ובו יתבאר העניין של האדם, שמזדהה עם הרצונות של עצמו. ומי שיתבונן יראה, כי לא ממש ברור, כיצד יכול האדם, לא להזדהות עם הרצונות של עצמו? וברור שהאדם מזדהה עם הרצון של עצמו. וכל מהותו של הרצון העצמי, היא שהאדם מזדהה עם הרצון ומרגיש שהרצון הזה שייך לו. אז מהו העניין, של ההזדהות עם הרצון?
והעניין הוא, כי האדם סובל, רק בגלל הרצון העצמי שלו עצמו. כי האדם, לא סובל מכך שרצונו של אדם אחר לא מתמלא. וגם כאשר האדם סובל, מכך שרצונו של האדם האחר לא מתמלא, הרי שזה רק משום, שרצונו העצמי של האדם לא מתמלא. כי האדם רוצה שרצונו של האחר יתמלא. וכאשר רצונו של האדם האחר לא מתמלא, אז האדם מרגיש, שרצונו העצמי לא מתמלא, ואז האדם סובל.
אבל בכל מקרה, הסבל של האדם, תלוי אך ורק ברצון העצמי שלו. והאדם לא מפחד ולא חושש, מכך שהרצון של אדם אחר לא יתמלא. משום, שהרצון של האדם האחר, הוא לא הרצון העצמי של האדם עצמו.
ומי שיתבונן יראה, כי גם לגבי הרצונות שהאדם חווה אותם, גם כאן יש שני מצבים שונים. כי יש מצב שבו האדם כן מזדהה עם הרצון העצמי שלו, ומשייך אותו לעצמו. שזה נקרא "אני רוצה". שאז כמובן האדם סובל, אם רצונו לא מתמלא.
אבל קיימות גם נקודות מבט נוספות, שבהן האדם לא מזדהה עם הרצון שלו. כגון לדוגמה, שהאדם חווה, שישות אחרת רוצה את הרצון העצמי שלו, דרך התודעה העצמית שלו. כי קיימת נקודת מבט, שממנה תפישת המציאות היא, שיש ישות שמחייה את התודעה העצמית של האדם. והישות הזאת, מחייה גם את הרצון העצמי של האדם. והיא זו שמחברת בין הרצון של האדם, לבין התודעה העצמית שלו, והיא זו שגורמת לאדם, לחוות שהרצון הוא שלו.
אבל מי שיודע את האמת, הוא יודע שהרצון, הוא לא באמת שייך לו. כי מנקודת המבט של האחדות, הכל אחד ממש, ולא שייך שום רצון כלל. ומנקודת המבט שבה האדם הוא אלוהים, שמצמצם את עצמו לתודעה + גוף גשמי ולרצון מוגדר ומוגבל, הרי שכל הרצונות שבעולם, הם הרצון העצמי של האדם. וממילא לא שייך להזדהות יותר, דווקא עם רצון כזה או רצון אחר. ומנקודת המבט, שבה אלוהים מחייה את האדם ואת הרצון העצמי שלו, גם מנקודת המבט הזו, הרצון הוא לא באמת של האדם.
כי כאשר הכל אחד, לא שייך שום רצון כלל. וכיוצא בזה, כאשר אלוהים מסתכל על העולם, גם הוא לא משייך לעצמו את יצירת העולם. כי מנקודת המבט של אלוהים, הכל אחד ואין שום זמן ושום מקום כלל. ואין שום עשייה, כי אין שום שינוי כלל. ולא שייך שאלוהים ישייך לעצמו, אפילו לא את רצונו העצמי...
והעניין הוא, כי האדם סובל, רק בגלל הרצון העצמי שלו עצמו. כי האדם, לא סובל מכך שרצונו של אדם אחר לא מתמלא. וגם כאשר האדם סובל, מכך שרצונו של האדם האחר לא מתמלא, הרי שזה רק משום, שרצונו העצמי של האדם לא מתמלא. כי האדם רוצה שרצונו של האחר יתמלא. וכאשר רצונו של האדם האחר לא מתמלא, אז האדם מרגיש, שרצונו העצמי לא מתמלא, ואז האדם סובל.
אבל בכל מקרה, הסבל של האדם, תלוי אך ורק ברצון העצמי שלו. והאדם לא מפחד ולא חושש, מכך שהרצון של אדם אחר לא יתמלא. משום, שהרצון של האדם האחר, הוא לא הרצון העצמי של האדם עצמו.
ומי שיתבונן יראה, כי גם לגבי הרצונות שהאדם חווה אותם, גם כאן יש שני מצבים שונים. כי יש מצב שבו האדם כן מזדהה עם הרצון העצמי שלו, ומשייך אותו לעצמו. שזה נקרא "אני רוצה". שאז כמובן האדם סובל, אם רצונו לא מתמלא.
אבל קיימות גם נקודות מבט נוספות, שבהן האדם לא מזדהה עם הרצון שלו. כגון לדוגמה, שהאדם חווה, שישות אחרת רוצה את הרצון העצמי שלו, דרך התודעה העצמית שלו. כי קיימת נקודת מבט, שממנה תפישת המציאות היא, שיש ישות שמחייה את התודעה העצמית של האדם. והישות הזאת, מחייה גם את הרצון העצמי של האדם. והיא זו שמחברת בין הרצון של האדם, לבין התודעה העצמית שלו, והיא זו שגורמת לאדם, לחוות שהרצון הוא שלו.
אבל מי שיודע את האמת, הוא יודע שהרצון, הוא לא באמת שייך לו. כי מנקודת המבט של האחדות, הכל אחד ממש, ולא שייך שום רצון כלל. ומנקודת המבט שבה האדם הוא אלוהים, שמצמצם את עצמו לתודעה + גוף גשמי ולרצון מוגדר ומוגבל, הרי שכל הרצונות שבעולם, הם הרצון העצמי של האדם. וממילא לא שייך להזדהות יותר, דווקא עם רצון כזה או רצון אחר. ומנקודת המבט, שבה אלוהים מחייה את האדם ואת הרצון העצמי שלו, גם מנקודת המבט הזו, הרצון הוא לא באמת של האדם.
כי כאשר הכל אחד, לא שייך שום רצון כלל. וכיוצא בזה, כאשר אלוהים מסתכל על העולם, גם הוא לא משייך לעצמו את יצירת העולם. כי מנקודת המבט של אלוהים, הכל אחד ואין שום זמן ושום מקום כלל. ואין שום עשייה, כי אין שום שינוי כלל. ולא שייך שאלוהים ישייך לעצמו, אפילו לא את רצונו העצמי...