסריה.

מסכימה, הכי עמוק, זה בעצם ה"אין" כלומר, אין רצון עצמי, וכשאין רצון כלשהו, אין אפשרות לחוות טוב או רע, ככל שמבינים יותר את הפנימי ביותר, יש זכות לשבת במלונה תוך כדי שנושכים אותך.

- גם אתה סובל כי נושכים אותך ובו זמנית אתה במלונה, זה לא תהליך.

בסופו של דבר אתה מבין את כל ההשתלשלות בו זמנית בזמן אמת.

וכשאתה אומר רע לי אני סובל, תוך כדי אתה גם באחד ב"מלונה", אתה בהבנה מהיכן בכלל נובע הסבל, אז זה אחרת.

ולפעמים, זה תהליך קצרצר של לברוח למלונה, אבל לא מחוייב.

זה יכול להיות הוויה אחת של המוגדר ושאינו מוגדר.

ענבל, התודעה שלי, האני, ברמתו הכי עמוקה, לא רוצה כלום, לא רואה ברצונות יעד. מתחת לאני הראשי או בתוכו מסתובב איזה אני קטן יותר שכן רוצה אך כל הזמן האני הראשי לא נעלם וברגע שהאני הקטן עלול לסבול, הוא מוותר על השליטה לטובת האני העמוק. בורח כמו כלב למלונה.

ישנה תודעה, משהו ישנו, אנו חווים משהו קיים ומכנים אותו "אני".

האני הזה חווה שאת זה הוא רוצה, ואת ההוא הוא לא רוצה (לא נדון כעת מי מחליט מה "אני" רוצה ומה "אני" לא רוצה).

אלא יש תודעה עם רצון, או שהיא רוצה שיהיה משהו מוגדר ואז היא מפרשת את זה שטוב לה אם הוא ישנו כמה שהיא הגדירה.

או שהתודעה רוצה שלא יהיה משהו מוגד, ר, ואז אם הוא ישנו, היא חווה את זה כדבר רע. עובדתית הדבר קיים, עובדתית המציאות קיימת והרצון קיים! (כל עוד יש משהו בכלל), עכשיו השאלה אם אני רוצה את זה או לא!

אם אני רוצה את זה אני יחוה שזה דבר טוב!

אם אני לא רוצה את זה, אני יחווה את זה כדבר רע.

- לבסוף אסכם בפשטות (-:

אורי, הקרן אור או משהו טוב, הוא פועל יוצא / תוצאה או רק פרשנות.

העיקר הראשוני הוא הרצון: אני רוצה שיהיה כך חלקית אפילו אז יש קרני אור.

אני רוצה שלא יהיה כך בכלל ונצמדת לזה, אז רואים רק זוועות.

מה שמכונה "הרצון שלנו" הננו רק נדבך אחד בפירמידה, בשפיץ יש משהו שמעבר לרצון בכלל וכמה שלא נוח לבני אדם לחיות בתחושה שאין באמת רצון מוחלט, אין מה לרצות במוחלט - רק יחסי, כמו שחקנים בסרט - בקיצור, מי שנגמל מהצורך בתחושת הרצון, יקבל באותה המידה גם התממשות שלא כרצונו בסרט.

תרגיל, לביצוע מיידי. כל מי שקורא את דברי, שיחשוב על הדבר הכי גרוע, או כמעט הכי גרוע - ותדמיינו שזה קרה. תדמיינו הכי מוחשי - אז מה? באמת כל עולמכם חרב? אין קרן אור? אין משהו טוב שיכול לצאת מכך?

מורסי, מההבנה שבפרספקטיבה מסוימת אנו יוצרים את הרצונות וההתנגדות לרצונות שלנו, או בכלל כל מה שקורה, מההבנה הזו, אפשר לדעת שתמיד בכל מקרה קורים דברים נגד הרצון - כל עוד יש תודעה קיית, כבר יש משהו מנגד, מחוצה לי, וזה חסרון וזה גורם התנגדות, מהקלה ביותר, ועד לחמורה ביותר.

אם יש ידיעה מבוססת של האחדות ידיעה=חוויה, בו בזמן שזה יחד עם שינוי מתמיד של המציאות כצורות שונות ומשתנות שחלקן אני מפרשת כטובות לי ואז אני רוצה אותן, וחלקן אני מפרשת כרעות עבורי ואז אני לא רוצה אותן.

כך שאני יכולה מיידית לשנות את הפרשנות, פשוט להסתכל על הדברים ממקום אחר לחלוטין, מצד אחד מזוהה עם הדבר, מצד שני לא מזוהה עם שום דבר, ואז זו חוויה שונה.

אני כמעט בטוח שכל מה שיש בחיים שלי בין אם אני רוצה ומרוצה ובין אם אני לא רוצה ומרוצה אני זה שיצרתי את המציאות הזות פשוט צריך לא להיאחז יותר מדי במה שיש ולא להתלהב למה שאין כי זה סוג של מיתרים למשוך במיתר אנרגיטי ולא מודע מה יש בצד ה 2 אם זה פיזי רוחני או אנשים פשוט אני הגעתי למסכנה לא לשפוט ולא להישאר עם רגש ושיפוט 24/7 אני חי תרגע ואם מתנהל ברגע זה דבר שאני לא אוהב אבל רציתי משחרר תמיתר ו...

שוב, זה לא נעשה לי רע עכשיו כי זה לטובתי בסופו של דבר, זה לא כמו אמא שתצעק על הילד כדי שהוא לא ירוץ לכביש בזמן אמת! אלא קרה כבר ה"גרוע".. וזה גרוע לכשעצמו ולא לטובת משהו בהכרח! בחוויה את חווה את שני הצדדים כדבר אחד, מצד אחד התנגדות, מצד שני בו בזמן הכלה מלאה של הדבר.

נאמר כמו מטבע אחת שלמה - ויש לה שני צדדים מנוגדים ושונים בצבע באיור - בצורה, החוויה של כל צד כנפרד ועדיין זו אותה חוויה אחת..

- בהחלט זה קשור ברמת ההבנה של המציאות והיקולת להסתכל על מה שיותר היבטים מהפנימיות / מהמהות של הצורות השונות החיצוניות כביכול, ההוות הוויה אחת.

מוחלט ויחסי איך שאני רואה את זה הם רבדים שונים של אותו ה'דבר'.

ואם נצא מההנחה הזו, אז מצב שבו קורה משהו שהוא נגד הרצון, ואני עדיין רוצה את זה, בו - זמנית, נראה לי שקשור בהזדהויות שונות מבחינת הרבדים, נגיד האגו לא רוצה משהו, וחלק יותר מפותח במיינד, הבינה, כן מקבלת ואוהבת את זה. אפשר לראות את המצב הזה כפרדוקס או כלא - פרדוקס, אלא ביטויים שונים של אותו הצורך.

זה כמו אח

חשבתי על זה כרגע כמו על אח קטן, שרוצה לדחוף את היד לפה של כלב, כי הוא חושב שזה יעשה לו טוב, והאח הגדול לא רוצה לתת לו, או שמח שלא ניתן לו, כי הוא יודע שהכלב היה נושך אותו. האח הגדול יותר נבון. וגם הוא רוצה טוב לאח הקטן. אז אין פה פרדוקס.

שאלת מליון הדולר! (-:

עכשיו אפשר גם לשאול, האם יש שוני בין יחסי למוחלט? האם הם שני דברים נפרדים?!

אני זזתי בינתיים, המשך יום... השלימו כל אחד את החסר כרצונו..

אבל הפארדוקס אפשרי בכלל? ביחסי?

משהו שעולה לי, ואולי זה סוג של תהליך כזה, כמו שהתכוונת, זה שכשאני נתקלת במבוי סתום, בקיר, אני כבר מכירה את התחושה הזו - 'אין לך לאן ללכת. שבי במקום. זה לא תלוי בך בכלל אם תשבי. אז שבי'. ובתחושה הזו עצמה יש פוטנציאל נעים, מעין שער - כניסה לחוויה יותר ראשונית / עמוקה / מופשטת של העצמי. כך שייתכן שברגע שהשערים ננעלים באכזריות על התנועה שלי, ברגע שאני נאזקת, אני אחוש את פוטנציאל ההתעלות שקשורה בחוויה - העצמית אותה תארתי קודם.

גלית: לא מתכוונת לתהליך, אלא לקיום תהליך שמביא ליישום הפראדוקס...

כן, יש אפשרות לא לרצות משהו באופן יחסי, ולהבין שבאופן מוחלט, גם זה שאתה לא רוצה משהו מסוים באופן יחסי מושלם. אבל אם את שואלת, האם אפשר לא לרצות משהו באופן יחסי ובו זמנית לרצות אותו באופן יחסי (ממש באותו הרגע), זה בלתי אפשרי, ואם זה אפשרי, זה מראה שאחד מהרצונות היחסיים הוא שיקרי, כמובן שבשורש כל הרצונות הסופיים הם שקר, אבל אני מקוה שכוונתי הובנה: )

השאלה טיפלה' מסובכת עבורי, כי את כאילו מציגה פארדוקס, אבל אם אני ביחסיות, אז אני או מאד לא רוצה, או מאד רוצה, או שילוב, ואם אני באחדות אז זה לא משנה - אני רוצה הכל. אז מתי מתקיים הפארדוקס?

או שאת שואלת שאלה קצת אחרת, תהליכית, על מצב שאני חווה שאני ממש לא רוצה, ואז משנה את זה לכן רוצה, כי אין לי בררה אחרת? אבל אם זו כוונתך, אז אין פה פרדוקס...

זוהי בדיוק הנקודה! זה נגד הרצון, האם בו זמנית ממש שזה נוגד את הרצון, יש אפשרות לרצות את זה (אכן, פראדוקס) - אם על ידי התבוננות והבנה רחבה יותר של המציאות, או כל דרך!?

אם אנחנו רוצים משהו שנוגד את רצוננו אנחנו לא נגד. איך נגיב רק נדע שזה קורה.

נקודה למחשבה: בחיים שלכם (גם שלי: ), קורים כל הזמן שינויים, אם אתם אחראים להם או לא, זו כבר שאלה אחרת.

חלק ממה שקורה זה לפי הרצון שלכם, וחלק נוסף שקורה זה נגד הרצון שלכם!

במקרים שאין לכם אפשרות לשנות את המציאות / כלומר, את המצב שאתם לא רוצים אותו בחיים שלכם ופועל כביכול נגדכם (ואני חוזרת שוב, לא מדובר על מה ש"את/ה" יכולים לשנות, אלא אין לכם אפשרות לשנות את המצב כרגע בשום אופן, עובדה קיימת!).

האם אתם חושבים שישנה אפשרות שתוכלו לרצות את מה שנגד הרצון שלכם?

או שתאהבו או תתייחסו אחרת לחלוטין למה שנוגד את רצונכם?