40:21מעל השכל האנושי, מחוץ לשכל האנושי, איך נוצרת מחשבה? הפרדה בין יש לאין, להעלים את המציאות, גבול השכל האנושי, תפישה על אנושית, תפישה על שכלית, אין שכל, שכל שמעל השכל
מהי הדרך לראות את המציאות בלי להשתמש בשכל?
האם אפשר להבין את מה שאנחנו רואים, כמו שולחן, מבלי להסתמך על השכל? זהו אתגר מעמיק שמעלה אליעד כהן, ומסביר כיצד ניתן להבחין במחשבות ובתחושות בצורה שונה ממה שאנו רגילים לעשות ביום - יום. כשרואים שולחן, השכל מקטלג אותו כ"יש", אך למעשה, כדי להבין איך זה קורה, עלינו לחקור את מקור המחשבה. החושים קולטים פוטונים, המוח מעבד אותם, והתודעה שלנו מאמינה לכל זאת. ברגע שמבינים את ההפרדה הזו בין יש לאין, אפשר לראות את המציאות בצורה שונה, מבלי להיתפס לגבולות השכל.
מהו מקור המחשבה וכיצד ניתן לחקור אותו?
איך אפשר לפרק מחשבה עד למקור שלה? אליעד מציע גישה שמבוססת על חקירה פנימית, שבה אנו "פולטים חור" בתוך המחשבה ומביטים בה עד שמגיעים לשורש שלה. לדוגמה, כאשר אנו זוכרים משהו, חשוב להבין מהו המקור שמחייה את הזיכרון. כל מחשבה, תחושה ורצון מבוססים על הבחנה בין יש לאין. ברגע שמבינים זאת, אפשר לראות את המציאות דרך ההבחנה הזו, ולפני השכל. זהו שלב שבו התודעה מתחילה לחוות את הדברים בצורה שונה, מעין חוויה של "אין שכל של חכמים", שבה אין הגדרה נוקשה למציאות.
הקשר בין "אני" לבין ההבחנה בין יש לאין
מהו ה"אני"? אליעד טוען שה"אני" הוא נקודה קטנה, שממנה יוצאת כמות עצומה של מידע. כדי להבין את קיומו של דבר, כמו שולחן, צריך עיבוד של אינפורמציה: זיכרון, צבע, צורה, תחושות ועוד. כל המחשבות, תחושות ורצונות שלנו נובעים מההבחנה בין יש לאין. חקר "אני" מוביל אותנו להבנה של איך אנחנו מבדילים בין קיים לבין לא קיים, וכיצד כל תפיסה או מחשבה מתקיימת על בסיס ההבדלה הזו.
מהי מטרת מדיטציה וכיצד היא שונה מהבנת ההפרדה?
האם מדיטציה יכולה להוביל אותנו להבנה של "אין שכל"? אליעד טוען כי מדיטציה רגילה אינה מספיקה, כי היא בדרך כלל מנותקת מחקירה שכלית עמוקה. מדיטציה עשויה לכבות את השכל באופן חלקי, אך לא מתוך הבנת המקור של המחשבות. ההבנה הזו מגיעה רק דרך חקירה מעמיקה של ההפרדה בין יש לאין, שמאפשרת לאדם לקחת צעד אחורה ולראות את הדברים כפי שהם, בלי להפריד בין היש לאין.
כיצד הצורות והמהות מתקיימות בו זמנית?
מה קורה כשמבחינים בשולחן אך בו זמנית לא מבחינים בו? אליעד מסביר שכאשר חודרים להבנה עמוקה, מתחילים לחוות את המציאות בצורה דו - כיוונית: מצד אחד, החושים והמוח קולטים ומפרשים את הצורות, אך מצד שני, אין יותר אחיזה בהגדרה הנוקשה של הדברים. ניתן לראות את הצורה מבלי להאמין במציאותה כפי שהיא נתפסת על ידי השכל.
איך לחקור את החוויה של ראיית שולחן?
כיצד אפשר לפרק את החוויה של ראיית שולחן? אליעד מציע לקחת חפץ כמו שולחן או כוס ולבדוק את כל רכיבי החוויה: מה אני רואה? מה החושים המעורבים? מה הצבע, הצורה והמשמעות שלי? המשך החקירה יכול להוביל להבנה עמוקה של ההפרדה בין יש לאין, שמביאה להכרה בכך שכולה מבוססת על הבחנה זו.
האם תחושה שונה מהבנה?
האם יש הבדל בין להרגיש ולהבין? אליעד טוען כי בסופו של דבר, אין הבדל מהותי בין תחושה להבנה, כי כל אחד מהם הוא ביטוי לאותו תהליך פנימי. כך, גם אם נרגיש או נבין, אנחנו למעשה חווים את אותו תהליך פנימי של חקירה והבחנה.
מהם תוצאות החקירה העמוקה?
אליעד מסביר שבסופו של דבר, חקירה כזו עשויה להוביל לאושר מוחלט, כי כשמפסיקים להיאחז בהפרדה בין יש לאין, משוחררים מהגדרות נוקשות של מהות המציאות. מצד אחד, אנו ממשיכים לראות ולהבין את הדברים, אך מצד שני, מבינים שאין שום חובת תפיסה נוקשה של המציאות כפי שהיא נתפסת בדרך כלל.
האם כל הדברים זהים ברובד העמוק?
מהו הקשר בין צורה, מחשבה ורצון? אליעד מסביר שברובד העמוק של המציאות, אין הבדל בין הצורות, המחשבות והרצונות. כל אחת מהן היא רק לבוש שונה לאותה מהות של תודעה. בסופו של דבר, כל אלה הם ביטויים שונים לאותו תהליך פנימי של הבחנה בין יש לאין.
האם באמת מפסיקים לנתח את הדברים?
אם הכל אחד, למה להמשיך לנתח? אליעד טוען שכאשר ההבנה עמוקה מספיק, לא משנה אם מנתחים או לא. אנו יכולים לפעול בניתוח כפי שעשינו קודם, ועדיין להיות מודעים לכך שאין הבדל בין ניתוח לבין חוויה בלתי נפרדת מהמציאות.
מה התועלת בחוויה הזו?
האם החוויה הזו קשורה לאושר מוחלט? אליעד טוען כי חוויה כזו פותחת את הדרך לאושר, כי היא מאפשרת להבין שההפרדה בין יש לאין לא רק מעצבת את תפיסתנו את המציאות, אלא גם מאפשרת לנו לחוות את העולם באופן חופשי יותר, בלי פחד מהשפעתן של הגדרות נוקשות.
האם אפשר להבין את מה שאנחנו רואים, כמו שולחן, מבלי להסתמך על השכל? זהו אתגר מעמיק שמעלה אליעד כהן, ומסביר כיצד ניתן להבחין במחשבות ובתחושות בצורה שונה ממה שאנו רגילים לעשות ביום - יום. כשרואים שולחן, השכל מקטלג אותו כ"יש", אך למעשה, כדי להבין איך זה קורה, עלינו לחקור את מקור המחשבה. החושים קולטים פוטונים, המוח מעבד אותם, והתודעה שלנו מאמינה לכל זאת. ברגע שמבינים את ההפרדה הזו בין יש לאין, אפשר לראות את המציאות בצורה שונה, מבלי להיתפס לגבולות השכל.
מהו מקור המחשבה וכיצד ניתן לחקור אותו?
איך אפשר לפרק מחשבה עד למקור שלה? אליעד מציע גישה שמבוססת על חקירה פנימית, שבה אנו "פולטים חור" בתוך המחשבה ומביטים בה עד שמגיעים לשורש שלה. לדוגמה, כאשר אנו זוכרים משהו, חשוב להבין מהו המקור שמחייה את הזיכרון. כל מחשבה, תחושה ורצון מבוססים על הבחנה בין יש לאין. ברגע שמבינים זאת, אפשר לראות את המציאות דרך ההבחנה הזו, ולפני השכל. זהו שלב שבו התודעה מתחילה לחוות את הדברים בצורה שונה, מעין חוויה של "אין שכל של חכמים", שבה אין הגדרה נוקשה למציאות.
הקשר בין "אני" לבין ההבחנה בין יש לאין
מהו ה"אני"? אליעד טוען שה"אני" הוא נקודה קטנה, שממנה יוצאת כמות עצומה של מידע. כדי להבין את קיומו של דבר, כמו שולחן, צריך עיבוד של אינפורמציה: זיכרון, צבע, צורה, תחושות ועוד. כל המחשבות, תחושות ורצונות שלנו נובעים מההבחנה בין יש לאין. חקר "אני" מוביל אותנו להבנה של איך אנחנו מבדילים בין קיים לבין לא קיים, וכיצד כל תפיסה או מחשבה מתקיימת על בסיס ההבדלה הזו.
מהי מטרת מדיטציה וכיצד היא שונה מהבנת ההפרדה?
האם מדיטציה יכולה להוביל אותנו להבנה של "אין שכל"? אליעד טוען כי מדיטציה רגילה אינה מספיקה, כי היא בדרך כלל מנותקת מחקירה שכלית עמוקה. מדיטציה עשויה לכבות את השכל באופן חלקי, אך לא מתוך הבנת המקור של המחשבות. ההבנה הזו מגיעה רק דרך חקירה מעמיקה של ההפרדה בין יש לאין, שמאפשרת לאדם לקחת צעד אחורה ולראות את הדברים כפי שהם, בלי להפריד בין היש לאין.
כיצד הצורות והמהות מתקיימות בו זמנית?
מה קורה כשמבחינים בשולחן אך בו זמנית לא מבחינים בו? אליעד מסביר שכאשר חודרים להבנה עמוקה, מתחילים לחוות את המציאות בצורה דו - כיוונית: מצד אחד, החושים והמוח קולטים ומפרשים את הצורות, אך מצד שני, אין יותר אחיזה בהגדרה הנוקשה של הדברים. ניתן לראות את הצורה מבלי להאמין במציאותה כפי שהיא נתפסת על ידי השכל.
איך לחקור את החוויה של ראיית שולחן?
כיצד אפשר לפרק את החוויה של ראיית שולחן? אליעד מציע לקחת חפץ כמו שולחן או כוס ולבדוק את כל רכיבי החוויה: מה אני רואה? מה החושים המעורבים? מה הצבע, הצורה והמשמעות שלי? המשך החקירה יכול להוביל להבנה עמוקה של ההפרדה בין יש לאין, שמביאה להכרה בכך שכולה מבוססת על הבחנה זו.
האם תחושה שונה מהבנה?
האם יש הבדל בין להרגיש ולהבין? אליעד טוען כי בסופו של דבר, אין הבדל מהותי בין תחושה להבנה, כי כל אחד מהם הוא ביטוי לאותו תהליך פנימי. כך, גם אם נרגיש או נבין, אנחנו למעשה חווים את אותו תהליך פנימי של חקירה והבחנה.
מהם תוצאות החקירה העמוקה?
אליעד מסביר שבסופו של דבר, חקירה כזו עשויה להוביל לאושר מוחלט, כי כשמפסיקים להיאחז בהפרדה בין יש לאין, משוחררים מהגדרות נוקשות של מהות המציאות. מצד אחד, אנו ממשיכים לראות ולהבין את הדברים, אך מצד שני, מבינים שאין שום חובת תפיסה נוקשה של המציאות כפי שהיא נתפסת בדרך כלל.
האם כל הדברים זהים ברובד העמוק?
מהו הקשר בין צורה, מחשבה ורצון? אליעד מסביר שברובד העמוק של המציאות, אין הבדל בין הצורות, המחשבות והרצונות. כל אחת מהן היא רק לבוש שונה לאותה מהות של תודעה. בסופו של דבר, כל אלה הם ביטויים שונים לאותו תהליך פנימי של הבחנה בין יש לאין.
האם באמת מפסיקים לנתח את הדברים?
אם הכל אחד, למה להמשיך לנתח? אליעד טוען שכאשר ההבנה עמוקה מספיק, לא משנה אם מנתחים או לא. אנו יכולים לפעול בניתוח כפי שעשינו קודם, ועדיין להיות מודעים לכך שאין הבדל בין ניתוח לבין חוויה בלתי נפרדת מהמציאות.
מה התועלת בחוויה הזו?
האם החוויה הזו קשורה לאושר מוחלט? אליעד טוען כי חוויה כזו פותחת את הדרך לאושר, כי היא מאפשרת להבין שההפרדה בין יש לאין לא רק מעצבת את תפיסתנו את המציאות, אלא גם מאפשרת לנו לחוות את העולם באופן חופשי יותר, בלי פחד מהשפעתן של הגדרות נוקשות.
- הבנת מקור המחשבות
- ההבחנה בין יש לאין
- הקשר בין רצון, תחושה ומחשבה
- מדיטציה והבנה שכלית
- השלב של אין שכל
- החוויה הפנימית של המודעות
איך אפשר להתבונן בשולחן בלי להשתמש בשכל? שאלה מעמיקה שפותחת את הדרך
שאלה: מהי המשמעות של לראות שולחן מול העיניים, והאם אפשר להבין את הדבר הזה בלי להסתמך לגמרי על השכל?
תשובה: כאשר מסתכלים על שולחן ורואים אותו כמציאות מוחשית, מתחיל להתעורר חיפוש פנימי: מאיפה הגיעה המחשבה הזאת שיש מולנו שולחן? מדוע אנחנו רואים אותו בצורה מסוימת? הרעיון הוא להעמיק לתוך הרצף שדרכו נוצרת הידיעה על קיומו של שולחן: החושים קולטים מידע על פוטונים, המוח מפרש את המידע לכדי תמונה, התודעה מאמינה באותה תמונה, וכך נוצרות ההבחנות שלנו על מה שקיים ומה שאיננו. אם ממשיכים לחקור פנימה לעומק, אפשר להגיע לשלב הראשון שבו נוצרת ההפרדה בין יש לאין. בנקודה הזאת, מבינים שיש אפשרות לחוות את הדברים ללא שימוש מלא בשכל המגדיר את היש והאין.
שאלה: כיצד מתקדמים בתהליך עד שרואים את מקור המחשבה?
תשובה: אפשר לדמות זאת לחדירה שכבתית לתוך מחשבות. מסתכלים על מחשבה, "פוערים בה חור" וחודרים דרכה פנימה, עד שמגיעים למקור הכי עמוק שלה. זו פעולה שבה שמים לב לכל מה שמוליד את המחשבה, למשל הזיכרון של ראיית שולחן, מנין נוצרה הידיעה על שולחן, איך היא קיבלה חיים? וכאשר מסתכלים לעומק בכל מחשבה, תחושה או רצון (כולל תחושת ה"אני"), רואים שבסופו של דבר הכל מבוסס על ההפרדה בין יש לאין. ברגע שרואים את ההפרדה הזאת בצורה גלויה, אפשר לעשות צעד אחד אחורה ולראות את המציאות בלי להפריד בין יש לאין. זהו שלב שנקרא "אין שכל של חכמים", משום שהוא מגיע ממודעות עמוקה, ולא מאי - שפיות.
מהו ה"אני" וכיצד הוא מתקשר להבחנה בין יש לאין?
שאלה: מה בדיוק קורה כשמרגישים "אני"?
תשובה: ה"אני" הוא נקודה, גודל קטן לאינסוף, שממנו יוצאת כמות עצומה של מידע. כדי להגדיר משהו כדבר מוחשי כמו שולחן, צריך שכבה על שכבה של אינפורמציה: זיכרון, צבע, צורה, תחושות, משמעויות ועוד. ה"אני" הבסיסי מתהווה ברגע שיש הבחנה כלשהי בין משהו למשהו אחר, כלומר, בין יש לאין. כאשר חוקרים את מקור ה"אני", רואים שזה נובע מהעובדה שקיימת הפרדה כללית בין קיים ללא קיים.
שאלה: איך זה קשור לתחושה?
תשובה: זו שאלה על מודעות. כמו שאדם מדמיין פילים ויודע בו - זמנית שהוא מדמיין, כך גם אפשר להגיע למצב תודעתי שבו רואים כיצד נוצרת כל מחשבה או רצון. ברגע שרואים שהכל מבוסס על הפרדה בין יש לאין, אפשר "לשחרר" את ההפרדה הזאת. זה לא מעלים את הצורות במציאות, אלא נותן אפשרות לבחור אם לראותן כקיימות או לא קיימות בו - זמנית.
מדוע מדיטציה רגילה לא מובילה לאותה תוצאה?
שאלה: האם מדיטציה היא דרך לכך?
תשובה: אין דרך אחרת להגיע לנקודה של "אין שכל" מלבד כניסה פנימית להבנת ההפרדה בין יש לאין. מדיטציה רגילה עשויה להביא לכיבוי שכל, אבל באופן חלקי ולא מתוך חקירה שכלית עמוקה, ולכן היא נקראת "אין שכל של משוגעים". כאן, הכוונה היא להגיע ל"אין שכל" מתוך חקירה שכלית חדה, שמגלה כיצד המחשבות מתחילות בהפרדה בין יש לאין, ואז מאפשרת לקחת צעד אחורה ממנה.
כיצד הצורות והמהות מתקיימות יחד?
שאלה: מה קורה כשעדיין רואים שולחן וכסא, אך בו - זמנית לא רואים אותם?
תשובה: כשמגיעים להבנה העמוקה, נוצרת חוויה דו - כיוונית: מצד אחד החושים והמוח עדיין קולטים ומפרשים, ומצד שני אין יותר אחיזה בהפרדה המחייבת לומר "זה שולחן, וזה ודאי." אפשר לראות שיש צורות, אבל גם לחוות שהן לא קיימות בהגדרה נוקשה, כי מבינים את המקור שלהן. זה לשלב שבו "גם יודעים דברים מוגדרים, וגם לא יודעים כלום."
איך החקירה המעשית מתבצעת?
שאלה: כיצד בפועל אפשר לפרק חוויה של שולחן?
תשובה: לוקחים חפץ כמו כוס או שולחן, ובודקים שלב אחר שלב: מה אני רואה? למה אני רואה את זה? אילו חושים מעורבים? מה הצבע והצורה? מה המשמעות שלי לאותו חפץ? ממשיכים עד שמגיעים לחוויה עמוקה: "אני זה שמפריד בין יש לאין, וכך נוצרה ההבנה על שולחן." כשמבינים את זה עד הקצה, קולטים גם את ההיפך הגמור של ההפרדה, כלומר, שאין שום הפרדה.
שאלה: האם זה אומר להרגיש במקום להבין?
תשובה: אין באמת הבדל בין להרגיש ולהבין. הכל תלוי בשפה. יש כאלה שבשבילם "להרגיש" אומר משהו מוחשי יותר מ"להבין", ולכן משתמשים לעתים במילה "להרגיש" כדי להמחיש חוויה עמוקה. אבל בסופו של דבר, להרגיש ולהבין הם ביטויים שונים לאותה פעולה פנימית.
מה קורה ב - 24 שעות של מודעות על?
שאלה: האם ההפרדה בין יש לאין מתרחשת כל הזמן?
תשובה: כן. באופן בסיסי, אנחנו כל הזמן מפרידים, אפילו בלי לשים לב. ההפרדה הזאת יוצרת את העולם שחווים: שולחן, אנשים, צבעים, קולות ועוד. כשמגיעים למודעות על, מתחילים לחוות במקביל את פעולת ההפרדה עצמה, ומבינים עד כמה היא קריטית לקיום החוויה. יש חשש שאם תחדל ההפרדה, העולם כולו יושמד או יתפוגג, כי הבנת העולם תלויה בקיום ההפרדות בין דברים.
שאלה: אז אולי העולם תמיד יישאר וקיים בלי קשר אלינו?
תשובה: מה שמתגלה הוא שגם עצם האפשרות של קיום מציאות מחוץ לתודעה תלויה בהבחנה בין יש לאין. אם מפסיקים להפריד, גם ההנחה שהעולם ממשיך להתקיים מתערערת. מכאן הופכת החוויה למשהו עמוק מאוד, שבו גם מושג המציאות ככלל תלוי בשאלה אם מפרידים בין יש לאין.
הקשר לרבי נחמן ושאלת הבחירה אם העולם קיים
שאלה: מהו המסר העמוק לגבי בחירה?
תשובה: לפי רבי נחמן, כל העולם נברא לכאורה כדי שתהיה בחירה. בפירוש העמוק, אפשר לבחור אם העולם יתקיים או לא. כלומר, ניתן לחוות שהעולם לא קיים באמת ולהרגיש את זה בעוצמה ממשית. ואם נשאל מי בכלל מרגיש זאת, התשובה היא שרק מי שחווה את ההפרדה יכול להבין עד כמה הכל תלוי בה.
שאלה: איך יודעים מה באמת אמיתי?
תשובה: יש נקודה שבה אין יותר על מי לסמוך חוץ מעל התחושה העמוקה ביותר. כשמגיעים למצבים שבהם כל המציאות ומולה הבנה אחרת לחלוטין, נשארת רק הבחירה באותה אמת פנימית שגדולה מכל הבטחה חיצונית. באותה נקודה מגלים שמי שמוכן לבחור באמת, מקבל גם אותה וגם את המציאות כולה בו - זמנית.
זה נשמע כמו רמות עומק שונות של תפיסה
שאלה: למה הכוונה כשטוענים שצורה, מחשבה ורצון הם אותו הדבר?
תשובה: כשמביטים ברובד החיצוני, יש הבדל בין "אני זוכר", "אני חושב", "אני מרגיש" ו"אני רוצה". אבל לעומק, כל הפעולות הללו הן לבוש שונה לאותה מהות של תודעה. להבדיל, זו רק שפה שבה מבחינים בין זיכרון לרצון ובין ידיעה ותחושה. אך ברובד העמוק, הכל זה אובייקט של חוויה בתוך אותה תודעה כוללת, ואין באמת הבדל מהותי ביניהם.
שאלה: אז למה בכל זאת מרגישים הבדל?
תשובה: תלוי ברמת התפיסה. בעולם היום - יומי מפרידים ומוגדרים: זיכרון שייך לעבר, רצון לעתיד, ידיעה להווה, וצורה היא אובייקט נפרד. אבל ככל שחודרים לעומק, הכל מתלכד לרמה שבה אין סתירה בין הידיעה שאתה רואה שולחן, לבין החוויה שהשולחן הוא רצון, או שהשולחן שווה ערך לכל מחשבה ורצון אחרים.
האם בסוף מפסיקים לנתח את הדברים?
שאלה: אם הכל אחד, למה להמשיך לנתח?
תשובה: בסוף, כשההפרדה לא קיימת באופן כובל, ממילא אין הבדל בין לנתח לבין לא לנתח. אפשר לעסוק בניתוח מציאות כפי שרגילים, ועדיין להיות בתודעה שאין בה הפרדה. אין כפייה פנימית לראות שולחן כשולחן, אבל מצד שני אין מניעה לחוות אותו כשולחן. כך פועלים בשני המצבים במקביל: מודעים להפרדה ופועלים בתוכה, וגם מודעים לאפשרות שאין הבדל אמיתי בין יש לאין.
מה התועלת בחוויה הזאת?
שאלה: איך זה קשור לאושר מוחלט?
תשובה: מי שרוצה להבין את הכל ולחוות את העומק, מגלה שהדרך היחידה היא לגלות את השורש של כל מחשבה וקיום. כאשר חווים את הדברים משם, מתחדשת החוויה של אושר מלא, משום שאין יותר חרדה מהיש או מהאין, ואין הגבלה של ההגדרות המוכרות. מצד אחד ממשיכים לחיות כרגיל, לראות שולחן ולדבר עם אנשים, ומצד שני מבינים ששום דבר לא באמת מחייב, ושאפשר לבחור אם לראות או לא לראות, אם להפריד או לא להפריד.
שאלה: ואם מישהו רק רוצה להבין קצת?
תשובה: כאשר רוצים להבין, עצם העמקת החקירה מגלה את השורשים של ההבנות. מי שמגיע עד הסוף, ימצא שהוא גם מתעניין עוד ועוד גם לאחר שהבין, כי הדבר עצמו הופך להיות המקום של חוויה אינסופית.
שאלה: האם אדם מרגיש שהוא מחזיק גם את האין וגם את היש באותו רגע?
תשובה: כן. אפשר לקרוא לזה רמת מודעות על: לראות שיש שולחן בצורה ברורה, ובו בזמן לדעת שאין שום שולחן מבחינת ההפרדה העמוקה. זו החוויה הכי קרובה להבנה שגם יודעים דבר מסוים וגם לא יודעים אותו, בעת ובעונה אחת.
סיום והרחבה
שאלה: איך זה אפשרי שלראות שולחן זה בעצם רצון או זיכרון?
תשובה: כשמבינים ששולחן הוא בסך - הכל "יש" מסוים לעומת "אין" של שאר הדברים, אפשר לתפוס זאת כתחושת חיסרון של כל מה שלא שולחן, או כידיעה של משהו ספציפי. גם רצון הוא תחושה של חסרונם של דברים אחרים, וגם זיכרון הוא ידיעה על משהו אחד בשונה מאחר. ככל שמעמיקים, רואים שכולם ביטויים שונים של אותה תודעה שמפרידה ומתאחדת בו - זמנית.
שאלה: אז בסוף אין הבדל בין הכרה בחושים, חשיבה, זיכרון ורצון?
תשובה: לגמרי כך. בשפה רגילה אנו מחלקים אותם, אבל ברמה העמוקה הם כולם אותה מהות של תודעה המתנסה בעצמה בצורות שונות, ושורשם הוא הבחנה בין יש לאין. ובסופו של דבר יש אפשרות להכיר בהם או לחוות אותם כמקשה אחת, בלי לכפות על עצמנו את ההפרדה או את האחדות.
שאלה: מהי המשמעות של לראות שולחן מול העיניים, והאם אפשר להבין את הדבר הזה בלי להסתמך לגמרי על השכל?
תשובה: כאשר מסתכלים על שולחן ורואים אותו כמציאות מוחשית, מתחיל להתעורר חיפוש פנימי: מאיפה הגיעה המחשבה הזאת שיש מולנו שולחן? מדוע אנחנו רואים אותו בצורה מסוימת? הרעיון הוא להעמיק לתוך הרצף שדרכו נוצרת הידיעה על קיומו של שולחן: החושים קולטים מידע על פוטונים, המוח מפרש את המידע לכדי תמונה, התודעה מאמינה באותה תמונה, וכך נוצרות ההבחנות שלנו על מה שקיים ומה שאיננו. אם ממשיכים לחקור פנימה לעומק, אפשר להגיע לשלב הראשון שבו נוצרת ההפרדה בין יש לאין. בנקודה הזאת, מבינים שיש אפשרות לחוות את הדברים ללא שימוש מלא בשכל המגדיר את היש והאין.
שאלה: כיצד מתקדמים בתהליך עד שרואים את מקור המחשבה?
תשובה: אפשר לדמות זאת לחדירה שכבתית לתוך מחשבות. מסתכלים על מחשבה, "פוערים בה חור" וחודרים דרכה פנימה, עד שמגיעים למקור הכי עמוק שלה. זו פעולה שבה שמים לב לכל מה שמוליד את המחשבה, למשל הזיכרון של ראיית שולחן, מנין נוצרה הידיעה על שולחן, איך היא קיבלה חיים? וכאשר מסתכלים לעומק בכל מחשבה, תחושה או רצון (כולל תחושת ה"אני"), רואים שבסופו של דבר הכל מבוסס על ההפרדה בין יש לאין. ברגע שרואים את ההפרדה הזאת בצורה גלויה, אפשר לעשות צעד אחד אחורה ולראות את המציאות בלי להפריד בין יש לאין. זהו שלב שנקרא "אין שכל של חכמים", משום שהוא מגיע ממודעות עמוקה, ולא מאי - שפיות.
מהו ה"אני" וכיצד הוא מתקשר להבחנה בין יש לאין?
שאלה: מה בדיוק קורה כשמרגישים "אני"?
תשובה: ה"אני" הוא נקודה, גודל קטן לאינסוף, שממנו יוצאת כמות עצומה של מידע. כדי להגדיר משהו כדבר מוחשי כמו שולחן, צריך שכבה על שכבה של אינפורמציה: זיכרון, צבע, צורה, תחושות, משמעויות ועוד. ה"אני" הבסיסי מתהווה ברגע שיש הבחנה כלשהי בין משהו למשהו אחר, כלומר, בין יש לאין. כאשר חוקרים את מקור ה"אני", רואים שזה נובע מהעובדה שקיימת הפרדה כללית בין קיים ללא קיים.
שאלה: איך זה קשור לתחושה?
תשובה: זו שאלה על מודעות. כמו שאדם מדמיין פילים ויודע בו - זמנית שהוא מדמיין, כך גם אפשר להגיע למצב תודעתי שבו רואים כיצד נוצרת כל מחשבה או רצון. ברגע שרואים שהכל מבוסס על הפרדה בין יש לאין, אפשר "לשחרר" את ההפרדה הזאת. זה לא מעלים את הצורות במציאות, אלא נותן אפשרות לבחור אם לראותן כקיימות או לא קיימות בו - זמנית.
מדוע מדיטציה רגילה לא מובילה לאותה תוצאה?
שאלה: האם מדיטציה היא דרך לכך?
תשובה: אין דרך אחרת להגיע לנקודה של "אין שכל" מלבד כניסה פנימית להבנת ההפרדה בין יש לאין. מדיטציה רגילה עשויה להביא לכיבוי שכל, אבל באופן חלקי ולא מתוך חקירה שכלית עמוקה, ולכן היא נקראת "אין שכל של משוגעים". כאן, הכוונה היא להגיע ל"אין שכל" מתוך חקירה שכלית חדה, שמגלה כיצד המחשבות מתחילות בהפרדה בין יש לאין, ואז מאפשרת לקחת צעד אחורה ממנה.
כיצד הצורות והמהות מתקיימות יחד?
שאלה: מה קורה כשעדיין רואים שולחן וכסא, אך בו - זמנית לא רואים אותם?
תשובה: כשמגיעים להבנה העמוקה, נוצרת חוויה דו - כיוונית: מצד אחד החושים והמוח עדיין קולטים ומפרשים, ומצד שני אין יותר אחיזה בהפרדה המחייבת לומר "זה שולחן, וזה ודאי." אפשר לראות שיש צורות, אבל גם לחוות שהן לא קיימות בהגדרה נוקשה, כי מבינים את המקור שלהן. זה לשלב שבו "גם יודעים דברים מוגדרים, וגם לא יודעים כלום."
איך החקירה המעשית מתבצעת?
שאלה: כיצד בפועל אפשר לפרק חוויה של שולחן?
תשובה: לוקחים חפץ כמו כוס או שולחן, ובודקים שלב אחר שלב: מה אני רואה? למה אני רואה את זה? אילו חושים מעורבים? מה הצבע והצורה? מה המשמעות שלי לאותו חפץ? ממשיכים עד שמגיעים לחוויה עמוקה: "אני זה שמפריד בין יש לאין, וכך נוצרה ההבנה על שולחן." כשמבינים את זה עד הקצה, קולטים גם את ההיפך הגמור של ההפרדה, כלומר, שאין שום הפרדה.
שאלה: האם זה אומר להרגיש במקום להבין?
תשובה: אין באמת הבדל בין להרגיש ולהבין. הכל תלוי בשפה. יש כאלה שבשבילם "להרגיש" אומר משהו מוחשי יותר מ"להבין", ולכן משתמשים לעתים במילה "להרגיש" כדי להמחיש חוויה עמוקה. אבל בסופו של דבר, להרגיש ולהבין הם ביטויים שונים לאותה פעולה פנימית.
מה קורה ב - 24 שעות של מודעות על?
שאלה: האם ההפרדה בין יש לאין מתרחשת כל הזמן?
תשובה: כן. באופן בסיסי, אנחנו כל הזמן מפרידים, אפילו בלי לשים לב. ההפרדה הזאת יוצרת את העולם שחווים: שולחן, אנשים, צבעים, קולות ועוד. כשמגיעים למודעות על, מתחילים לחוות במקביל את פעולת ההפרדה עצמה, ומבינים עד כמה היא קריטית לקיום החוויה. יש חשש שאם תחדל ההפרדה, העולם כולו יושמד או יתפוגג, כי הבנת העולם תלויה בקיום ההפרדות בין דברים.
שאלה: אז אולי העולם תמיד יישאר וקיים בלי קשר אלינו?
תשובה: מה שמתגלה הוא שגם עצם האפשרות של קיום מציאות מחוץ לתודעה תלויה בהבחנה בין יש לאין. אם מפסיקים להפריד, גם ההנחה שהעולם ממשיך להתקיים מתערערת. מכאן הופכת החוויה למשהו עמוק מאוד, שבו גם מושג המציאות ככלל תלוי בשאלה אם מפרידים בין יש לאין.
הקשר לרבי נחמן ושאלת הבחירה אם העולם קיים
שאלה: מהו המסר העמוק לגבי בחירה?
תשובה: לפי רבי נחמן, כל העולם נברא לכאורה כדי שתהיה בחירה. בפירוש העמוק, אפשר לבחור אם העולם יתקיים או לא. כלומר, ניתן לחוות שהעולם לא קיים באמת ולהרגיש את זה בעוצמה ממשית. ואם נשאל מי בכלל מרגיש זאת, התשובה היא שרק מי שחווה את ההפרדה יכול להבין עד כמה הכל תלוי בה.
שאלה: איך יודעים מה באמת אמיתי?
תשובה: יש נקודה שבה אין יותר על מי לסמוך חוץ מעל התחושה העמוקה ביותר. כשמגיעים למצבים שבהם כל המציאות ומולה הבנה אחרת לחלוטין, נשארת רק הבחירה באותה אמת פנימית שגדולה מכל הבטחה חיצונית. באותה נקודה מגלים שמי שמוכן לבחור באמת, מקבל גם אותה וגם את המציאות כולה בו - זמנית.
זה נשמע כמו רמות עומק שונות של תפיסה
שאלה: למה הכוונה כשטוענים שצורה, מחשבה ורצון הם אותו הדבר?
תשובה: כשמביטים ברובד החיצוני, יש הבדל בין "אני זוכר", "אני חושב", "אני מרגיש" ו"אני רוצה". אבל לעומק, כל הפעולות הללו הן לבוש שונה לאותה מהות של תודעה. להבדיל, זו רק שפה שבה מבחינים בין זיכרון לרצון ובין ידיעה ותחושה. אך ברובד העמוק, הכל זה אובייקט של חוויה בתוך אותה תודעה כוללת, ואין באמת הבדל מהותי ביניהם.
שאלה: אז למה בכל זאת מרגישים הבדל?
תשובה: תלוי ברמת התפיסה. בעולם היום - יומי מפרידים ומוגדרים: זיכרון שייך לעבר, רצון לעתיד, ידיעה להווה, וצורה היא אובייקט נפרד. אבל ככל שחודרים לעומק, הכל מתלכד לרמה שבה אין סתירה בין הידיעה שאתה רואה שולחן, לבין החוויה שהשולחן הוא רצון, או שהשולחן שווה ערך לכל מחשבה ורצון אחרים.
האם בסוף מפסיקים לנתח את הדברים?
שאלה: אם הכל אחד, למה להמשיך לנתח?
תשובה: בסוף, כשההפרדה לא קיימת באופן כובל, ממילא אין הבדל בין לנתח לבין לא לנתח. אפשר לעסוק בניתוח מציאות כפי שרגילים, ועדיין להיות בתודעה שאין בה הפרדה. אין כפייה פנימית לראות שולחן כשולחן, אבל מצד שני אין מניעה לחוות אותו כשולחן. כך פועלים בשני המצבים במקביל: מודעים להפרדה ופועלים בתוכה, וגם מודעים לאפשרות שאין הבדל אמיתי בין יש לאין.
מה התועלת בחוויה הזאת?
שאלה: איך זה קשור לאושר מוחלט?
תשובה: מי שרוצה להבין את הכל ולחוות את העומק, מגלה שהדרך היחידה היא לגלות את השורש של כל מחשבה וקיום. כאשר חווים את הדברים משם, מתחדשת החוויה של אושר מלא, משום שאין יותר חרדה מהיש או מהאין, ואין הגבלה של ההגדרות המוכרות. מצד אחד ממשיכים לחיות כרגיל, לראות שולחן ולדבר עם אנשים, ומצד שני מבינים ששום דבר לא באמת מחייב, ושאפשר לבחור אם לראות או לא לראות, אם להפריד או לא להפריד.
שאלה: ואם מישהו רק רוצה להבין קצת?
תשובה: כאשר רוצים להבין, עצם העמקת החקירה מגלה את השורשים של ההבנות. מי שמגיע עד הסוף, ימצא שהוא גם מתעניין עוד ועוד גם לאחר שהבין, כי הדבר עצמו הופך להיות המקום של חוויה אינסופית.
שאלה: האם אדם מרגיש שהוא מחזיק גם את האין וגם את היש באותו רגע?
תשובה: כן. אפשר לקרוא לזה רמת מודעות על: לראות שיש שולחן בצורה ברורה, ובו בזמן לדעת שאין שום שולחן מבחינת ההפרדה העמוקה. זו החוויה הכי קרובה להבנה שגם יודעים דבר מסוים וגם לא יודעים אותו, בעת ובעונה אחת.
סיום והרחבה
שאלה: איך זה אפשרי שלראות שולחן זה בעצם רצון או זיכרון?
תשובה: כשמבינים ששולחן הוא בסך - הכל "יש" מסוים לעומת "אין" של שאר הדברים, אפשר לתפוס זאת כתחושת חיסרון של כל מה שלא שולחן, או כידיעה של משהו ספציפי. גם רצון הוא תחושה של חסרונם של דברים אחרים, וגם זיכרון הוא ידיעה על משהו אחד בשונה מאחר. ככל שמעמיקים, רואים שכולם ביטויים שונים של אותה תודעה שמפרידה ומתאחדת בו - זמנית.
שאלה: אז בסוף אין הבדל בין הכרה בחושים, חשיבה, זיכרון ורצון?
תשובה: לגמרי כך. בשפה רגילה אנו מחלקים אותם, אבל ברמה העמוקה הם כולם אותה מהות של תודעה המתנסה בעצמה בצורות שונות, ושורשם הוא הבחנה בין יש לאין. ובסופו של דבר יש אפשרות להכיר בהם או לחוות אותם כמקשה אחת, בלי לכפות על עצמנו את ההפרדה או את האחדות.
- התבוננות פנימית והבנת מקור המחשבות
- איך להבחין בין יש לאין בעולם המחשבות
- מהו מצב של אין שכל ומדוע הוא מתקשר לאושר
- רבי נחמן והעומק הרוחני של בחירה בקיום המציאות
- דרכים מעשיות לחקירת החוויה של ראיית שולחן או חפץ
אליעד: איך אפשר להבין בלי שכל? אתה רואה מולך שולחן? כן. כאשר אתה רואה משהו, אתה צריך לגלות מהיכן הגיעה המחשבה הזאת. למה אני רואה פה שולחן עכשיו? למה אני יודע שיש פה שולחן? מה אני מבין?
תקשיב טוב, כאשר אתה רואה שולחן אתה צריך להגיע לתמלול, לדוגמה, החושים שלי קולטים אינפורמציה, של פוטונים שזזים, האינפורמציה הזאת עוברת למוח, המוח שלי רואה צורה, והתודעה שלי רואה את מה שהמוח רואה, והיא מאמינה למה שהחושים רואים, ולהמשיך להכנס פנימה ופנימה ופנימה ובסוף אתה מגיע ל.. אני מבדיל בין מה שיש לבין מה שאין, ואז אם אתה מצליח לראות את הנחת היסוד הראשונה של מה שאתה יודע, אז אתה יכול לראות את הדברים ללא שכל.
שוב, אתה צריך להגיע למצב, שכאשר האינפורמציה עוברת לך בראש, אתה רואה אותה ואתה כאילו נכנס לעומק.
תחשוב שיש מחשבות, ואתה עושה חור בתוך המחשבה, ואתה נכנס פנימה, עד שאתה מגיע לשכבה הכי עמוקה של המחשבה, ואתה רואה מאיפה היא נולדה, מה מקור החיות שלה.
למשל כשאתה זוכר משהו, מה כרגע נותן למחשבה הזאת חיים. איך המחשבה הזאת קיימת?
ואם אתה נכנס עמוק לתוך המחשבות של עצמך, או רצונות, תחושות, אני, לא אני - זה הכל אותו הדבר, אתה מגיע לשכבה מסויימת שבה אתה רואה שכול המחשבות כולן מבוססות על ההפרדה בין יש לאין, ואתה רואה את זה, לא קורא בספר.
אני מדבר על מצב, שכאשר אתה רואה שולחן, או את כל המחשבות שאתה חושב, אתה רואה שהם מבוססים על הפרדה בין יש לאין. ואז אם אתה רואה זאת, אתה יכול לקחת צעד אחד אחורה ולא לראות יותר הפרדה בין יש לאין.
וזאת הדרך ואין דרך אחרת, גם לא מדיטציה. למה אני אומר? כי הם מתימרים להביא אותך לאין שכל, אבל זה אין שכל של משוגעים, ואני מדבר על אין שכל של חכמים.
שוב, יש אני שהוא במקרה אתה, מה זה אני? משהו. גודלו הכי קטן שאפשר, אחד חלקי אין סוף. לאני הזה יש כל מיני מחשבות, למשל אתה רואה שולחן, השולחן הוא רחוק רחוק רחוק מהאני, זאת אומרת כל הזמן מתווספת לך אינפורמציה ואז אתה רואה פה שולחן. אבל יש הרבה ערמות של אינפורמציה עד שראית את השולחן.
אתה צריך אינפורמציה של זיכרון, של חושים, של צבע, של צורה, של משמעויות - עד שבסוף אתה רואה את השולחן.
החוויה שאתה רואה שולחן נשענת על הרבה אינפורמציות.
עכשיו, אתה צריך להגיע לאינפורמציה הראשונה.
האינפורמציה הראשונה היא האני, אתה רואה את המחשבה של האני, ואתה קולט שהאני הזה נובע בגלל שאתה מבדיל בין משהו למשהו.
זה הכל עניין של מודעות. זה כמו אדם שמדמיין פילים והוא יודע שהוא מדמיין אותם.
אני מדבר על מצב כזה שאתה יודע, ואתה רואה את היווצרות המחשבה בשורשה. אתה רואה איך המחשבה נוצרת. רואה את המקום של היש והאין, ואז אתה יכול לקחת צעד אחד אחורה, ואז אתה לא רואה כלום.
גם כשאתה אומר אני, זה גם מבוסס על יש ואין. האני זה תחושה שמסתכלת על עצמה, ואז אתה קולט שבעצם כאשר אני מרגיש את עצמי, זה בגלל שאני עצמי מבדיל בין מה שאני לבין מה שלא אני. וזה עצמו מבוסס על ההבדלה בין יש לאין. ואז אתה יכול להסתכל אחד פנימה ואז אתה לא רואה כלום.
אתה לא רואה כלום בצורה מוגדרת, השכל רואה כלום.
מי מסתכל פנימה? השכל, אך הוא מסתכל עמוק לפני הבסיס של עצמו.
אתה מסתכל לפני ההגדרות של השכל. אין הגדרות בראיה הזאת.
ההגדרה הכי קרובה זה שאתה יכול להגיד, זה השכל ולא באמת ראית אותו.
כשאתה מסתכל לפני השכל, אתה גם רואה הכל, את הצורות, כי המהות לא שוללת את קיומן של הצורות.
אתה רואה את המחשבה מלפני שהיא נולדה.
ואז בסוף אתה גם לא יודע כלום, ואתה גם יודע דברים מוגדרים - זה הפירוש הכי קרוב.
בסוף אתה רואה גם הנה שולחן וכסא, וגם לא רואה שולחן וכסא. אתה לא רואה כלום.
שאלה: מה זה נותן?
שאלה: להיות מאושר במאה אחוז.
שאלה: למה?
אליעד: מה זה אכפת לך מה זה נותן? תגיד מה אתה רוצה?
שאלה: מה שאני רוצה כרגע, זה להבין את זה.
אליעד: יפה, מה שזה יתן לך שתבין את זה.
מצד ההגדרה זה יתן לך את הפטור להבין את זה. כי תבין את זה. וזה גם לא נכון, כי בסוף תרצה להבין את זה למרות שהבנת את זה.
מדובר פה על רמת מודעות אולטימטיבית, כמו שוודאי לך שאתה מחזיק את הכסא, אתה ממש חווה את ההפרדה של היש והאין. אתה ממש מרגיש, הנה אני מבדיל בין יש לאין.
כשאתה רואה שולחן אתה רואה אותו מההפרדה של היש והאין שלו. ורק אז אתה יכול לראות אותו גם בלי ההפרדה של היש והאין.
אמרתי לך בזמנו, לקחת כוס ולנתח מאיפה באה לי החוויה. תבדוק, למה אני מרגיש את זה, ולמה אני מרגיש את זה? עד שאתה ממש חווה ומרגיש שאתה מפריד בין יש לאין.
וכאשר אתה מרגיש שאתה מפריד בין יש לאין, זה כמו שאתה מגיע לגדר, כשאתה הבנת עד הסוף מה זה להפריד בין יש לאין, זה בעצם אומר שהבנת מה זה לא להפריד בין יש לאין.
שאלה: האם להרגיש זה יותר חזק מלהבין?
אליעד: אותו הדבר. אין הבדל.
שאלה: אז למה אמרת להרגיש?
אליעד: כי בשפה שלו להרגיש זה יותר מוחשי מלהבין.
האדם ממש מרגיש את ההפרדה, זאת התחושה הכי ראשונה שקיימת, התחושה הכי בסיסית היא שאני מפריד בין יש לאין. זאת התחושה הראשונה, אין תחושה לפניה. אם אתה לא מפריד בין יש לאין אז אין שום תחושה.
זוהי תחושה של 24 שעות רצוף, ואתה כל הזמן מפריד, ואי אפשר לא להפריד, זה סוג של מודעות על.
אתה בקצה האחרון של המודעות, אומר, עכשיו גיליתי שאני מפריד בין יש לאין, ואתה תופס אומץ, כי זה מפחיד, שאם לא תבדיל בין יש לאין אולי פתאום העולם יושמד.
למעשה כל החוויה של העולם, שאתה רואה מולך עולם, כל החוויה הממשית של העולם, זה בגלל שאתה מפריד בין יש לאין.
אם תפסיק להפריד בין יש לאין כולנו נעלמים.
אתה בחוויה שלך בטוח, שהמציאות בכל מקרה תהיה קיימת, אפילו אם תמות או תחיה. ואתה רק בא וזז בתוך המציאות עצמה. מבחינתך המציאות זה דבר מחויב. האם יתכן שכול מה שיש יעלם פתאום, לאן זה יכול להיעלם.
שאלה: אתה אומר שאני יוצר את זה כל רגע ורגע.
אליעד: נכון, השאלה היא מי זה אני.
אני מביא אותך לחוויה, שהדבר הכי מוחשי לך, כל המציאות הזאת שקיימת, ואפילו האופציה שהמציאות קיימת גם זה תלוי בך.
אם תפסיק להפריד בין יש לאין, אפילו האופציה שהמציאות קיימת - גם זה אין, גם זה אי אפשר לדעת.
ואפילו אם כל העולם יגיד לך שזה קיים, מבחינתך זה לא קיים.
כי אם אתה לא יודע, זה לא משנה שהם אומרים לך שזה קיים.
המחשבה נוצרת במפץ של היש והאין. זה כמו שאני לוקח אותך במכונת זמן לפני המפץ הגדול ואתה רואה איך נוצר העולם.
אני רוצה להעביר מסר, שכאשר את אומר כלום, מספיק שיש דבר אחד שלא חשבת עליו באותו רגע, זה אומר שהכלום שלך מוגדר.
כשאמרת כלום, התכוונת להרבה דברים, אבל האם התכוונת גם למילה שולחן?
שאלה: התכוונתי לדבר שיש בו הכל.
אליעד: אז הוא עדיין מוגדר. וכשאני מדבר על כלום, אני מדבר על כלום אחר.
רבי נחמן אמר פעם, אתה רואה את כל העולם, זה הכל בשביל הבחירה. המובן הפשוט הוא, האם אתה יודע למה אלוהים ברא את העולם? כדי שתהיה לך בחירה. אך מה המובן העמוק יותר? אתה יכול לבחור אם העולם יהיה קיים או לא קיים. כל העולם הזה אתה יכול לבחור האם הוא קיים או לא קיים. יש לך אופציה להגיד שהוא לא קיים. אופציה לחוות ולהרגיש את זה.
ותשאל, מי מרגיש?
שאלה: מי מרגיש?
אליעד: בסוף שתרגיש אז תבין.
עוד סיפור מרבי נחמן, הוא אמר לחסיד שלו, אתה חושב שאתה חסיד שלי, אבל יבוא יום שכול העולם יהיה נגדי ואז נראה למי אתה שייך. מה זה אומר, עד שלא הגעת למצב שכול העולם בצד אחד, ורבי נחמן בצד השני, אתה לא הבנת מה זה רבי נחמן.
אני עצמי, יום אחד נפל לי האסימון שרבי נחמן הוא בצד השני של העולם, שכל הקיום של המציאות הזאת סותר את מה שהבנתי אותו. ואז חשבתי במי אני בוחר, בעולם או במה שנראה לי יותר אמיתי? ואז בחרתי במה שנראה לי יותר אמיתי, ואז קבלתי את שניהם.
שאלה: איך ידעת מה יותר אמיתי?
אליעד: מה שהרגשתי.
שאלה: סמכת על ההרגשה שלך?
אליעד: אין לך ברירה. אתה מגיע למצב שאתה לא סומך על הרגשות שלך. יש מחויב זה לא רגש אפשרי שאתה יכול להטיל בו ספק.
שאלה: אמרת התחושה מתבוננת, יש תודעה שמתבוננת.
אליעד: מה זה תודעה? תחושה. תחושה = מחשבה = רצון זה הכל אותו דבר.
רואה = אובייקטים, לראות זה אוביקט. תחושה זה אובייקט, הכל זה אובייקט.
קשה לך להבין זאת כי זה מסודר אצלך בראש.
הכל שווה ערך.
בסוף תגיע למסקנה שכאשר אתה אומר שולחן = מהות. למרות שזה שני קצוות הפוכים. כי השולחן מוגדר והמהות לא.
שאלה: פעם חשבתי שיש הבדל בין צורה למחשבה לרצון.
אליעד: השאלה באיזה עומק. באיזה רובד של מציאות אנחנו נמצאים.
קח את כל מה שישנו, תקיף אותו בעיגול, תתחבר לתודעה של העיגול, ועכשיו זה שווה.
שאלה: למה אתה אומר שזה שווה, בעיני זה לא שווה?
אליעד: התשובה, תלוי באיזה עומק של מציאות מסתכלים. אם אתה מסתכל בצורה חיצונית אז ברור שיש הבדל ביני לבין שולחן. אך אם תקיף בעיגול את כל מה שאתה יודע, שים את העיגול בעיניים, אז אין הבדל בין הדברים. דהיינו, אני לא שולל את מה שאתה מרגיש, גם אני ביום יום חושב שיש הבדל בין גוף לתודעה וכו', אבל אני יודע שההבדל הזה הוא בעומק מסויים, אני יכול ללכת אחד אחורה ולראות שאין הבדל.
שאלה: עדיין אני לא מבין איך התחושה יכולה להתבונן.
אליעד: התחושה לא מתבוננת אלא חשה, זה הכל משחקי מילים, בשפה שלנו, לזה קוראים תחושה ולזה קוראים מתבונן, לזה קוראים מבין, ולזה קוראים מרגיש. בתכלס, זה הכל אותו הדבר, מתבונן, מרגיש, רוצה, יודע, זוכר, זה אותו הדבר, רק בעוצמות שונות.
בשפה שלנו אנו מפרידים בין חושים, מידע, מחוץ לחושים, דרך זיכרון, בעבר, בעתיד - אנחנו מבדילים. אבל אם תלך לעומק של התפיסה, אין הבדל בין - אני יכול להגיד התחושה מתבוננת, או להגיד ההתבוננות חשה, או להגיד ההתבוננות זוכרת, או זיכרון רוצה, זה אותו דבר, אין הבדל.
כשאני אומר אין הבדל, זה לא משחקי מילים. אם תבין מה זה זיכרון, תראה שזה תחושה. מה זה רצון. רצון זה גם תחושה. מה זה לדעת? לדעת זה רצון. לדעת שיש פה שולחן, זה להרגיש חיסרון מזה שאין פה שולחן.
כשאני בזמן ובמקום מסויים חסר לי את כל הדברים שהם לא שולחן, אני בעצם יודע שיש שולחן.
לדעת שיש שולחן, פירושו, כשאני יודע שפה עכשיו יש שולחן, זה אומר שאני חווה עכשיו שחסר לי את כל מה שהוא לא שולחן.
זאת אומרת שאני יכול לתאר את זה באמצעות זה שאני יודע שיש שולחן, או להגיד שאני רוצה שפה ועכשיו יהיו כל הדברים שהם לא שולחן. ואז למעשה קבלתי את זה שיש שולחן.
להגיד שאני יודע שיש משהו, זה כמו להגיד שאני רוצה את מה שהוא לא.
אפילו המילה רוצה ויודע זה אותו הדבר.
מה זה מרגיש, את מה שלא פה אני לא מרגיש, ואת מה שפה אני מרגיש. את מה שפה אני יודע, ואת מה שלא פה אני לא יודע. זה אותו הדבר.
שאלה: דברת עכשיו על בשורשו ולא בשורשו, אתה עדיין עושה הבדל.
אליעד: נכון, אתה צודק, בשפה שלנו אני חייב להגיד לך כך, אך כשתגיע לסוף זה יסתדר לך.
שאלה: ואז תפסיק לנתח?
אליעד: לא, בסוף אין אצלך הבדל בין לנתח ללא לנתח. ובו זמנית אתה לפעמים מנתח ולפעמים לא מנתח.
תקשיב טוב, כאשר אתה רואה שולחן אתה צריך להגיע לתמלול, לדוגמה, החושים שלי קולטים אינפורמציה, של פוטונים שזזים, האינפורמציה הזאת עוברת למוח, המוח שלי רואה צורה, והתודעה שלי רואה את מה שהמוח רואה, והיא מאמינה למה שהחושים רואים, ולהמשיך להכנס פנימה ופנימה ופנימה ובסוף אתה מגיע ל.. אני מבדיל בין מה שיש לבין מה שאין, ואז אם אתה מצליח לראות את הנחת היסוד הראשונה של מה שאתה יודע, אז אתה יכול לראות את הדברים ללא שכל.
שוב, אתה צריך להגיע למצב, שכאשר האינפורמציה עוברת לך בראש, אתה רואה אותה ואתה כאילו נכנס לעומק.
תחשוב שיש מחשבות, ואתה עושה חור בתוך המחשבה, ואתה נכנס פנימה, עד שאתה מגיע לשכבה הכי עמוקה של המחשבה, ואתה רואה מאיפה היא נולדה, מה מקור החיות שלה.
למשל כשאתה זוכר משהו, מה כרגע נותן למחשבה הזאת חיים. איך המחשבה הזאת קיימת?
ואם אתה נכנס עמוק לתוך המחשבות של עצמך, או רצונות, תחושות, אני, לא אני - זה הכל אותו הדבר, אתה מגיע לשכבה מסויימת שבה אתה רואה שכול המחשבות כולן מבוססות על ההפרדה בין יש לאין, ואתה רואה את זה, לא קורא בספר.
אני מדבר על מצב, שכאשר אתה רואה שולחן, או את כל המחשבות שאתה חושב, אתה רואה שהם מבוססים על הפרדה בין יש לאין. ואז אם אתה רואה זאת, אתה יכול לקחת צעד אחד אחורה ולא לראות יותר הפרדה בין יש לאין.
וזאת הדרך ואין דרך אחרת, גם לא מדיטציה. למה אני אומר? כי הם מתימרים להביא אותך לאין שכל, אבל זה אין שכל של משוגעים, ואני מדבר על אין שכל של חכמים.
שוב, יש אני שהוא במקרה אתה, מה זה אני? משהו. גודלו הכי קטן שאפשר, אחד חלקי אין סוף. לאני הזה יש כל מיני מחשבות, למשל אתה רואה שולחן, השולחן הוא רחוק רחוק רחוק מהאני, זאת אומרת כל הזמן מתווספת לך אינפורמציה ואז אתה רואה פה שולחן. אבל יש הרבה ערמות של אינפורמציה עד שראית את השולחן.
אתה צריך אינפורמציה של זיכרון, של חושים, של צבע, של צורה, של משמעויות - עד שבסוף אתה רואה את השולחן.
החוויה שאתה רואה שולחן נשענת על הרבה אינפורמציות.
עכשיו, אתה צריך להגיע לאינפורמציה הראשונה.
האינפורמציה הראשונה היא האני, אתה רואה את המחשבה של האני, ואתה קולט שהאני הזה נובע בגלל שאתה מבדיל בין משהו למשהו.
זה הכל עניין של מודעות. זה כמו אדם שמדמיין פילים והוא יודע שהוא מדמיין אותם.
אני מדבר על מצב כזה שאתה יודע, ואתה רואה את היווצרות המחשבה בשורשה. אתה רואה איך המחשבה נוצרת. רואה את המקום של היש והאין, ואז אתה יכול לקחת צעד אחד אחורה, ואז אתה לא רואה כלום.
גם כשאתה אומר אני, זה גם מבוסס על יש ואין. האני זה תחושה שמסתכלת על עצמה, ואז אתה קולט שבעצם כאשר אני מרגיש את עצמי, זה בגלל שאני עצמי מבדיל בין מה שאני לבין מה שלא אני. וזה עצמו מבוסס על ההבדלה בין יש לאין. ואז אתה יכול להסתכל אחד פנימה ואז אתה לא רואה כלום.
אתה לא רואה כלום בצורה מוגדרת, השכל רואה כלום.
מי מסתכל פנימה? השכל, אך הוא מסתכל עמוק לפני הבסיס של עצמו.
אתה מסתכל לפני ההגדרות של השכל. אין הגדרות בראיה הזאת.
ההגדרה הכי קרובה זה שאתה יכול להגיד, זה השכל ולא באמת ראית אותו.
כשאתה מסתכל לפני השכל, אתה גם רואה הכל, את הצורות, כי המהות לא שוללת את קיומן של הצורות.
אתה רואה את המחשבה מלפני שהיא נולדה.
ואז בסוף אתה גם לא יודע כלום, ואתה גם יודע דברים מוגדרים - זה הפירוש הכי קרוב.
בסוף אתה רואה גם הנה שולחן וכסא, וגם לא רואה שולחן וכסא. אתה לא רואה כלום.
שאלה: מה זה נותן?
שאלה: להיות מאושר במאה אחוז.
שאלה: למה?
אליעד: מה זה אכפת לך מה זה נותן? תגיד מה אתה רוצה?
שאלה: מה שאני רוצה כרגע, זה להבין את זה.
אליעד: יפה, מה שזה יתן לך שתבין את זה.
מצד ההגדרה זה יתן לך את הפטור להבין את זה. כי תבין את זה. וזה גם לא נכון, כי בסוף תרצה להבין את זה למרות שהבנת את זה.
מדובר פה על רמת מודעות אולטימטיבית, כמו שוודאי לך שאתה מחזיק את הכסא, אתה ממש חווה את ההפרדה של היש והאין. אתה ממש מרגיש, הנה אני מבדיל בין יש לאין.
כשאתה רואה שולחן אתה רואה אותו מההפרדה של היש והאין שלו. ורק אז אתה יכול לראות אותו גם בלי ההפרדה של היש והאין.
אמרתי לך בזמנו, לקחת כוס ולנתח מאיפה באה לי החוויה. תבדוק, למה אני מרגיש את זה, ולמה אני מרגיש את זה? עד שאתה ממש חווה ומרגיש שאתה מפריד בין יש לאין.
וכאשר אתה מרגיש שאתה מפריד בין יש לאין, זה כמו שאתה מגיע לגדר, כשאתה הבנת עד הסוף מה זה להפריד בין יש לאין, זה בעצם אומר שהבנת מה זה לא להפריד בין יש לאין.
שאלה: האם להרגיש זה יותר חזק מלהבין?
אליעד: אותו הדבר. אין הבדל.
שאלה: אז למה אמרת להרגיש?
אליעד: כי בשפה שלו להרגיש זה יותר מוחשי מלהבין.
האדם ממש מרגיש את ההפרדה, זאת התחושה הכי ראשונה שקיימת, התחושה הכי בסיסית היא שאני מפריד בין יש לאין. זאת התחושה הראשונה, אין תחושה לפניה. אם אתה לא מפריד בין יש לאין אז אין שום תחושה.
זוהי תחושה של 24 שעות רצוף, ואתה כל הזמן מפריד, ואי אפשר לא להפריד, זה סוג של מודעות על.
אתה בקצה האחרון של המודעות, אומר, עכשיו גיליתי שאני מפריד בין יש לאין, ואתה תופס אומץ, כי זה מפחיד, שאם לא תבדיל בין יש לאין אולי פתאום העולם יושמד.
למעשה כל החוויה של העולם, שאתה רואה מולך עולם, כל החוויה הממשית של העולם, זה בגלל שאתה מפריד בין יש לאין.
אם תפסיק להפריד בין יש לאין כולנו נעלמים.
אתה בחוויה שלך בטוח, שהמציאות בכל מקרה תהיה קיימת, אפילו אם תמות או תחיה. ואתה רק בא וזז בתוך המציאות עצמה. מבחינתך המציאות זה דבר מחויב. האם יתכן שכול מה שיש יעלם פתאום, לאן זה יכול להיעלם.
שאלה: אתה אומר שאני יוצר את זה כל רגע ורגע.
אליעד: נכון, השאלה היא מי זה אני.
אני מביא אותך לחוויה, שהדבר הכי מוחשי לך, כל המציאות הזאת שקיימת, ואפילו האופציה שהמציאות קיימת גם זה תלוי בך.
אם תפסיק להפריד בין יש לאין, אפילו האופציה שהמציאות קיימת - גם זה אין, גם זה אי אפשר לדעת.
ואפילו אם כל העולם יגיד לך שזה קיים, מבחינתך זה לא קיים.
כי אם אתה לא יודע, זה לא משנה שהם אומרים לך שזה קיים.
המחשבה נוצרת במפץ של היש והאין. זה כמו שאני לוקח אותך במכונת זמן לפני המפץ הגדול ואתה רואה איך נוצר העולם.
אני רוצה להעביר מסר, שכאשר את אומר כלום, מספיק שיש דבר אחד שלא חשבת עליו באותו רגע, זה אומר שהכלום שלך מוגדר.
כשאמרת כלום, התכוונת להרבה דברים, אבל האם התכוונת גם למילה שולחן?
שאלה: התכוונתי לדבר שיש בו הכל.
אליעד: אז הוא עדיין מוגדר. וכשאני מדבר על כלום, אני מדבר על כלום אחר.
רבי נחמן אמר פעם, אתה רואה את כל העולם, זה הכל בשביל הבחירה. המובן הפשוט הוא, האם אתה יודע למה אלוהים ברא את העולם? כדי שתהיה לך בחירה. אך מה המובן העמוק יותר? אתה יכול לבחור אם העולם יהיה קיים או לא קיים. כל העולם הזה אתה יכול לבחור האם הוא קיים או לא קיים. יש לך אופציה להגיד שהוא לא קיים. אופציה לחוות ולהרגיש את זה.
ותשאל, מי מרגיש?
שאלה: מי מרגיש?
אליעד: בסוף שתרגיש אז תבין.
עוד סיפור מרבי נחמן, הוא אמר לחסיד שלו, אתה חושב שאתה חסיד שלי, אבל יבוא יום שכול העולם יהיה נגדי ואז נראה למי אתה שייך. מה זה אומר, עד שלא הגעת למצב שכול העולם בצד אחד, ורבי נחמן בצד השני, אתה לא הבנת מה זה רבי נחמן.
אני עצמי, יום אחד נפל לי האסימון שרבי נחמן הוא בצד השני של העולם, שכל הקיום של המציאות הזאת סותר את מה שהבנתי אותו. ואז חשבתי במי אני בוחר, בעולם או במה שנראה לי יותר אמיתי? ואז בחרתי במה שנראה לי יותר אמיתי, ואז קבלתי את שניהם.
שאלה: איך ידעת מה יותר אמיתי?
אליעד: מה שהרגשתי.
שאלה: סמכת על ההרגשה שלך?
אליעד: אין לך ברירה. אתה מגיע למצב שאתה לא סומך על הרגשות שלך. יש מחויב זה לא רגש אפשרי שאתה יכול להטיל בו ספק.
שאלה: אמרת התחושה מתבוננת, יש תודעה שמתבוננת.
אליעד: מה זה תודעה? תחושה. תחושה = מחשבה = רצון זה הכל אותו דבר.
רואה = אובייקטים, לראות זה אוביקט. תחושה זה אובייקט, הכל זה אובייקט.
קשה לך להבין זאת כי זה מסודר אצלך בראש.
הכל שווה ערך.
בסוף תגיע למסקנה שכאשר אתה אומר שולחן = מהות. למרות שזה שני קצוות הפוכים. כי השולחן מוגדר והמהות לא.
שאלה: פעם חשבתי שיש הבדל בין צורה למחשבה לרצון.
אליעד: השאלה באיזה עומק. באיזה רובד של מציאות אנחנו נמצאים.
קח את כל מה שישנו, תקיף אותו בעיגול, תתחבר לתודעה של העיגול, ועכשיו זה שווה.
שאלה: למה אתה אומר שזה שווה, בעיני זה לא שווה?
אליעד: התשובה, תלוי באיזה עומק של מציאות מסתכלים. אם אתה מסתכל בצורה חיצונית אז ברור שיש הבדל ביני לבין שולחן. אך אם תקיף בעיגול את כל מה שאתה יודע, שים את העיגול בעיניים, אז אין הבדל בין הדברים. דהיינו, אני לא שולל את מה שאתה מרגיש, גם אני ביום יום חושב שיש הבדל בין גוף לתודעה וכו', אבל אני יודע שההבדל הזה הוא בעומק מסויים, אני יכול ללכת אחד אחורה ולראות שאין הבדל.
שאלה: עדיין אני לא מבין איך התחושה יכולה להתבונן.
אליעד: התחושה לא מתבוננת אלא חשה, זה הכל משחקי מילים, בשפה שלנו, לזה קוראים תחושה ולזה קוראים מתבונן, לזה קוראים מבין, ולזה קוראים מרגיש. בתכלס, זה הכל אותו הדבר, מתבונן, מרגיש, רוצה, יודע, זוכר, זה אותו הדבר, רק בעוצמות שונות.
בשפה שלנו אנו מפרידים בין חושים, מידע, מחוץ לחושים, דרך זיכרון, בעבר, בעתיד - אנחנו מבדילים. אבל אם תלך לעומק של התפיסה, אין הבדל בין - אני יכול להגיד התחושה מתבוננת, או להגיד ההתבוננות חשה, או להגיד ההתבוננות זוכרת, או זיכרון רוצה, זה אותו דבר, אין הבדל.
כשאני אומר אין הבדל, זה לא משחקי מילים. אם תבין מה זה זיכרון, תראה שזה תחושה. מה זה רצון. רצון זה גם תחושה. מה זה לדעת? לדעת זה רצון. לדעת שיש פה שולחן, זה להרגיש חיסרון מזה שאין פה שולחן.
כשאני בזמן ובמקום מסויים חסר לי את כל הדברים שהם לא שולחן, אני בעצם יודע שיש שולחן.
לדעת שיש שולחן, פירושו, כשאני יודע שפה עכשיו יש שולחן, זה אומר שאני חווה עכשיו שחסר לי את כל מה שהוא לא שולחן.
זאת אומרת שאני יכול לתאר את זה באמצעות זה שאני יודע שיש שולחן, או להגיד שאני רוצה שפה ועכשיו יהיו כל הדברים שהם לא שולחן. ואז למעשה קבלתי את זה שיש שולחן.
להגיד שאני יודע שיש משהו, זה כמו להגיד שאני רוצה את מה שהוא לא.
אפילו המילה רוצה ויודע זה אותו הדבר.
מה זה מרגיש, את מה שלא פה אני לא מרגיש, ואת מה שפה אני מרגיש. את מה שפה אני יודע, ואת מה שלא פה אני לא יודע. זה אותו הדבר.
שאלה: דברת עכשיו על בשורשו ולא בשורשו, אתה עדיין עושה הבדל.
אליעד: נכון, אתה צודק, בשפה שלנו אני חייב להגיד לך כך, אך כשתגיע לסוף זה יסתדר לך.
שאלה: ואז תפסיק לנתח?
אליעד: לא, בסוף אין אצלך הבדל בין לנתח ללא לנתח. ובו זמנית אתה לפעמים מנתח ולפעמים לא מנתח.
050-3331-331