... כלל. וכיוב לגבי כל דבר, שעל האדם להבין שהוא שואל, רק משום שהוא מניח שיש יותר מישות אחת. ועל האדם לשאול תמיד, האם בכלל יש נפרדות, או שאולי הכל אחד, ואין שום שאלה כלל. כי אם היש והאין הם אחד ממש, אז ממילא אין שום שינוי כלל, ואין שום שאלה כלל. ועל האדם להבין את השאלה שלו, ואז הוא יראה, שאין שום שאלה כלל. כגון האדם ששואל האם יש או אין בחירה, ועליו להבין קודם כל, מהי בחירה. ואם הוא יתעמק ויבין מהי בחירה, הוא יראה שהכל אחד ממש, ושאין ויש בחירה, זה אחד ממש. ולסיכום, בכל פעם שהאדם מגיע לשאלה בלי תשובה, עליו לשאול, האם בכלל ...

... הכל אחד ממש, ואין שום שאלה כלל? כי מצד האמת האמיתית, אין שום שאלה כלל, כי היש והאין הם אחד ממש, ואין שום שכל כלל, ... כולן שקר והן רק אמונה בלבד. ואז האדם רואה, שהשכל מפרש את המציאות מתוך תפישה, שהיש והאין הם נפרדים. ועל האדם לבדוק, האם אכן יש ...

... אין שום רע כלל, וכל הנפרדות, היא ריבוי אין סופי, של אחדות אין סופית. אבל זאת תפישה שהיא אפשרית, רק כאשר היש והאין הם אחד, שאז שום דבר אינו חסר לעולם. ואז יש אין סוף צורות אין סופיות, למרות שזה נגד הגדרת הצורה כסופית, ואעפכ יש אין סוף צורות, שהן אין סופיות. אבל מי שהוא לא יודע, שהוא גם רק אלוהים ושהכל מושלם תמיד, על ידי זה חייו, חיים מרורים. שתמיד הוא חווה חיסרון כלשהו, ואין לו מושג מדוע ולמה ...

... היש לבין האין, על ידי זה נוצרת אצל האדם תחושת החסר שלו. ומי שאין לו שכל כלל, הוא לא יודע להבדיל, בין יש לאין , והוא לא חווה שום ישות ושום חיסרון כלל. כך שכל תחושת החיסרון של האדם, היא רק בגלל השכל שלו. וכמה מסכן הוא האדם, שהוא פונה אל שורש ...

... והוא חושב שהוא מתרחק להבין את המציאות. ולא כך הוא, כי האדם מתקרב להבין את המציאות. וככל שנדמה לאדם שהוא יותר מתרחק, כך הוא יותר מתקרב. כי להבין את המציאות, פירושו, לראות שהיש והאין הם אחד, ולהתרגל לתפישה הזאת. עד שהאדם מבין, שבאמת הכל אחד, ואז ... כלל. וככל שהאדם מתבונן יותר על מהות המציאות פנימה, כך הוא רואה יותר שהוא לא מבין שום דבר. משום שבשכל של הנפרדות, אי אפשר להבין את זה שהכל אחד. וככל שהאדם מתקרב יותר לראות שהיש והאין הם אחד, כך הראש שלו יותר כואב (לפעמים גם כאב ראש, פיזית כפשוטו ...

... הוא מבין שהמהות היא לא שום צורה כלל, ובכך הוא כולל את כל הצורות כולן. כי הטועה, נדמה לו שאין סוף לשאלות האפשריות ולספקות. כי כמות הידע, היא אין סופית, ואכ יש אין סוף שאלות אפשריות. אז כיצד יגיע האדם לוודאות מוחלטת? אך מי שהוא פיקח, הוא מבין שלכל קבוצת שאלות ואפשרויות, יש מכנה משותף שתוחם אותן. ולכל קבוצת ... אותו מעולם (רבי נחמן מברסלב). כי על ידי זה שהאדם חושף את כל השקרים של המדינה, דהיינו, רואה כיצד כל הצורות כולן, כולל הצורה של האני שלו ושל הזמן והמקום, ושל היש והאין, כיצד כל הצורות כולן הן שקר, אז על ידי זה האדם זוכה לראות את המלך העניו (שבסיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב), דהיינו, שזוכה להבין את מהות ... את כל הדברים שהוא בטוח שהם לא נכונים. וכאשר האדם יסיים לשלול את כל השקרים, שזה אפשרי על ידי שלילת שורשי השקרים, אז ממילא האמת תתגלה, והאדם יראה את האמת, שהיש והאין הם רק לבוש, של אחדות אמיתית וכולי. ...

... ואז כמובן להבין את השכל האחד, שהוא התשובה של כל השאלות? והעניין הוא, כי לכל השאלות שיש בעולם, יש שורש אחד ויחיד. והוא, ניגוד ההפכים של היש והאין. כי בשורש המציאות, היש והאין הם אחד. וזאת השאלה החזקה ביותר בעולם, שהיא שורש כל השאלות. כי ... היחידה שבאמת קיימת במציאות. וכל השאלות שיש בעולם, הן רק צורות שונות של השאלה הזאת. כי כל השאלות שיש בעולם, הן צורות שונות של השאלה, האם יש או אין. כי כל השאלות שיש בעולם, נובעות, מכך שיש אצל האדם, חשיבה של נפרדות, ...

... שהכל אחד ממש, ושהאני שלו עצמו מתחדש בכל רגע מחדש, ואז ורק אז האדם חווה את כל המציאות כולה, בצורה חדשה לגמרי בכל רגע מחדש. כי בכל רגע ורגע, הכל מתחדש מחדש לגמרי, יש מאין מוחלט. ובנוסף, ההתחדשות היא חדשה, בכל פעם בצורה חדשה. ובכל צורה של התחדשות, יש שכל חדש לגמרי. ...

... מהות אחת ממש. (וגם המהות הזאת, אפשר לומר שהיא רק צורה וכולי). ובכל מקרה בנקודת ההתחלה, היש והאין מחוברים אחד לשני. והמהות הראשונה של הכל, היא החיבור של היש והאין לישות אחת ממש. וכאשר האדם מתבונן בדבר הזה, הוא רואה פלאי פלאות. כי מצד המהות הראשונה של המציאות, אין שום הפרדה בין היש לבין ...

יש מאין - למה זה לא אפשרי כלל? ואיך אין שום שאלה כלל? כאשר האדם מתבונן אל תוך מהות המציאות שלנו, הוא מבין, שכל מה שישנו, אלו צורות שונות שנמצאות בתוך זמן ומקום, והזמן והמקום עצמם, הם צורות של כלום, שהוא חסר את צורת הזמן והמקום. והאדם בעצם רואה, כיצד הכל מתהווה יש מאין. והאדם תוהה, כיצד זה שהכל מתהווה יש מאין. כי האדם רגיל לחשוב, שיש, יכול להתהוות רק מיש, אך יש מאין, לא יכול להתהוות כלל. והסיבה שנדמה לאדם, שיש, לא יכול להתהוות מאין, היא משום המהות המנוגדת, של היש ושל האין. כי מה ... האין. אך באמת, אם ישנה האדם את התפישה שלו, ויתייחס גם אל האין כאל משהו ממשי, הרי שממילא הכל ברור לגמרי, ללא שום שאלה כלל. ולא כך הוא, כי התהוות יש מאין, היא לא אפשרית כלל. ומצד האמת, לא רק התהוות של יש מאין אינה אפשרית כלל, אלא שאפילו התהוות של יש מיש, גם היא לא אפשרית כלל. ובפועל, אין במציאות שלנו שום התהוות כלל אף פעם. כי כאשר לדוגמה השולחן נוצר מהעץ, שום דבר חדש לא ... כמות הזמן וכמות המקום וכמות אין סוף הישויות, לא משתנה כלל, אלא רק ההרכבה והסדר של הצורות משתנים. והתהוות פירושה, שהכמות עצמה משתנה. והתהוות של יש מאין, פירושו, התהוות של ריבוי אין סופי, מתוך אחדות אחת. כי המהות של הכל היא אחת, כי אין שתי מהויות, אלא יש רק מהות אחת. כי ... וגם כל צורה וצורה, ההוויה של הצורה, היא המהות של המציאות. ולכן, מצד השכל, לא יכולה להיות קיימת שום צורה כלל, שהיא אינה ההוויה עצמה. כי יצירת יש מאין, אין פירושו שינוי של מקום וזמן, אלא פירושו התהוות של ריבוי ישויות, שנובע מתוך אחדות אחת. ומתוך חומר אחד שאין בו שום ... שהכל ממנה, ומאחר ששום דבר לא נפרד ממנה, וגם לא הלבושים של המציאות, לכן זה אומר שלא יכולים להיות קיימים לבושים של המציאות. ולכאורה אפשר לומר, שגם היש והאין אלו שתי צורות, ושהצורות רק משנות את המיקום שלהן, כמו השינוי של יש מיש. וזה נכון, אבל זה אומר את האמת, שבאמת יש מהות אחת אחרת, שבה היש והאין הם אחד ממש. כי גם היש והאין הם צורה. ובמהות הראשונה באמת, אין שום שינוי צורה של יש ואין, אלא יש אחדות מוחלטת. ולכן לא יכולות להיות הצורות של היש ושל האין. ובפשיטות, מצד אחד הוויה מהווה את הכל, ואכ היא מהווה ...