הספר להיות אלוהים - רצון עצמי - הזדהות רצונית - הזדהות, עם הרצון העצמי של אלוהים, יצירת הרצון הראשון של אלוהים
מהו רצון עצמי, והאם אפשר לא להזדהות איתו?
הרצון העצמי הוא מושג מרכזי בספר "להיות אלוהים", והבנתו קשורה באופן ישיר לנושא ההזדהות עם הרצונות. לכאורה ברור שהאדם תמיד מזדהה עם הרצונות שלו, שהרי עצם הגדרתו של הרצון העצמי היא בכך שהאדם מרגיש שהרצון הזה שייך לו. עם זאת, קיימות פרספקטיבות שונות ועמוקות המציעות אפשרויות אחרות.
האדם סובל רק מהרצונות של עצמו, ולא מהרצונות של אחרים. אם אדם אומר "רע לי כי לאחרים רע, " בפועל הוא סובל כי הוא עצמו רוצה שלאותם אנשים יהיה טוב. כלומר, גם סבל שאדם חווה לכאורה עבור אחרים הוא למעשה ביטוי לרצונו העצמי. מכאן שכל סבל או אי - נחת שהאדם חווה תלוי רק בהזדהותו עם הרצון שלו עצמו.
האם אפשר לא להזדהות עם הרצון?
אליעד מסביר שאמנם קיימת הזדהות טבעית של האדם עם הרצון העצמי, אך אפשר להגיע למצב שבו האדם אינו מזדהה איתו. הוא מדגים זאת באמצעות שאלות והתבוננות: אם אדם יחקור לעומק את השאלה "למה אני רוצה את מה שאני רוצה?", הוא יגיע להבנה שיש ישות או כוח חיצוני כביכול, שקובע שיהיה לו רצון, וגם קובע שהאדם ירגיש שהרצון הזה שייך לו. לפי ההסבר, האדם בעצם חווה רצונות ותחושות של שייכות רק מפני שכוח מסוים מחבר בין התודעה לבין הרצונות הללו. האדם איננו היוצר של הרצון, אלא חווה אותו כמשהו המופיע בתוכו.
לדוגמה, האדם חושב "אני רוצה להיות מאושר, " אך אליעד מצביע על כך שהרצון עצמו הופיע באדם באופן לא מודע. האדם לא באמת החליט או בחר בכך שיהיה לו רצון להיות מאושר. יש כאן ישות או מנגנון סמוי, היוצר את הרצונות ומחבר אותם לתודעה האישית של האדם, ולכן ההזדהות עם הרצון יכולה להתבטל כאשר האדם מכיר בכך שרצונותיו אינם באמת שלו.
מה הקשר בין אחדות לבין ביטול ההזדהות עם הרצון?
אליעד מרחיב שיש כמה נקודות מבט שיכולות לשחרר את האדם מההזדהות עם הרצונות. הראשונה היא נקודת המבט של האחדות: כאשר האדם חווה את המציאות כאחדות מוחלטת, אין משמעות בכלל למושג "רצון". אם הכל אחד ואין שום דבר חיצוני או פנימי, אז הרצון, שהוא מושג של נפרדות, מתבטל לחלוטין. במצב זה האדם אפילו אינו מבין מה זה "אני", וממילא אינו מבין מה זה רצון. לכן בנקודת מבט זו לא יכולה להיות הזדהות עם רצון כלשהו, כי רצון לא יכול להתקיים במקום שאין בו נפרדות.
מה המשמעות של הזדהות עם הרצון מנקודת המבט של האדם כאלוהים?
נקודת מבט נוספת, עמוקה יותר, אומרת שהאדם עצמו הוא אלוהים המצמצם את עצמו לתודעה פרטית ומוגבלת, וכך יוצר לעצמו "אני", גוף גשמי ורצונות מוגדרים ומוגבלים. מנקודת מבט זו, האדם חווה את עצמו כאלוהים שמחליט בכוונה להפוך עצמו לישות פרטית עם רצונות ספציפיים. במצב זה האדם יכול להכיר בכך שכל הרצונות הם רצונותיו שלו כאלוהים, ושהוא אחראי ליצירתם באופן מודע. אך אליעד מציין שלמרות שהאדם כאלוהים בוחר את הרצונות, באופן פרדוקסלי, הרצון הראשון של אלוהים נוצר ללא רצונו, מכיוון שלפני הרצון הראשון לא היה לאלוהים שום רצון.
לכן, אליעד מצביע על סתירה פנימית עמוקה: מצד אחד, האדם כאלוהים יוצר את רצונו בכוונה ובמודע, אך מצד שני, הרצון הראשון עצמו נוצר באופן ספונטני, ללא רצון או כוונה מוקדמת. למעשה, אפילו אלוהים חווה את הרצון העצמי שלו בשני אופנים מנוגדים בו - זמנית: כמשהו שהוא יוצר במודע, וכמשהו שנוצר מעצמו.
איך התובנה הזו משפיעה על ההזדהות עם הרצון?
כאשר האדם מבין לעומק את הסתירה הזו, הוא יכול לחוות את הרצונות שלו בצורה שונה לחלוטין. הוא יכול להגיע למצב שבו הוא מרגיש שאין שום רצון כלל (כמו באחדות), או...
הרצון העצמי הוא מושג מרכזי בספר "להיות אלוהים", והבנתו קשורה באופן ישיר לנושא ההזדהות עם הרצונות. לכאורה ברור שהאדם תמיד מזדהה עם הרצונות שלו, שהרי עצם הגדרתו של הרצון העצמי היא בכך שהאדם מרגיש שהרצון הזה שייך לו. עם זאת, קיימות פרספקטיבות שונות ועמוקות המציעות אפשרויות אחרות.
האדם סובל רק מהרצונות של עצמו, ולא מהרצונות של אחרים. אם אדם אומר "רע לי כי לאחרים רע, " בפועל הוא סובל כי הוא עצמו רוצה שלאותם אנשים יהיה טוב. כלומר, גם סבל שאדם חווה לכאורה עבור אחרים הוא למעשה ביטוי לרצונו העצמי. מכאן שכל סבל או אי - נחת שהאדם חווה תלוי רק בהזדהותו עם הרצון שלו עצמו.
האם אפשר לא להזדהות עם הרצון?
אליעד מסביר שאמנם קיימת הזדהות טבעית של האדם עם הרצון העצמי, אך אפשר להגיע למצב שבו האדם אינו מזדהה איתו. הוא מדגים זאת באמצעות שאלות והתבוננות: אם אדם יחקור לעומק את השאלה "למה אני רוצה את מה שאני רוצה?", הוא יגיע להבנה שיש ישות או כוח חיצוני כביכול, שקובע שיהיה לו רצון, וגם קובע שהאדם ירגיש שהרצון הזה שייך לו. לפי ההסבר, האדם בעצם חווה רצונות ותחושות של שייכות רק מפני שכוח מסוים מחבר בין התודעה לבין הרצונות הללו. האדם איננו היוצר של הרצון, אלא חווה אותו כמשהו המופיע בתוכו.
לדוגמה, האדם חושב "אני רוצה להיות מאושר, " אך אליעד מצביע על כך שהרצון עצמו הופיע באדם באופן לא מודע. האדם לא באמת החליט או בחר בכך שיהיה לו רצון להיות מאושר. יש כאן ישות או מנגנון סמוי, היוצר את הרצונות ומחבר אותם לתודעה האישית של האדם, ולכן ההזדהות עם הרצון יכולה להתבטל כאשר האדם מכיר בכך שרצונותיו אינם באמת שלו.
מה הקשר בין אחדות לבין ביטול ההזדהות עם הרצון?
אליעד מרחיב שיש כמה נקודות מבט שיכולות לשחרר את האדם מההזדהות עם הרצונות. הראשונה היא נקודת המבט של האחדות: כאשר האדם חווה את המציאות כאחדות מוחלטת, אין משמעות בכלל למושג "רצון". אם הכל אחד ואין שום דבר חיצוני או פנימי, אז הרצון, שהוא מושג של נפרדות, מתבטל לחלוטין. במצב זה האדם אפילו אינו מבין מה זה "אני", וממילא אינו מבין מה זה רצון. לכן בנקודת מבט זו לא יכולה להיות הזדהות עם רצון כלשהו, כי רצון לא יכול להתקיים במקום שאין בו נפרדות.
מה המשמעות של הזדהות עם הרצון מנקודת המבט של האדם כאלוהים?
נקודת מבט נוספת, עמוקה יותר, אומרת שהאדם עצמו הוא אלוהים המצמצם את עצמו לתודעה פרטית ומוגבלת, וכך יוצר לעצמו "אני", גוף גשמי ורצונות מוגדרים ומוגבלים. מנקודת מבט זו, האדם חווה את עצמו כאלוהים שמחליט בכוונה להפוך עצמו לישות פרטית עם רצונות ספציפיים. במצב זה האדם יכול להכיר בכך שכל הרצונות הם רצונותיו שלו כאלוהים, ושהוא אחראי ליצירתם באופן מודע. אך אליעד מציין שלמרות שהאדם כאלוהים בוחר את הרצונות, באופן פרדוקסלי, הרצון הראשון של אלוהים נוצר ללא רצונו, מכיוון שלפני הרצון הראשון לא היה לאלוהים שום רצון.
לכן, אליעד מצביע על סתירה פנימית עמוקה: מצד אחד, האדם כאלוהים יוצר את רצונו בכוונה ובמודע, אך מצד שני, הרצון הראשון עצמו נוצר באופן ספונטני, ללא רצון או כוונה מוקדמת. למעשה, אפילו אלוהים חווה את הרצון העצמי שלו בשני אופנים מנוגדים בו - זמנית: כמשהו שהוא יוצר במודע, וכמשהו שנוצר מעצמו.
איך התובנה הזו משפיעה על ההזדהות עם הרצון?
כאשר האדם מבין לעומק את הסתירה הזו, הוא יכול לחוות את הרצונות שלו בצורה שונה לחלוטין. הוא יכול להגיע למצב שבו הוא מרגיש שאין שום רצון כלל (כמו באחדות), או...
- איך להשתחרר מהרצון?
- האם הרצון הוא שלי?
- הזדהות עם הרצון העצמי
- מהי אחדות אמיתית?
- איך להפסיק לסבול מהרצון?
- האם האדם הוא אלוהים?
- מי יוצר את הרצונות שלי?
שאלה: איך אפשר להיעלם?
אליעד: כאשר תשתמש בשכל עד הסוף. בגלל שלא השתמשת הרבה זמן בשכל עד סופו, למעשה השתמשת בו ברמות נמוכות, ולכן זה קשה. זה כמו מתג שלא השתמשו בו, אבל ברגע שהמתג יהיה משומן, אתה תוכל לשלוט בו.
ככול שאתה משתמש בשכל יותר, כך אתה נעלם.
בספר - חלק שני עמוד 268.
אם האדם יצליח להגיד - זה רצון וזה לא שלי, אבל איך האדם יכול להגיד זאת? הרי כל המהות של הרצון, זאת ההזדהות של האדם עם הרצון, אז איך אפשר להגיד לי שאני לא אזדהה עם הרצון שלי? והאם אפשר לא להזדהות עם הרצון?
האדם סובל רק בגלל הרצון העצמי שלו, אתה לא סובל מכך שהרצון של השכן שלך לא מתמלא, אתה סובל רק בגלל שהרצון שלך לא מתמלא. ואם אדם אומר, מאוד רע לי בגלל מישהו אחר, בעצם רע לי, בגלל שאני לא רוצה שיהיה למישהו האחר רע, ולכן אני סובל. לאדם תמיד אכפת ממנו ולא ממישהו אחר.
אם למשל האדם מזדהה עם הרצון העצמי שלו, ומשייך אותו לעצמו, אז האדם סובל כאשר הרצון לא מתמלא. אבל קיימת נקודת מבט נוספת, שבה האדם לא מזדהה עם הרצון שלו.
כשאני אומר לכך לשאול את עצמך, למה אני רוצה, את מה שאני רוצה? זה כדי שתבין שיש משהו שעושה שתהיה קיים, ומחליט שאתה שקיים, גם תרצה. תבינו את זה, זה כמו שמישהו אחר מחליט שתהיה קיים, והוא מחליט שיהיה רצון, והוא החליט לשדך ביניכם והחליט לעשות בלגן. אבל זה לא אתה, זה משהו שרוצה דרכך.
אבל האדם לא מוכן לקבל את זה, הוא חושב שהוא עושה, והוא מחליט. ולכן הוא סובל. אמנם יש בזה מן האמת, כי בסוף אתה יודע שאתה אלוהים ואתה הוא זה שעושה הכל.
אבל קודם כל תכיר בזה, שמשהו עושה דרכך. אם תבין שזה לא הרצון שלך, אז לא תגיד שזה הרצון שלך. מה שאני מתכוון שאם אתה מבין את זה, אתה חווה את זה. האדם צריך לבחור משהו וללכת איתו עד הסוף.
האדם צריך להבין, שיש ישות שמחייה את התודעה, ויש ישות שמחייה את הרצון, ואותה ישות החליטה לגרום לך שתחשוב שהרצון זה שלך. אם אתה מבין את זה, אתה לא כל כך בטוח שזה הרצון שלך. אפילו ה"אני" לא שלי. אפילו "אני" לא אני. כי "אני" זה מישהו אחר בצורת אני. יש משהו בצורת "אני" שגם עושה משהו בצורה רצון, ומחבר ביניהם. ואתה בכלל לא שייך לסיפור הזה.
גם זה שאתה חושב שהרצון הוא שלך, גם את זה מישהו החליט לך.
אם היית יודע את האמת, אז היית יודע שהרצון הוא בכלל לא שלך, למה? כי אם אתה מבין את החוויה של האחד, ומחובר לחוויה של האחד, אז אתה לא יכול להכיל את המושג רצון, ולכן אתה לא תזדהה עם הרצון, כי באחדות אין רצון. מנקודת מבט ראשונה, הכל אחד, ולכן אין דבר כזה רצון, אין אני, אין לא אני, אני לא יודע שום דבר, כלום לא קשור אלי.
ומנקודת המבט שהאדם הוא אלוהים, והוא מצמצם את עצמו לתודעה, האדם יוצר את חוויית האני שלו + את הגוף הגשמי שלו, ומחבר ביניהם + את הרצון המוגבל והמוגדר, ואם אתה מבין זאת, הרי שכול הרצונות שבעולם, הם הרצון העצמי של האדם.
השאלה היא, איך אני לא אזדהה עם הרצון שלי? אז יש כמה פרספקטיבות, פרספקטיבה ראשונה, אם אתה זוכר שהכל אחד, אז איך אתה בכלל יכול להזדהות עם הרצון? אתה אפילו לא מבין מה הוא רצון, אתה אפילו לא מבין מה זה אני, אז איך תבין מה הוא רצון?
וגם מההבנה שאתה אלוהים, גם לא שייך להגיד, זה רצון שלי כנפרד, זה הרצון של אלוהים. אם אני אלוהים, אז זה הרצון שלי על הכל. אלו עוד תובנות שעוזרות לך להשתחרר מזה שאתה רוצה שיהיה ככה.
ויש עוד פרספקטיבה שאומרת, שאתה יכול להגיד שאני אלוהים, ואני לא בראתי את העולם. אלוהים מתכחש לכך שהוא ברא את העולם, כי הרי לאלוהים אין שינוי בין לפני ואחרי, הרי אין שום מקום ואין שום זמן, ואין עוד מלבדי, אז אין שום...
אליעד: כאשר תשתמש בשכל עד הסוף. בגלל שלא השתמשת הרבה זמן בשכל עד סופו, למעשה השתמשת בו ברמות נמוכות, ולכן זה קשה. זה כמו מתג שלא השתמשו בו, אבל ברגע שהמתג יהיה משומן, אתה תוכל לשלוט בו.
ככול שאתה משתמש בשכל יותר, כך אתה נעלם.
בספר - חלק שני עמוד 268.
אם האדם יצליח להגיד - זה רצון וזה לא שלי, אבל איך האדם יכול להגיד זאת? הרי כל המהות של הרצון, זאת ההזדהות של האדם עם הרצון, אז איך אפשר להגיד לי שאני לא אזדהה עם הרצון שלי? והאם אפשר לא להזדהות עם הרצון?
האדם סובל רק בגלל הרצון העצמי שלו, אתה לא סובל מכך שהרצון של השכן שלך לא מתמלא, אתה סובל רק בגלל שהרצון שלך לא מתמלא. ואם אדם אומר, מאוד רע לי בגלל מישהו אחר, בעצם רע לי, בגלל שאני לא רוצה שיהיה למישהו האחר רע, ולכן אני סובל. לאדם תמיד אכפת ממנו ולא ממישהו אחר.
אם למשל האדם מזדהה עם הרצון העצמי שלו, ומשייך אותו לעצמו, אז האדם סובל כאשר הרצון לא מתמלא. אבל קיימת נקודת מבט נוספת, שבה האדם לא מזדהה עם הרצון שלו.
כשאני אומר לכך לשאול את עצמך, למה אני רוצה, את מה שאני רוצה? זה כדי שתבין שיש משהו שעושה שתהיה קיים, ומחליט שאתה שקיים, גם תרצה. תבינו את זה, זה כמו שמישהו אחר מחליט שתהיה קיים, והוא מחליט שיהיה רצון, והוא החליט לשדך ביניכם והחליט לעשות בלגן. אבל זה לא אתה, זה משהו שרוצה דרכך.
אבל האדם לא מוכן לקבל את זה, הוא חושב שהוא עושה, והוא מחליט. ולכן הוא סובל. אמנם יש בזה מן האמת, כי בסוף אתה יודע שאתה אלוהים ואתה הוא זה שעושה הכל.
אבל קודם כל תכיר בזה, שמשהו עושה דרכך. אם תבין שזה לא הרצון שלך, אז לא תגיד שזה הרצון שלך. מה שאני מתכוון שאם אתה מבין את זה, אתה חווה את זה. האדם צריך לבחור משהו וללכת איתו עד הסוף.
האדם צריך להבין, שיש ישות שמחייה את התודעה, ויש ישות שמחייה את הרצון, ואותה ישות החליטה לגרום לך שתחשוב שהרצון זה שלך. אם אתה מבין את זה, אתה לא כל כך בטוח שזה הרצון שלך. אפילו ה"אני" לא שלי. אפילו "אני" לא אני. כי "אני" זה מישהו אחר בצורת אני. יש משהו בצורת "אני" שגם עושה משהו בצורה רצון, ומחבר ביניהם. ואתה בכלל לא שייך לסיפור הזה.
גם זה שאתה חושב שהרצון הוא שלך, גם את זה מישהו החליט לך.
אם היית יודע את האמת, אז היית יודע שהרצון הוא בכלל לא שלך, למה? כי אם אתה מבין את החוויה של האחד, ומחובר לחוויה של האחד, אז אתה לא יכול להכיל את המושג רצון, ולכן אתה לא תזדהה עם הרצון, כי באחדות אין רצון. מנקודת מבט ראשונה, הכל אחד, ולכן אין דבר כזה רצון, אין אני, אין לא אני, אני לא יודע שום דבר, כלום לא קשור אלי.
ומנקודת המבט שהאדם הוא אלוהים, והוא מצמצם את עצמו לתודעה, האדם יוצר את חוויית האני שלו + את הגוף הגשמי שלו, ומחבר ביניהם + את הרצון המוגבל והמוגדר, ואם אתה מבין זאת, הרי שכול הרצונות שבעולם, הם הרצון העצמי של האדם.
השאלה היא, איך אני לא אזדהה עם הרצון שלי? אז יש כמה פרספקטיבות, פרספקטיבה ראשונה, אם אתה זוכר שהכל אחד, אז איך אתה בכלל יכול להזדהות עם הרצון? אתה אפילו לא מבין מה הוא רצון, אתה אפילו לא מבין מה זה אני, אז איך תבין מה הוא רצון?
וגם מההבנה שאתה אלוהים, גם לא שייך להגיד, זה רצון שלי כנפרד, זה הרצון של אלוהים. אם אני אלוהים, אז זה הרצון שלי על הכל. אלו עוד תובנות שעוזרות לך להשתחרר מזה שאתה רוצה שיהיה ככה.
ויש עוד פרספקטיבה שאומרת, שאתה יכול להגיד שאני אלוהים, ואני לא בראתי את העולם. אלוהים מתכחש לכך שהוא ברא את העולם, כי הרי לאלוהים אין שינוי בין לפני ואחרי, הרי אין שום מקום ואין שום זמן, ואין עוד מלבדי, אז אין שום...
050-3331-331