מדוע משפחות הכבאים דורשות להכיר ביקיריהן כחללים?

בהרצאה של אליעד כהן עולה לדיון סוגיה הקשורה לטרגדיה של הכבאים שנספו באסון הכרמל. המדינה החליטה שלא להכיר בכבאים אלה כחללים באופן רשמי, ומשפחותיהם נאבקות שיכירו בהם כגיבורים שנפלו. הסיבה שהמשפחות מתעקשות על ההכרה הזו, לטענתו של אליעד, קשורה לצורך להעניק משמעות למוות של יקיריהן. המשמעות הזו יכולה להתבטא בצורות שונות, למשל בכך שהמשפחה תקבל פיצוי או תזכה להכרה ציבורית מיוחדת. אלא שלדעתו, אנשים מתים כל הזמן, והמאבק על ההכרה הזו אינו בהכרח מעניק משמעות אמיתית למוות. במקום זאת, זה עלול להיות ניסיון נואש להשיג משמעות מלאכותית.

מה הבעיה עם אסטרטגיית ההכרה בכוח?

אליעד כהן מסביר שהאסטרטגיה של משפחות הכבאים - לאיים להשבית את שירותי הכבאות אם לא יכירו ביקיריהם כחללים - היא בעייתית. לדבריו, זוהי אסטרטגיה אלימה. הוא מסביר שאסטרטגיה זו דומה לתופעה פסיכולוגית נפוצה: אובססיה. אדם אובססיבי אומר לעצמו שאם לא ישיג משהו ספציפי שהוא רוצה, הוא יוותר על הכל. למשל, אדם עלול להגיד לעצמו שאם לא ישיג מטרה מסוימת הוא יפסיק לאכול או לא ישן. באופן דומה, המשפחות מאיימות "לדפוק" את כל המערכת, כלומר, להשבית את שירותי הכבאות, אם המדינה לא תענה לדרישותיהן.

הבעיה כאן, על פי אליעד, היא כפולה. ראשית, פתרון כזה הוא אלים ופוגע גם בצד השני, שהוא הציבור כולו, שעלול להיפגע מהשבתה של שירותים חיוניים. שנית, וזה אולי החשוב יותר, האדם שמשתמש בשיטה כזו למעשה פוגע בעצמו. אליעד מסביר שאדם המשתמש בטקטיקה של "לדפוק את כולם" עד שיקבל מה שהוא רוצה, למעשה פוגע גם בעצמו, כיוון שבסופו של דבר הוא חלק מהמערכת הזו.

איך אסטרטגיית ההכרה העצמית פוגעת בך?

אליעד כהן ממשיך להסביר את הנקודה באמצעות דוגמא נוספת: אם אדם אומר לעצמו "עד שלא אבין למה אני חי, אני לא אוכל או לא אשתה", הוא פוגע בעצמו בצורה ישירה. הניסיון הזה להשיג מטרה באמצעות יצירת לחץ על עצמך הוא למעשה פגיעה עצמית. הוא מדגיש את הפרדוקס שבגישה הזאת - מצד אחד האדם מבקש להשיג משהו בעל ערך, אך מצד שני הוא עושה זאת תוך גרימת נזק לעצמו. במילים אחרות, כשהאדם "דופק" את המערכת, הוא למעשה פוגע בעצמו, כי הוא חלק בלתי נפרד ממנה.

האם יש משהו חיובי בגישת ה"עד הסוף"?

יחד עם זאת, אליעד כהן מציין שיש גם היבט חיובי באסטרטגיה הזו. הוא מצביע על שכל מעניין: לפעמים יש מצבים שבהם האדם רוצה להדגיש נקודה חשובה כל כך, עד שהוא בוחר לשבות או לעצור הכל עד שיקבל מענה ברור או פתרון אמיתי לבעיה. כדוגמה לכך הוא מביא את הטייסים, שמחליטים להשבית את הטיסות אם לא יקבלו תשובה ברורה על בעיה בטיחותית. לדבריו, אסטרטגיה זו, כשהיא נעשית בצורה נכונה ומתונה, יכולה להדגיש חשיבות של בעיות מהותיות ולא לתת להן להידחק לשוליים.

הוא מציע גישה מתונה יותר: במקום להרעיב את עצמך או לגרום נזק, אפשר לא להניח לדברים לעבור "לסדר היום". המשמעות היא לתת משקל לדברים החשובים, לא להתעלם מהם, אבל גם לא לנקוט בגישה קיצונית שפוגעת בך או בסביבתך.

איך להתמודד נכון עם אובססיה או צורך משמעותי?

בסופו של דבר, אליעד כהן מציע איזון. הוא טוען שכאשר אדם מזהה בתוכו אובססיה כלפי מטרה מסוימת, עליו לבדוק היטב מדוע הוא אוחז בה בעקשנות כזו. עליו לשקול מה יקרה אם לא ישיג אותה, להבין את המחיר שהוא משלם על המאבק האובססיבי הזה, ולבחון דרכים אלטרנטיביות להשגת אותה המטרה בלי לגרום נזק עצמי או סביבתי.

הוא קורא להתבונן בדברים בצורה עמוקה, להבין את הדינמיקה הפנימית של האובססיה ולנסות למצוא את הפתרון שימנע את המלחמה הפנימית המיותרת. מצד אחד, להכיר בחשיבות של הדברים ולהתעקש עליהם, ומצד שני לעשות זאת בצורה שלא גורמת לפגיעה עצמית או לסביבה.