למה אנשים מתעקשים להמשיך לעשות טעויות למרות הסבל?

אליעד כהן מסביר תופעה שבה אדם עושה פעולה מסוימת במשך שנים, למרות שהוא מודע לכך שהפעולה גורמת לו סבל. כשהוא מתלונן על כך שרע לו, מישהו אחר מציע לו פתרון ברור ומיידי, אך האדם בכל זאת מתעקש להמשיך באותה דרך שגורמת לו סבל. כששואלים את האדם למה הוא ממשיך בדרך הזו, הוא עונה: "אני לא יודע למה אני עושה את זה", אבל בכל זאת לא מפסיק.

אליעד נותן דוגמה קונקרטית: אדם הולך ברגל מירושלים לתל אביב ומתלונן כל הזמן: "הלוואי שהיה פה אוטובוס". כשמציעים לו אוטובוס זמין, האדם בכל זאת מתעקש להמשיך ללכת ברגל. גם כשנשאל מדוע, הוא משיב שאינו יודע. כלומר, האדם מתלונן על מצבו אבל בפועל לא מוכן לקבל פתרון זמין, למרות שאין סיבה הגיונית להמשיך בדרך הקשה.

מה הטוב שיוצא לאדם מלהתעקש על פעולה מזיקה?

אליעד כהן מעלה שאלה נוספת: מה הטוב שיוצא לאותו אדם שממשיך לפעול בדרך שמכאיבה לו? הוא מציין שאפילו בהנחה שאותו אדם לא מקבל שום תועלת, הוא עדיין לא ישנה את דרכיו. אדם כזה, לפי אליעד, למעשה לא רוצה להרגיש טוב, אלא רוצה להרגיש רע, משום שיש לו אמונה נסתרת שפעולותיו צריכות להיות מוצדקות על ידי סיבה טובה.

האדם מסרב להודות בפני עצמו שהפעולות שעשה במשך שנים רבות היו למעשה חסרות סיבה. הוא מעדיף להמשיך בסבל ולהתעקש שיש סיבה נסתרת להתנהגות שלו, מאשר להודות שהכל היה לשווא ובלי שום סיבה הגיונית.

למה האדם לא מוכן להודות שטעה סתם בלי סיבה?

לפי אליעד, הסיבה המרכזית לכך שהאדם ממשיך בדרך השלילית היא חוסר הרצון להודות בטעות או להכיר בכך שפעל במשך שנים ללא סיבה אמיתית. האדם מנסה לשמר את ההיגיון של פעולותיו, על ידי האמונה שבסופו של דבר תתגלה סיבה נסתרת שתצדיק את הכל. במקום להודות שהפעולות היו טיפשיות או חסרות היגיון, הוא מעדיף לסבול ולהמשיך בדרך המזיקה.

אליעד משווה זאת למצב שבו אדם דתי ממשיך להאמין רק משום שאבותיו האמינו במשך אלפי שנים, מבלי להיות מוכן לשקול מחדש את הדברים. לאדם יש אמונה חזקה שלא ייתכן שהוא ואבותיו טעו במשך דורות, ולכן הוא מעדיף להמשיך להאמין גם כשאין סיבה ממשית להאמין.

האם אדם יכול להרגיש רע בלי סיבה?

אליעד מסביר שכל תחושה שלילית שאדם חווה היא תמיד חסרת סיבה אמיתית. הוא מדגיש שאין שום סיבה מחויבת להרגיש רע, ולכן כל תחושה של סבל או אי - נוחות מגיעה תמיד משום מקום ברור. האדם למעשה גורם לעצמו להרגיש רע בלי סיבה, אבל מסרב להודות בכך, משום שהודאה כזו תכריח אותו להודות שהשנים שבהן סבל היו חסרות תכלית והיגיון.

אליעד חוזר על כך מספר פעמים ומדגיש את המשפט: "אין אדם מרגיש רע, אלא רק בלי סיבה". האדם אינו חייב להרגיש רע, ואם הוא מרגיש רע, זה בהכרח בלי סיבה מחויבת. כל הרגשה רעה או שלילית היא בבסיסה חסרת הצדקה אמיתית.

מהו הפחד להודות שהיית טיפש לאורך שנים?

לסיום, אליעד מדגים שהקושי הגדול של האדם הוא הפחד להודות שטעה סתם, שהשנים הרבות של פעולות שחשב שהן מוצדקות היו למעשה טיפשיות וחסרות טעם. האדם מעדיף לסבול מאשר להודות באמת הפשוטה והכואבת, ולכן מתעקש להמשיך בדרך שגורמת לו סבל.

אליעד מדגיש כי רוב האנשים לא מתנהגים כך במצבים רגילים: בדרך כלל, אדם שמזהה טעות מיד יתקן את עצמו. אך במקרים מיוחדים, כאשר אדם השקיע זמן רב מאוד בהתנהגות מסוימת, ההודאה בכך שהכל היה סתם גורמת לו להתנגדות חזקה מאוד. לכן הוא נאחז באשליה של "סיבה נסתרת", במקום להודות שטעה בלי שום הצדקה.