מה ההבדל בין דמיון למציאות, ואיך ניתן לקבוע מה אמיתי ומה לא?

אליעד כהן מציג בהרצאתו את השאלה הפילוסופית הבסיסית והמהותית: מהו ההבדל בין דמיון למציאות, ומה קובע שמשהו הוא אמיתי או לא אמיתי? נקודת המוצא של ההרצאה היא שהמושגים "אמת" ו"שקר", "מציאות" ו"דמיון", הם יחסיים ולא מוחלטים, והכל תלוי בזווית הראייה של האדם.

כיצד נקבעת האמת: על פי הצורה או על פי המהות?

אליעד כהן מסביר שיש שתי נקודות מבט עיקריות לקביעת האמת:

• נקודת המבט הראשונה אומרת שהמציאות או הצורה היא הדבר המוחלט והאמיתי מצד עצמה, כלומר, הצורה מחייה את עצמה ויש לה קיום מוחלט שאינו תלוי בשום דבר אחר.
• נקודת המבט השנייה גורסת שאין שום קיום ממשי לצורה, אלא הקיום האמיתי הוא רק למהות הפנימית, שהיא כלום, וכי כל הצורות וההגדרות הן רק דמיונות בלבד.

לדוגמה, כאשר אדם אומר "אני רוצה שיאהבו אותי", מנקודת המבט של הצורה, הרצון שלו הוא האמת המוחלטת, וזאת מכיוון שהצורה, מבחינתו, מחייה את עצמה. האדם חווה את הצורך הזה כמשהו ממשי ומוחלט. לעומת זאת, מנקודת מבט של המהות, הרצון הזה חסר משמעות, מפני שהמהות היא כלום מוחלט, ולכן כל צורך או רצון הוא רק דמיון ושקר.

מה קורה כאשר האדם חווה את המציאות כדמיון ואת הדמיון כמציאות?

אליעד כהן מבהיר שאין באמת הבדל אובייקטיבי בין דמיון למציאות. הוא מציג דוגמה של חושים: כאשר האדם רואה שולחן או שומע רעש, החוויה נתפסת כמציאות מוחשית. אך למעשה, גם תחושת השולחן או הרעש היא תוצר של פירושים והגדרות פנימיות. אם האדם היה מפרש את החושים שלו אחרת, השולחן והרעש היו יכולים להיתפס כדמיון בלבד.

כך גם לגבי תחושת כאב: ההבדל בין כאב לעונג או בין כאב חלש לחזק אינו בהכרח הבדל אובייקטיבי. אליעד נותן את הדוגמה של תחושה בחדר כושר: כאב שנגרם מאימון נתפס לפעמים כנעים, בעוד אותו כאב בהקשר אחר נתפס כלא נעים. מה שקובע הוא הפירוש שנותן האדם לתחושה ולא התחושה עצמה.

כיצד התניות ואמונות משפיעות על תפיסת המציאות?

אליעד כהן מתייחס לנושא ההתניות והאמונות, ומסביר שלמעשה רוב מה שאנשים מגדירים כ"מציאות" הוא תוצאה של התניות חברתיות ואישיות. הוא נותן את הדוגמה של רעש מטריד: כאשר רעש חלש מפריע לאדם, בעוד שרעש חזק יותר לא מפריע, מה שקובע הוא לא עוצמת הרעש אלא הפירוש והמשמעות שהאדם מעניק לרעש. האדם מאמין שרעש מסוים אמור להפריע לו, ולכן הוא מפריע. זוהי דוגמה לכך שמה שמפריע או לא מפריע אינו המציאות עצמה, אלא האמונה של האדם לגבי המציאות.

כך גם לגבי תחושות גופניות וכאבים: האדם רגיל לפרש תחושות בעוצמות מסוימות ככאב ובעוצמות אחרות כנוחות, אבל אליעד מסביר שאין באמת קנה מידה אובייקטיבי. כל זה הוא תוצאה של ההתניה והפירוש הפנימי.

האם החושים והתחושות מוכיחים שהמציאות היא אמיתית?

אליעד טוען שהעובדה שהאדם רואה או שומע משהו, אינה מוכיחה שהדבר אמיתי יותר מכל דמיון אחר. גם אדם בבית משוגעים שחווה מציאות אחרת, מרגיש שהיא אמיתית לחלוטין, ומבחינתו אין הבדל בין דמיון למציאות. לכן, אין שום דרך מוחלטת להוכיח שהחושים והתחושות הן אמת מוחלטת, הכל תלוי בפירוש שהאדם נותן לדברים.

איך אפשר ליישם בפועל את ההבנה שאין הבדל מוחלט בין דמיון למציאות?

אליעד מדגיש שהבנת היחסיות הזו מאפשרת לאדם לבדוק מחדש את תפיסותיו. כאשר האדם מבין שכל מה שהוא מפרש כמציאות מוחלטת הוא למעשה רק פרשנות יחסית, הוא יכול לבחור לשנות את האמונות והפירושים שלו לגבי דברים שמפריעים לו או גורמים לו סבל. הוא יכול להטיל ספק בכל תפיסה ולשנות את החוויה שלו את המציאות.

לבסוף, אליעד מבהיר שאין תשובה אחת מוחלטת לשאלה מהי האמת ומהו השקר, מכיוון שהתשובה עצמה תלויה באיזו פרספקטיבה האדם בוחר להחזיק. הוא מציג שהמציאות היא בעצם ספקטרום רחב של אפשרויות, והאדם הוא זה שמחליט כיצד לפרש ולחוות אותה.