האם אני לוקח אחריות? הזדהות עם דמות הקורבן, אמפתיה טיפולית, להאשים מישהו אחר, הזדהות עם הקורבן, אמפתיה בטיפול, איך לדעת מי אשם? להאשים את עצמך, לקחת אחריות, אני תמיד אשם, הזדהות עם החלש, לקחת אחריות, בחירת מטפל זוגי
האם אני לוקח אחריות? כיצד אני יכול לדעת אם אני מזדהה עם דמות הקורבן?
לקיחת אחריות היא נושא חשוב מאוד בהתפתחות האישית שלנו, ואחת השאלות המרכזיות היא עד כמה אנחנו לוקחים אחריות על חיינו. שאלת המפתח כאן היא: איך אנחנו מגיבים כשמישהו מספר לנו סיפור שבו הוא טוען שנעשה לו עוול? האם אנחנו מקבלים את הסיפור כפי שהוא, או שאנחנו שואלים את עצמנו אם יש לו חלק בעוול שנעשה לו?
האם אני מזדהה מיד עם הקורבן?
כאשר מישהו מספר על חוויה קשה שעבר, כמו אונס, גניבה או שוד, כיצד אנו מגיבים? האם אנחנו ישר מזדהים עם הכאב שלו ויוצרים דמות של קורבן, או שאנחנו שואלים את עצמנו האם יכול להיות שהוא שותף לחלק מהבעיה? אליעד מדבר על כך שכאשר אנו ישר רואים את האדם כקורבן מוחלט, זו אינדיקציה לכך שאנו לא לוקחים אחריות, אלא שוכחים לראות את חלקנו במצבים.
מהי הדרך המיטבית להגיב כשמישהו מספר לי על עוול?
כמובן, ייתכן ונכון יהיה לתמוך במישהו רגשית כשמישהו מספר סיפור קשה, אבל השאלה היא מהי התחושה הראשונית שלנו? אם אנו ישר מזדהים עם הקורבן, זה עשוי להצביע על כך שאנחנו מסירים אחריות גם מחיינו שלנו. אליעד מציע לחשוב בצורה ביקורתית: האם ייתכן שמה שסיפר אותו אדם אינו כל האמת? האם הוא משקר או מציג תמונה חד צדדית?
הסכנה שבהזדהות אוטומטית עם הקורבן
אם אנו מזדהים עם כל אדם שמספר על עוול שנעשה לו, מבלי לשאול שאלות או לבדוק את הפרטים, אנחנו עשויים לא לראות את כל התמונה. אליעד מדבר על הסכנה שבהזדהות אוטומטית עם דמות הקורבן, כאשר כל פרט שלא נבדק עלול להיות מניפולציה או חצי סיפור. הוא מביא את הדוגמה של ארגונים כמו חמאס שמציגים את עצמם כקורבנות, אך לעיתים הסיפור שהם מציגים הוא לא שלם או אפילו מוטעה.
מטפלים שמזדהים יותר מדי עם המטופל הם מטפלים גרועים
בזמן טיפול, אליעד מציין שמטפל טוב לא יזדהה מיד עם המטופל ויאמר "אתה מסכן". מטפל טוב יבדוק תמיד את האחריות של המטופל במצב שבו הוא נמצא. הוא ישאל את המטופל: "האם יש לך חלק בבעיה הזו?" או "מה אתה יכול ללמוד מזה?". אם מטפל מזדהה מיד עם הקורבן ומפגין אמפתיה חסרת גבולות, אז הוא ככל הנראה לא מחפש את האמת ומזיק למטופל.
האם אני תמיד מחפש את האחריות שלי?
הכלל שעוזר לנו לצמוח ולהתפתח הוא תמיד לשאול את עצמנו: "איך אני אשם?" כשיש בעיה או סיפור של עוול, תמיד עלינו לחפש את האחריות האישית שלנו. אליעד מדגיש את המשפט של רבי נחמן "פסול לך - הפסולת תהיה שלך", כלומר, כל פעם שאנחנו רואים רע במישהו אחר, כדאי לבדוק את עצמנו: אולי אנחנו נושאים באחריות לכך?
איך להתקדם בחיים?
כדי להתקדם ולהשתפר בחיים, תמיד עלינו לבחון את האחריות שלנו במצב. כאשר אנחנו שומעים סיפור של עוול, אם אנחנו ישר מזדהים עם הקורבן, זה סימן שאנחנו מסירים אחריות. לעומת זאת, אם נבדוק את עצמנו, נשאל אם יש לנו חלק בתוצאה, אז נוכל לשלוט טוב יותר בחיינו ולצמוח.
לסיכום: לקיחת אחריות היא הדרך לשלוט בחיים
ההמלצה המרכזית של אליעד היא תמיד לקחת אחריות, גם על מה שאנחנו לא בטוחים בו. ככל שנזדהה פחות עם דמות הקורבן, נשאל יותר שאלות ונתבונן במצבים בעיניים ביקורתיות, כך נוכל להתקדם, להיות יותר בשליטה ולהפוך את חיינו לטובים יותר.
לקיחת אחריות היא נושא חשוב מאוד בהתפתחות האישית שלנו, ואחת השאלות המרכזיות היא עד כמה אנחנו לוקחים אחריות על חיינו. שאלת המפתח כאן היא: איך אנחנו מגיבים כשמישהו מספר לנו סיפור שבו הוא טוען שנעשה לו עוול? האם אנחנו מקבלים את הסיפור כפי שהוא, או שאנחנו שואלים את עצמנו אם יש לו חלק בעוול שנעשה לו?
האם אני מזדהה מיד עם הקורבן?
כאשר מישהו מספר על חוויה קשה שעבר, כמו אונס, גניבה או שוד, כיצד אנו מגיבים? האם אנחנו ישר מזדהים עם הכאב שלו ויוצרים דמות של קורבן, או שאנחנו שואלים את עצמנו האם יכול להיות שהוא שותף לחלק מהבעיה? אליעד מדבר על כך שכאשר אנו ישר רואים את האדם כקורבן מוחלט, זו אינדיקציה לכך שאנו לא לוקחים אחריות, אלא שוכחים לראות את חלקנו במצבים.
מהי הדרך המיטבית להגיב כשמישהו מספר לי על עוול?
כמובן, ייתכן ונכון יהיה לתמוך במישהו רגשית כשמישהו מספר סיפור קשה, אבל השאלה היא מהי התחושה הראשונית שלנו? אם אנו ישר מזדהים עם הקורבן, זה עשוי להצביע על כך שאנחנו מסירים אחריות גם מחיינו שלנו. אליעד מציע לחשוב בצורה ביקורתית: האם ייתכן שמה שסיפר אותו אדם אינו כל האמת? האם הוא משקר או מציג תמונה חד צדדית?
הסכנה שבהזדהות אוטומטית עם הקורבן
אם אנו מזדהים עם כל אדם שמספר על עוול שנעשה לו, מבלי לשאול שאלות או לבדוק את הפרטים, אנחנו עשויים לא לראות את כל התמונה. אליעד מדבר על הסכנה שבהזדהות אוטומטית עם דמות הקורבן, כאשר כל פרט שלא נבדק עלול להיות מניפולציה או חצי סיפור. הוא מביא את הדוגמה של ארגונים כמו חמאס שמציגים את עצמם כקורבנות, אך לעיתים הסיפור שהם מציגים הוא לא שלם או אפילו מוטעה.
מטפלים שמזדהים יותר מדי עם המטופל הם מטפלים גרועים
בזמן טיפול, אליעד מציין שמטפל טוב לא יזדהה מיד עם המטופל ויאמר "אתה מסכן". מטפל טוב יבדוק תמיד את האחריות של המטופל במצב שבו הוא נמצא. הוא ישאל את המטופל: "האם יש לך חלק בבעיה הזו?" או "מה אתה יכול ללמוד מזה?". אם מטפל מזדהה מיד עם הקורבן ומפגין אמפתיה חסרת גבולות, אז הוא ככל הנראה לא מחפש את האמת ומזיק למטופל.
האם אני תמיד מחפש את האחריות שלי?
הכלל שעוזר לנו לצמוח ולהתפתח הוא תמיד לשאול את עצמנו: "איך אני אשם?" כשיש בעיה או סיפור של עוול, תמיד עלינו לחפש את האחריות האישית שלנו. אליעד מדגיש את המשפט של רבי נחמן "פסול לך - הפסולת תהיה שלך", כלומר, כל פעם שאנחנו רואים רע במישהו אחר, כדאי לבדוק את עצמנו: אולי אנחנו נושאים באחריות לכך?
איך להתקדם בחיים?
כדי להתקדם ולהשתפר בחיים, תמיד עלינו לבחון את האחריות שלנו במצב. כאשר אנחנו שומעים סיפור של עוול, אם אנחנו ישר מזדהים עם הקורבן, זה סימן שאנחנו מסירים אחריות. לעומת זאת, אם נבדוק את עצמנו, נשאל אם יש לנו חלק בתוצאה, אז נוכל לשלוט טוב יותר בחיינו ולצמוח.
לסיכום: לקיחת אחריות היא הדרך לשלוט בחיים
ההמלצה המרכזית של אליעד היא תמיד לקחת אחריות, גם על מה שאנחנו לא בטוחים בו. ככל שנזדהה פחות עם דמות הקורבן, נשאל יותר שאלות ונתבונן במצבים בעיניים ביקורתיות, כך נוכל להתקדם, להיות יותר בשליטה ולהפוך את חיינו לטובים יותר.
- לקיחת אחריות
- דמות הקורבן
- אמפתיה בטיפול
- האמת מול קורבנות מדומים
- הסכנה בהזדהות אוטומטית
לקיחת אחריות על החיים שלך: איך לזהות את מידת האחריות שלך?
השאלה המרכזית היא: עד כמה אתה לוקח אחריות על חייך, ועד כמה אתה מסיר מעצמך אחריות? כיצד ניתן לדעת זאת? ישנן דרכים שונות לבחון זאת, ואחת מהן נוגעת לתגובתך כאשר אתה שומע על אדם שעבר חוויה קשה - אונס, גניבה, רמאות, שוד או כל פגיעה אחרת. איך אתה מגיב כשהוא מספר לך את סיפורו?
האם אתה מזדהה עם הקורבן או מחפש את האמת?
כאשר מישהו מספר שנגרם לו עוול - שהונו אותו, אנסו אותו, רימו אותו, שדדו אותו - מהי התגובה הראשונית שעולה בך? האם אתה מזדהה מיד עם הכאב שלו, רואה אותו כקורבן מוחלט, או שאתה בוחן את הדברים באופן ביקורתי ושואל האם ואיפה הוא עצמו היה אחראי למה שקרה?
ככל שאתה יותר מזדהה עם הקורבן, כך אתה מסיר אחריות
אם ברפלקס שלך, באופן אוטומטי וללא בדיקה, אתה מקבל את סיפורו של האדם כעובדה מוגמרת ורואה בו קורבן חסר שליטה לחלוטין, זו אינדיקציה לכך שגם אתה נוטה להסיר מעצמך אחריות. כלומר, אם אתה נוטה לראות אנשים כמסכנים שאין להם שליטה על גורלם, כנראה שאתה גם רואה את עצמך באותו אופן.
ההבדל בין מה שאתה מרגיש לבין איך שאתה מגיב
יש כאן שתי שאלות נפרדות:
כאשר אדם אומר לך שאנסו אותו, האם אתה ישר מניח שהוא הקורבן או שאתה שואל שאלות כמו: "האם הוא מספר את האמת? האם ייתכן שהוא משקר? האם ייתכן שהסיפור הפוך לגמרי? אולי הוא בעצמו ביצע פשע והוא פשוט מאשים אחרים?"
מטפלים שמזדהים עם המטופל יותר מדי הם מטפלים גרועים
אם תלך לטיפול ותספר למטפל שהחיים שלך קשים, שהבן או בת הזוג שלך גרועים, שהעבודה שלך נוראית ושכל העולם נגדך - ככל שהמטפל יזדהה איתך מהר יותר ויגיד "אתה מסכן, החיים שלך קשים" - כך הוא מטפל גרוע יותר. מטפל טוב לא מזדהה אוטומטית אלא שואל: "האם אתה חלק מהבעיה? מה האחריות שלך במצב הזה?" אם המטפל שלך לא שואל זאת, הוא לא מחפש את האמת.
הסכנה שבהזדהות אוטומטית עם הקורבן
אם מישהו אומר לך שהוא פגע באנשים, האם תגובתך הראשונית היא אמפתיה? כנראה שלא. אבל אם הוא אומר שפגעו בו, האם אתה מיד מזדהה איתו? אם כן, זו נורת אזהרה. ייתכן שהוא כלל לא קורבן אלא תוקף שמציג את עצמו כך. למשל, מחבלי חמאס נוהגים להציג עצמם כקורבנות ולבכות על עוולות שנעשו להם, אך לעיתים מדובר בתעמולה שקרית.
האם אתה שואל "איך אני אשם"?
לקיחת אחריות פירושה לבדוק תמיד היכן אתה עצמך אשם. רבי נחמן אמר: "פסול לך - הפסולת תהיה שלך", כלומר, כל פעם שאתה רואה משהו שלילי במישהו אחר, חפש כיצד אתה עצמך אשם בכך. מה שזה לא יהיה - אתה נושא באחריות כלשהי.
איך להתקדם בחיים? תמיד לחפש את אחריותך האישית
אם אתה רוצה לצמוח ולהשתפר, הכלל הוא פשוט: לא משנה מה קרה - תמיד חפש את אחריותך במצב. תמיד תשאל "איך אני שותף לפשע?" יש בכך רבדים עמוקים, אך העניין הבסיסי הוא זה: כל פעם שאתה שומע סיפור, אם אתה ישר מזדהה עם הקורבן, סימן שגם אתה מסיר אחריות מחייך.
בדוק איך אתה מגיב לסיפורים של אחרים
כאשר מישהו אומר לך שפגעו בו, האם אתה מגיב אחרת מאשר כאשר מישהו אומר שהוא עצמו פגע באנשים? אם כן, זה סימן שעליך לבדוק את עצמך. האם ייתכן שהוא לא באמת קורבן? האם הוא מספר רק חצי מהסיפור? כמו מחבלי חמאס שטוענים שעברו עוול אבל למעשה מסתירים את חלקם במעשים.
לסיכום: האחריות תמיד אצלך
ככל שאתה נוטה יותר להזדהות עם קורבנות מבלי לבדוק את האמת, כך אתה מסיר אחריות מחייך. אם אתה באמת רוצה לקחת אחריות ולצמוח, בכל מצב שאל את עצמך: "איך אני אשם?", "מה האחריות שלי?", "האם אני רואה את כל התמונה?". כך תוכל להיות בשליטה אמיתית על חייך.
השאלה המרכזית היא: עד כמה אתה לוקח אחריות על חייך, ועד כמה אתה מסיר מעצמך אחריות? כיצד ניתן לדעת זאת? ישנן דרכים שונות לבחון זאת, ואחת מהן נוגעת לתגובתך כאשר אתה שומע על אדם שעבר חוויה קשה - אונס, גניבה, רמאות, שוד או כל פגיעה אחרת. איך אתה מגיב כשהוא מספר לך את סיפורו?
האם אתה מזדהה עם הקורבן או מחפש את האמת?
כאשר מישהו מספר שנגרם לו עוול - שהונו אותו, אנסו אותו, רימו אותו, שדדו אותו - מהי התגובה הראשונית שעולה בך? האם אתה מזדהה מיד עם הכאב שלו, רואה אותו כקורבן מוחלט, או שאתה בוחן את הדברים באופן ביקורתי ושואל האם ואיפה הוא עצמו היה אחראי למה שקרה?
ככל שאתה יותר מזדהה עם הקורבן, כך אתה מסיר אחריות
אם ברפלקס שלך, באופן אוטומטי וללא בדיקה, אתה מקבל את סיפורו של האדם כעובדה מוגמרת ורואה בו קורבן חסר שליטה לחלוטין, זו אינדיקציה לכך שגם אתה נוטה להסיר מעצמך אחריות. כלומר, אם אתה נוטה לראות אנשים כמסכנים שאין להם שליטה על גורלם, כנראה שאתה גם רואה את עצמך באותו אופן.
ההבדל בין מה שאתה מרגיש לבין איך שאתה מגיב
יש כאן שתי שאלות נפרדות:
- איך להגיב למישהו שטוען שנעשה לו עוול? ייתכן שנכון יהיה לתמוך בו רגשית.
- מהי התחושה הראשונית שעולה בתוכך? האם אתה מיד מזדהה איתו, או שאתה בוחן את המציאות ובודק עד כמה הוא היה אחראי למצבו?
כאשר אדם אומר לך שאנסו אותו, האם אתה ישר מניח שהוא הקורבן או שאתה שואל שאלות כמו: "האם הוא מספר את האמת? האם ייתכן שהוא משקר? האם ייתכן שהסיפור הפוך לגמרי? אולי הוא בעצמו ביצע פשע והוא פשוט מאשים אחרים?"
מטפלים שמזדהים עם המטופל יותר מדי הם מטפלים גרועים
אם תלך לטיפול ותספר למטפל שהחיים שלך קשים, שהבן או בת הזוג שלך גרועים, שהעבודה שלך נוראית ושכל העולם נגדך - ככל שהמטפל יזדהה איתך מהר יותר ויגיד "אתה מסכן, החיים שלך קשים" - כך הוא מטפל גרוע יותר. מטפל טוב לא מזדהה אוטומטית אלא שואל: "האם אתה חלק מהבעיה? מה האחריות שלך במצב הזה?" אם המטפל שלך לא שואל זאת, הוא לא מחפש את האמת.
הסכנה שבהזדהות אוטומטית עם הקורבן
אם מישהו אומר לך שהוא פגע באנשים, האם תגובתך הראשונית היא אמפתיה? כנראה שלא. אבל אם הוא אומר שפגעו בו, האם אתה מיד מזדהה איתו? אם כן, זו נורת אזהרה. ייתכן שהוא כלל לא קורבן אלא תוקף שמציג את עצמו כך. למשל, מחבלי חמאס נוהגים להציג עצמם כקורבנות ולבכות על עוולות שנעשו להם, אך לעיתים מדובר בתעמולה שקרית.
האם אתה שואל "איך אני אשם"?
לקיחת אחריות פירושה לבדוק תמיד היכן אתה עצמך אשם. רבי נחמן אמר: "פסול לך - הפסולת תהיה שלך", כלומר, כל פעם שאתה רואה משהו שלילי במישהו אחר, חפש כיצד אתה עצמך אשם בכך. מה שזה לא יהיה - אתה נושא באחריות כלשהי.
איך להתקדם בחיים? תמיד לחפש את אחריותך האישית
אם אתה רוצה לצמוח ולהשתפר, הכלל הוא פשוט: לא משנה מה קרה - תמיד חפש את אחריותך במצב. תמיד תשאל "איך אני שותף לפשע?" יש בכך רבדים עמוקים, אך העניין הבסיסי הוא זה: כל פעם שאתה שומע סיפור, אם אתה ישר מזדהה עם הקורבן, סימן שגם אתה מסיר אחריות מחייך.
בדוק איך אתה מגיב לסיפורים של אחרים
כאשר מישהו אומר לך שפגעו בו, האם אתה מגיב אחרת מאשר כאשר מישהו אומר שהוא עצמו פגע באנשים? אם כן, זה סימן שעליך לבדוק את עצמך. האם ייתכן שהוא לא באמת קורבן? האם הוא מספר רק חצי מהסיפור? כמו מחבלי חמאס שטוענים שעברו עוול אבל למעשה מסתירים את חלקם במעשים.
לסיכום: האחריות תמיד אצלך
ככל שאתה נוטה יותר להזדהות עם קורבנות מבלי לבדוק את האמת, כך אתה מסיר אחריות מחייך. אם אתה באמת רוצה לקחת אחריות ולצמוח, בכל מצב שאל את עצמך: "איך אני אשם?", "מה האחריות שלי?", "האם אני רואה את כל התמונה?". כך תוכל להיות בשליטה אמיתית על חייך.
- לקיחת אחריות
- דמות הקורבן
- אמפתיה בטיפול
- האמת מול קורבנות מדומים
050-3331-331